חשיבותה של ההגות הצבאית
חיים מזר
סון טסו בספרו "חוכמת המלחמה", מקיוואלי בספרו "על אמנות המלחמה" וקלאוזביץ בסדרת הספרים המונומנטלית שלו " על המלחמה", שלושתם על פי סדר כרונולוגי זה הם מהאבות המייסדים של הכתיבה ההגותית הצבאית. סון טסו שחי לפני 2400 שנה, מקיוויאלי במאה ה-16 וקלאוזביץ במאה ה-18, כל אחד מהם הניח בדרכו אבני דרך בדבר חשיבותה של ההגות הצבאית. אלה יצירות ספרותיות שכל כולן עסקו בנושאים צבאיים. הגדיל מכולם קלאוזביץ שבחן 137 מלחמות. בעבודותיהם הם התייחסו גם להיבטים הפוליטיים שבמסגרתם פועל הצבא. הצבא איננו גוף סטרילי שלא מושפע מסביבתו, קיימים יחסי גומלין בין צבאות לדרגים המדיניים אשר להם הם כפופים.
שלושתם היו הפילוסופים הצבאיים הראשונים ובעלי ההשפעה הרבה ביותר. משנותיהם השפיעו לאורך דורות ברמה הבסיסית ביותר. במהותה הפילוסופיה מציגה שאלות לגבי תופעות במסגרתן ובתוכן היא פועלת ותשובות לא בהכרח נמצאות. חשיבותה של הפילוסופיה היא בעצם הצגת השאלות. מנקודת המבט הקוגנטיבית יש להבחין בין פילוסופיה גלויה לבין פילוסופיה סמויה. הפילוסופיה הגלויה באה לידי ביטוי במה שאנשים חושבים וכותבים על נושא מסוים. הפילוסופיה הסמויה מצויה בתת- המודע הפרטי ו/או הקולקטיבי. קיימים איזה שהם רציונאל או מספר רציונאלים שעל פיהם חברה או ארגון נתונים פועלים. הפילוסופיה הצבאית כפי שאפשר לראות בכתביהם של הוגי דעות אלה היא גלויה. אלה שכתבו וכותבים בתחום זה, מטבעם שהם מצויים בדרגים הבכירים ביותר מכיון שמתוקף תפקידם וניסיונם המצטבר הם בעלי היכולות האינטלקטואליות המתאימות לחשיבה ולכתיבה ברמה הפילוסופית. גם מעמדם ברמה האסטרטגית הבכירה ביותר מחייב אותם להיות בעלי אופק ראייה רחב. לראות מעבר לגבעה אותה צריך לכבוש. עם זאת יכולים להיות גם קצינים בכירים שזאת כל היכולת החשיבתית שלהם. קצינים כאלה הם מטבעם בעלי יכולת טכנית , גם אם היא ברמה המקצועית הרחבה ביותר. אם הולכים לקצה השני, אותם קצינים או חיילים בדרגות הצבאיות הראשיתיות שלהם, רציונאל הפעולה שלהם יהיה סמוי. ככל שיתקדמו יותר וישקיעו ממרצם במה שנמצא מעבר לגבעה ולמילים, אם ירצו יוכלו לעבור לדפוס הפילוסופיה הגלויה.
השוואה בין סון טסו, מקיוויאלי וקלאוזביץ מראה שהם נוגעים ומטפלים בשאלות היסוד הבסיסיות באשר למהותו של הצבא והשאלות הן מה זה צבא?, למה יש מלחמות?, השפעתן של יכולות טכנולוגיות שונות או נתונים גיאוגרפיים שונים על אופייה ויעדיה האסטרטגיים של המלחמה. לשם השוואה נתייחס לשני טיפוסי ערים בעת העתיקה, ערים בצורות וערים ללא חומות מסביבן. אופי הקרבות בין המתקיפים למתגוננים שונה בכל מקרה. מלחמה נגד ערים בצורות חייבה תכנון שונה של הקרבות מאשר לוחמה כנגד ערים שאינן בצורות.
במקביל לשאלות אלה מתבקשת שאלה נוספת וחשובה ביותר והיא מה בעצם רוצים להשיג במלחמה ומה הם כלי הנשק האופטימליים שישרתו מטרות יסוד של המדינה בין שמדובר במלחמה הגנתית שנועדה לשמור על שלמות המדינה ועל אוכלוסייתה ובין שמדובר במלחמה התקפית שבאה להשיג רווחים מדיניים ולעיתים גם כלכליים. קלאוזביץ הגדיר זאת בצורה התמציתית ביותר: "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". מצב ביניים בין המלחמה ההגנתית לבין המלחמה ההתקפית הוא זה שעל פיו ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. יציאה למתקפה כנגד מדינת עימות מתוך מגמה למנוע מבעוד מועד שתיפתח כנגדה מלחמה.
