על הפורגטוריום היהודי ב"חדר הכתיבה" ליהונדב פרלמן

הלוואי

הלוואי ולכל תשובה
אענה מיד
בשאלה הבאה

בערעור על ערעור
בחציית קו אדום נוסף
בפתיחתה של דלת
בחציית סף

בשִׁבּוּר קיר
ונטילת קורה
במאכלת שלופה

הלוואי ואגש תמיד
לשחוט את הפרה הבאה

השיר "הלוואי" (עמ' 35) מבטא ביתר שאת את אחת התמות המעניינות בספרו של יהונדב פרלמן "חדר הכתיבה" (עמדה, 2012). זהו שיר פשוט שכולו נסוב על "שחיטת פרות קדושות", "חציית קווים אדומים", ודימויים בנוסח אלה. הדובר מיחל לכך שתמיד יחתור תחת מוסכמות. באופן מעניין, הוא מתאר זאת על טהרת דימויים מוכרים ומשומשים דווקא. פתיחת דלת, חציית סף, שבירת קיר ונטילת קורה, מאכלת שלופה. כאילו דורש הוא מעצמו מהפכנות, פרדוקסאלית דווקא באמצעות קלישאות. בחשיפת החולשה הזו טמונה חוכמתו האירונית של פרלמן, שהרי אין קלישאתי ממרדנות. השאיפה לצאת מהמסגרת היא כשלעצמה חוויה רגילה ורווחת, עד כדי שנפוצותה מגחיכה אותה מחד ועושה אותה לטראגית מאידך. המאבק-העצמי העיקש וחסר-הסיכוי להחלץ מן הקיים הוא נדבך תמידי בטראגיקומדיה של המצב האנושי.

הבית הראשון בפרט מרמז על הזירה המרכזית שבה מדגים לנו פרלמן את ההתגוששות הזו, בזכות שימושו בצמד המושגים "שאלה/תשובה", שבמידה רבה עומד ביסוד הדת והתרבות היהודית. "חדר הכתיבה" בכלל, ובמיוחד השער השלישי בספר, האֶפּוֹנִימי, "חדר הכתיבה", מהווה במידה מסויימת קומדיית מריבה בין ה"תשובה" היהודית – הן הרליגיוזית והן הלאומית – לבין ה"שאלה" החילונית, האירליגיוזית, האוניברסאלית. חשוב לציין שהנושא רחוק מלהיות היחיד בספר, אבל חדורים בו כמה מהשירים המעניינים ביותר.

בשיר "על סיפון האונייה הנוטה לשקוע" (עמ' 54), שיר שעוסק בזכר השואה, פרלמן מרחיק עד תיאור המצב היהודי כפּוּרְגָטוֹרִיוּם, כתלות על-בלימה "בין העולמות". לא בכדי, מצויין בשיר כי "על צווארי תליון מבית אמא. / תליון בלי תמונה. / תליון רשימה". הרשימה היא רשימת מתים, כמובן. ברם, התליון עצמו הוא המצב הפורגטורי של הזהות היהודית המודרנית, מצב של בין שמיים וארץ. ביתו הראשון של השיר מאיר עיניים:

אני אדם ללא מקום
אדם שנוף הולדתו
מסרס אותו יום יום.
אדם שנוף חייו מסרס
אותו שעה שעה.
כלוא בין העולמות
בפורגטוריום יהודי.

בעיית המקום, אם כן, היא אחת האופייניות למצב היהודי. המחשה עדינה שלה ניתן למצוא למשל בשורות מ"ציפורי האביב" (עמ' 16) – "דגל הלאום מתנפנף / על מרפסת מעבר / לואדי" – שבהן מקומו הגאוגרפי של היהודי הציוני מתואר, בלית ברירה, במילה ערבית. ביטוי מפורש יותר מתקבל בשורות הפותחות את "פיוט לבגרות מאוחרת" (עמ' 57), המוקדש לעמיחי ומתכתב עמו: "והגירת הורי לא נרגעה בי לא בא אלי גואל / למה זה נולדתי בארצו של ישמע אל / בשבעים דרכים הלכתי סובב לי וכושל / בצורה בחרתי אך לא היה לי נביא ומושל".

"מכותר בפסוקים" (עמ' 60): "מכותר בפסוקים על / התיבה המוגבהת / נְעים זמירות נְעים / על ראשי טלית עם / ריח עבֶש ביָדִי אצבע / מכסף ובפי / דברי אלוהים / נעים זמירות נעים" – בפי הדובר דברי אלוהים, לא פחות. "נעים זמירות נעים", מדגישה לנו כפילות מכופלת, אפילו תוך שמצויין בפנינו ריחה העבש של הטלית. והנה הבית השני חותם את השיר כך: "אחר כך נחה עלי / רוח הקודש / כשהתחלתי לאכול חזירים". במכה אחת, הופכת השורה האחרונה את "דברי האלוהים" לחילול הקודש. "נחצה קו אדום נוסף", אם תרצו, אבל שם נגמר השיר, ואנחנו נשארים עם רגל פה ורגל שם, טפח בקודש וטפחיים בחול – או להיפך. בפורגטוריום שבין התשובה והשאלה.

