שובו של הסוחר מונציה

תקציר ההצגה: אנטוניו מבקש להלוות לחברו באסאניו 3,000 דוקאטים על מנת שיוכל לשאת לאישה את פורציה, אישה יפה שרק מי שיפתור את החידה שחד אביה יוכל לשאת אותה לאישה. לשם כך הוא לווה 3,000 דוקאטים משיילוק, ומתחייב שאם לא יחזיר אותם בזמן יוכל שיילוק לקחת מגופו ליטרת בשר. באסאניו מצליח במשימתו, ואנטוניו נכשל. עתה הוא עומד למשפט בונציה. האם יצא ממנו בחיים?

הסוחר מוונציה, בבימויו של אילן רונן, היא ההצגה הטובה ביותר של הבימה שראיתי בשנים האחרונות. היא ראויה לכל שבח על כל חלק וכל פרט בהצגה. החל בתרגום המשובח וכלה בתפאורה, המשתמשת בשחקנים ובחלל בצורה מדהימה על אף "דלות החומר" – התפאורה באה לידי ביטוי בעיקר בחפצים כמו כיסאות, קופסאות ומזוודות, ובמיוחד חבלים הנמתחים וממלאים את החלל. ראוי לציון המשחק המשובח והעוצמתי של כל שחקניה, החריג בנוף הישראלי, והשימוש בקומדיה דל ארטה, שהופך להיות תבלין קבוע בהצגות הטובות של התיאטרון הישראלי.

ההצגה איננה צריכה את אישורי לטיבה משום שגדולים ממני כבר עשו זאת. במקום זאת, אני רוצה להתייחס לאספקט מסוים שאולי חמק מעיניהם של המבקרים והצופים והוא האספקט המוסרי: א"ב יהושע בפתח ספרו כוחה הנורא של אשמה קטנה מצטט את אוסקר ויילד, שאומר כי יצירת אמנות איננה מוסרית אלא רק טובה או גרועה. מעבר לבעיות הרגילות שהמחזה מציג בפנינו – האם המחזה אנטישמי או לא אנטישמי, האם הוא טרגדיה או קומדיה, דבר המתבטא בעובדה ששמו שונה מהיהודי מוונציה לסוחר מוונציה[1] – הסוחר מוונציה הוא מחזה ערכי.

ההצגה מייצגת במידת מה את מערכת הערכים הימי ביניימית שמשתקפת למשל במחזה כלאדם (Everyman)[2], במידה מסוימת גם הסוחר מונציה הוא מחזה מוסר. המחזה למעשה בז לכסף ולרכוש ומבכר את הערכים שברוח, וההוכחה לכך הוא החידה של פורציה, שבה רק מי שבוחר את התיבה נטולת הערך הכספי זוכה באהבה. המחזה למעשה מציג בפנינו שני סוגי חוזים חוזה של רכוש – חוזה להלוואה כספית – שנובע ממעשים טובים ומביא לאהבה, אולם העירבון לו הוא ליטרת בשר, וחוזה של אהבה בין פורציה ובאסאניו שנחתם בטבעת שאסור להוריד מן האצבע אי פעם ומביא למעשים טובים – הצלת אדם ממוות.

רובינו שמענו על החוזה הראשון ולא על החוזה השני, יתכן ובגלל ההתרגשות לראות דמות של יהודי במחזה שייקספירי, הגם שהוא טיפל בדמויות רבות של מיעוטים ולו בגלל הסיבה שיש להן מוסר שונה מזה של בני תקופתו.

הסיפור המשני יכול להיתפס כסוג של אגדה מטופשת לילדים, אולם כאשר ערך "הרעות" מוצג למול ערך ה"אהבה", האהבה והמעשים הטובים גוברים הן על הרעות והן על הרכוש. ההוכחה לכך היא שמי שזוכה בדבר מה במחזה זה זוכה באהבה ומי שמפסיד דהיינו שיילוק אולם גם אנטוניו, מפסידים.  האחד – כסף והשני – רעות. הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על ההצגה הזו, מעבר לכל הסופרלטיבים, הוא שהיא מאפשרת קריאה רב ממדית שכזו.

יש חשיבות גדולה לשאלה המוסרית, דווקא בזמנים חסרי מוסר וישנה חשיבות גדולה לייצוגי המיעוטים דווקא בעת שמיעוטים מאויימים. הערבוב הג'נדרי, הקרנבלי והלאומי בהצגה זו מחדד נקודה זו ביתר שאת, כמו גם השימוש בכבלים – החושף בגלוי את הכבלים של כולנו.

וראו גם

אלי אשד "היהודי ממונציה התגובות היהודיות ל"סוחר מווינציה "

[1] לפי ההגדרה האריסטוטלית – קומדיה עוסקת באנשים נחותי מעלה וטרגדיה באנשים רמי מעלה – מכאן שאם גיבור המחזה הוא שיילוק, הרי שזו קומדיה ואם נושא המחזה הוא אנטוניו, הסוחר, הרי שזו טרגדיה. אולם הדבר המעניין הוא שגיבורי המחזה – רובם ככולם, בניגוד לרוב הטרגדיות של שייקספיר – נותרים בחיים בסוף ההצגה.

[2] תקציר המחזה כלאדם: יום אחד בא המוות לכלאדם ואומר לו לבוא איתו. כלאדם מבקש שהות לקחת איתו חברים למסע. כל ידידיו פונים לו עורף – ידידות, קרבה, קרוב, רכוש, דעת, תבונה, וידוי, יופי, כוח, חמשת-החושים – ורק מעשים-טובים (דמות נקבית) מסוגלת להגיע עמו אל שפת הבור ולרדת אתו שמה".