בהסתמך על הפילוסופיה הצבאית יש לפתח תורת לחימה וכנגזר מכך לקבוע מה הם כלי הנשק האופטימאליים להשגת יעדי היסוד בין שהם אסטרטגיים ובין שהם טקטיים. שאלת מספר כלי הנשק הנגזרים מתורת הלחימה היא שאלה כלכלית. כמה כסף יש להשקיע ברכישת כלי נשק אלה ומה הם המקורות הזמינים ביותר לרכישות אלה. באם התקציב הנדרש לכך איננו מצוי יהיה צורך לרכוש כמויות קטנות של כלי נשק. למשל במקום לרכוש 20 מטוסי F16 רוכשים 15 מטוסי F15 . התוצאה המתבקשת המיידית היא שיש להתאים את תורת הלחימה למספר כלי הנשק המצויים או שימצאו בזמן הקרוב בידי המדינה. הוגה הדעות הסיני שון- צה שחי במאה ה-4 לפני הספירה, בספרו "יצר לב האדם רע מנעוריו" העלה טיעון חשוב ביותר בעל משמעות במלחמה התקפית ועל פיו מלחמה הכרוכה בעלויות גדולות מדי עדיף שתופסק, מאחר שהפסדיה של המדינה יהיו גבוהים מדי. מי שהמחיש זאת היה פירוס מלך אפירוס שבעקבות מלחמה שניהל בקרב אסקולה כנגד הרומאים בשנת 279 לפנה"ס אמנם ניצח במלחמה, אך איבד את רוב צבאו. המסקנה אליה הגיע בעקבות מלחמה זו היא "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
פן נוסף בהגות הצבאית הוא המבנה הארגוני שלו. עם התפתחותה של המהפכה התעשייתית החלו להתפתח החשיבה הכלכלית ולאחר מכן החשיבה הארגונית ובעקבותיהן התפתחו תיאוריות כלכליות ותיאוריות ארגוניות. אלה הפכו לכלים רבי עוצמה בניתוח הצלחות או כשלונות של ארגונים והצבא אין לשכוח הוא מערכת ארגונית מובהקת על פי הגדרתו ואופיו. הפילוסופיות הכלכליות והארגוניות הוטמעו בפילוסופיה הצבאית. מנקודת מבט זו הפילוסופיה היא גלויה. במזרח התיכון הקדמון הפילוסופיה הצבאית היתה סמויה. נציג לשם כך שתי דוגמאות. מבחינת כלי הנשק שהיו בשימוש בצבא האשורי, הם לא היו שונים מאלה של מדינות אחרות בתקופתם. העדויות ההיסטוריות מעידות על כך שסוד הצלחתה של אשור בהיבנותה כמעצמה היה תכנון צבאה על בסיס ארגוני שונה מזה של מדינות אחרות. בתקופה מאוחרת יותר, במלחמה הפונית השנייה, חניבעל החליט לתקוף את רומא בדרך שמוגדרת כיום, כאסטרטגיה של גישה עקיפה. לחניבעל היה ברור שלתקוף את רומא חזיתית בעיר רומא עצמה הוא לא יצליח. צבאה של רומא היה חזק יותר. במקום זאת הוא העביר את צבאו דרך ספרד, חציית הרי הפירנאים והרי האלפים ומשם ירידה לעמק הפו שנמצא בחלק הצפוני של רומא, היום של איטליה. כאן נערך אחד הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית-קרב קאנה. מלחמה עקובה מדם שבה הרומאים נחלו כישלון מוחץ. חניבעל איבד 6000 לוחמים ורומא איבדה 60,000 לוחמים. מסע צבאי כה ארוך באזורים אקלימיים שונים חייב את חניבעל להקים מערך לוגיסטי כבד ופיתוח שיטות לחימה מיוחדות על מנת להגיע לניצחונות. כל אלה חייבו יכולת ארגונית עמוקה ביותר. עד כמה שידוע בימיה של הממלכה האשורית ובימיו של חניבעל לא היתה שום הגות צבאית כל שהיא. מה שמתבקש הוא שהפילוסופיה הצבאית והארגונית של אשור ושל חניבעל היו סמויות.
גורם נוסף ואשר התפתח במאה ה-20 שאותו יש להכניס לתחום הפילוסופיה הצבאית הוא כי מדינה היוצאת למלחמה מסיבה כל שהיא איננה פועלת בוואקום פוליטי. אמצעי התקשורת משמשים כלי רב עוצמה במערך היחסים הבינלאומיים. כל מלחמה זוכה מיידית עם פריצתה להדים ברחבי העולם. יהיו מי שיצדיקו מלחמה זו ויהיו מי שיגנו אותה. כל זאת כפונקציה של תרומה או פגיעה באינטרסים של מדינה זו או אחרת. לכן מדינה העושה שימוש בכוחה הצבאי להשגת יעדים מדיניים, חייבת להשתמש גם באמצעי התקשורת כדי להציג בצורה מושכלת ושיטתית את הסיבות שהניעו אותה לנקוט באמצעים צבאיים. היא תחפש לגיטימציה אצל מדינות אחרות. שאלת יסוד מתבקשת היא עד כמה ואם בכלל יש להתחשב באינטרסים של מדינות אחרות? באותה מידה יש גם לשאול עד כמה האינטרסים של אותן מדינות הם אמיתיים או מדומים( לאותן מדינות נדמה שהאינטרסים שלהן הם אכן אמיתיים) ואיך אם בכלל לשכנע את אותן מדינות כי הן טועות בתפישתן המדינית. אילוץ זה קיים ביתר עוצמה ביחסים שבין מדינה קטנה כמו ישראל לבין מעצמת על כמו ארה"ב. בפועל מערכת היחסים ביניהן חורגת מיחסים מקובלים בין מדינות.
עם הקמתה של מדינת ישראל השם שניתן לצבא הוא צבא הגנה לישראל(צ.ה.ל), לא צבא התקפה לישראל ולא צבא מלחמות ישראל. שם שבעצם מהותו מעיד על תפישה האומרת שצ.ה.ל בא להגן על מדינת ישראל. זה אכן נכון וכך צריך להיות, אבל צבא שנמצא רק בהתגוננות מאבד שלא בתכוון מה שהוא מרכזי. אם יש צורך לצאת במלחמה יזומה, עושים זאת ולא להימצא בעמדת התנצלות פסיכולוגית. להיות רק בעמדה של התגוננות משמעו לאבד חלק מההרתעה. מה יבין מכך האויב? פתח רחב למסקנות אופרטיביות, להתקיף את ישראל לא פעם ולא פעמיים, אלא יותר. צבא שנמצא רק בעמדת התגוננות ולא נוקט במהלכים משלו בסופו של דבר מותש ואז למשל ביוזמה העשירית של האויב הוא קורס. האויב ישיג את שלו. למזלה הטוב של מדינת ישראל זה לא התרחש, מכיון שהצבא והעם ניחנו בכוחות נפש חזקים. התפישה שהתפתחה במהלך השנים בצבא היא כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. האם לא יהיה זה מן התבונה להחליף את השם של הצבא? במקום המילה הגנה אפשר לחשוב על אפשרויות אחרות שיתמצתו את מהותו, כמו למשל צבא הביטחון לישראל. במקרה זה עדיין אפשר לשמור על ראשי התיבות צ.ה.ל, שם שמעוגן היסטורית בציבוריות הישראלית.
מאז 1948 צ.ה.ל הוא בעל הניסיון המלחמתי הגדול ביותר. ארה"ב אמנם היתה מעורבת בסדרה של מלחמות, אך אלה היו בעלות אפיונים אימפריאליים. הן התרחשו הרחק מגבולותיה. בארץ כמעט ולא נכתבו יצירות הגותיות מקיפות ומעמיקות שדנו במהותו של הצבא ככזה. היחידי שנגע בכך היה ישראל טל בספרו "ביטחון לאומי". נגיעות בנקודת מבט זו מצויות בכתב העת "מערכות" ובכתב העת "ציקלון" שנסגר לפני עשרות שנים. האם היו בארץ דיונים ברמה האסטרטגית נוסח קלאוזביץ, לידל הארט ועוד? עדות למצב בעייתי זה באה עם מינויו של אהוד ברק לרמטכ"ל. הוא יצא בהצהרה שהוא סוגר תקציבים בכל מסגרת צבאית שאיננה יורה והוא אכן עשה זאת. בין היתר הוא סגר כתב עת שיצא לאור על ידי הצבא, אשר במובהק לא היה בעל אופי צבאי. היה זה כתב העת "סקירה חודשית". בכך טמונה בעייתיות רבה וזאת מהסיבה שצבא שאיננו כותב איננו חושב.
חסרה חשיבה צבאית מסודרת בהקשר המדיני בינלאומי. מלחמות נעשות כמעט ללא עומק חשיבה היסטורי. הנחת היסוד לגבי המדינות הערביות שנגדן צ.ה.ל נלחם עד כה היתה כי הן בעלות תוחלת חיים ארוכה. המדינות המקיפות את מדינת ישראל הן מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ומעבר לגבולותיהן של מדינות אלה מצויות עירק, ערב הסעודית ואחרות. אלה מדינות שהוקמו במהלך ולאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי המעצמות ששלטו באזורים אלה. לא היתה שום התחשבות בגורמים אתניים ודתיים של האוכלוסייה המקומית. התוצאה מסגרות מדינתיות ללא עוגנים היסטוריים. זעזוע קטן יכול להביא להתפוררותן של מדינות. דוגמה לכך היא סוריה, אשר עם נפילתו השל אסאד תתפרק. לאורך שנים לא התנהלו דיונים במה שיבוא לאחר התפרקותן של מדינת אלה או חלק מהן. מה קורה כאשר מדינה ערבית אחת או יותר מתפרקות? כפי שאפשר לראות לפחות מהמקרה הסורי כי כל מה שחשבו עד כה איננו רלוונטי. על פי אילו קריטריונים צ.ה.ל צריך להיערך והאם זה מחייב גם התאמת מערכות נשק לסביבה הבינלאומית החדשה?
בעשרות השנים האחרונות התפתחה תופעה חדשה שעל צ.ה.ל להתמודד איתה. הכוונה היא להופעתם של ארגונים בעלי אופי צבאי. זה התחיל עם הפת"ח בדרום לבנון, אזור שקיבל את השם פת"חלנד, החיזבאללה שהחליף אותו לאחר גירוש אנשי הפת"ח מלבנון והחמאס ברצועת עזה. מדינת ישראל צריכה להתמודד לא עם מדינות, אלא עם ארגונים. הרציונאל שצריך לפתח וכנגזר מכך הוא תורת לחימה חדשה. לא להגיע למצב שהוגדר בצורה קולעת על ידי זאב שיף " שלושה פאנטומים מפציצים אוהל". על משקל הפארפראזה "ככה לא בונים חומה", אפשר לומר "ככה לא מנהלים מלחמה". תורת לחימה חדשה היא דבר מתבקש וחיוני. מסיבה זו במלחמת לבנון השניה, הצבא יותר מאשר ניהל מלחמה, דשדש במקום.
מסקנה מתבקשת היא שפילוסופיה צבאית היא תחום דינמי. תחת המעטפת של שאלות היסוד שנשאלו לגבי מהותו של הצבא, מתעוררות שאלות חדשות בעקבות התפתחותן של מערכות לחימה חדשות והתפתחויות מדיניות. לוחמת טנקים שונה לחלוטין מלוחמת בליסטראות והתמודדות עם תופעת המתאבדים מחייבת שיטות לוחמה חדשות שלא נדרשו להן במלחמת העולם הראשונה. מה שדרוש הוא מסגרת שהפועלים בה יתמודדו עם שאלות יסוד אלה. מי שאמורים לשרת במסגרת זו הם קצינים בכירים שפרשו מהצבא, אזרחים שתחום התמחותם האקדמי הוא היסטוריה-היסטוריונים צבאיים, היסטוריונים אזרחיים וסוציולוגים המתווה שעל פיו הם צריכים לפעול הוא בדיקת תהליכי עומק היסטוריים, לבחון תהליכים צבאיים וחברתיים המתרחשים עשרות שנים ויותר- תחום השייך לסוציולוגיה של מעמקים. העוסקים בכך, זה יהיה עיסוקם העיקרי. לא להיות חלק מהמערכת, אלא להסתכל עליה מבחוץ. כך הפרספקטיבה שלהם תקבל מבט פנורמי רחב ביותר.
עוד מאמרים של חיים מזר על הגות צבאית :
מדע המדינה במשנתו הצבאית של סון טסו
פרגמטיזם כלכלי נוסח סין : גישתו הכלכלית של מו-צה למלחמה
תרבות אירגונית בצבאו של קסנופון