"…לפני שנים החבאתי לאבא / את חתיכות הלחם האחרונות / עטופות נייר עיתון / עמוק עמוק / תחת ארון הספרים / אחר כך רצתי ללול ללקוט / נוצת אווז / משובחת במיוחד" נכתב בשיר "נוצת אווז" (עמ' 59), "ואבא קיים את המצווה / התכופף והתכופף…". ההתייחסות היא למצוות ביעור חמץ, וההטמנה של חתיכות הלחם בפינה חבויה היא מסורת שמטרתה להמנע מברכה לבטלה – קרי, שלא לברך על ביעור החמץ בטרם הושלם המאמץ למוצאו בכל הבית. אלא שהמעשה, שנועד לכאורה "להדר במצווה", הופך כנרמז למעשה קונדס: האבא "קיים את המצווה ובתוכו פנימה / לא הפסיק לקלל / את בנו הקטן". המצווה היא איצטלה ללעג לרש.

אסור להתפתות ולהחשיב את השירים האלה לביטוי של משבר אמונה כללי, החובק את כל רובדי הזהות היהודית, והוא חד-סטרי. כפי שמטיב פרלמן להמחיש בשיר "הלוואי", ההפיכה, ככל שנרצה בה, אינה לחלוטין באפשר. מה שנדמה מצד אחד לחילול קודש מתמשך, ל"מאכלת שלופה" כלפי היהדות, מסתמן מצד שני כמאכלת פיפיות: העוקצנות של פרלמן כלפי יהדותו דווקא חושפת את קירבתו האינטימית אליה. מבחינה זו, יש כאן גם חילול החול, משבר אי-אמונה.

בינות לשירים שהזכרתי מופיע גם השיר היפהפה "לא קניתי לולב" (עמ' 58), אף הוא מתעסק בחג מחגי ישראל ומבליט דרכו את יחסו המורכב של המשורר אל המסורת היהודית. בשיר, שמועלה בו זכרון "עלמה ממיודעותיו" של הדובר, מתגלעת תחושת בדידות, המונגדת עם חג חברותי דווקא, חג שעניינו הכנסת אורחים. יפה לחתום את הדברים בהבאת שיר זה במלואו:

לא קניתי לולב

לֹא קָנִיתִי לוּלָב הָשַׁתָּא
גַּם אֶתְרוֹג תֵּימָנִי מֻבְחָר בִּשְׁקָלִים שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה
רַק לוּלְבֵי-גְלַדְיוֹלוֹת רָאִיתִי בָּרְחוֹב
לוּלְבֵי-גְלַדְיוֹלוֹת בְּיָדֶיהָ שֶׁל עַלְמָה מִמְּיֻדְּעוֹתַי

לֹא אֶקְשֹׁר קֶשֶׁר לוּלָב כְּפִי שֶׁלִּמְּדַנִי עַל מַדְרֵגוֹת
בֵּיתוֹ א. טֶסְלֶר הַמָּנוֹחַ בִּהְיוֹתִי רַךְ בַּשָּׁנִים
לֹא אֲטַלְטֵל בְּכִיפוּף מַרְפְּקִים אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים
לַמָּרוֹם לֹא אֶשָּׂא אֶת תִּפְרַחַת חִלּוּפֵי הָעוֹנוֹת
לֹא אֶסֹּךְ הַמַּיִם לֹא אֶחְבֹּט בְּבוֹא הָעֵת בִּשְֹרִידֵי עֲרָבוֹת

לֹא קָנִיתִי לוּלָב הָשַׁתָּא
וְאוֹתָהּ מְיֻדַּעַת עִם לוּלְבֵי גְלַדְיוֹלוֹתֶיהָ הָלְכָה הָלְכָה עִם אַלּוּף נְעוּרֶיהָ
וְאֵין עֲרָבוֹת בְּיָדִי לַחְבּוֹט חֲבָטָה הֲגוּנָה וּכְבָר הֵחֵלָּה שָׁנָה וּבִרְכּוֹתֶיהָ
לָכֵן מְקַּרְקֶפֶת הַזִכָּרוֹן אֶדְלֶה קְוֻצּוֹת-קְוֻצּוֹת רְסִיסֵי מַרְאוֹת וְנִיחוֹחוֹת
רִצְפַּת בֵּית כְּנֶסֶת מְנֻמֶּרֶת בְּיָרֹק רֵיחַ חָרִיף נִשָּׂא בָּאֲוִיר
וּתְנוּעוֹת יָדַיִם קְצוּבוֹת מַכּוֹת חָמֵשׁ פְּעִימוֹת בְּסַפְסְלֵי הָעֵץ הַחוּמִים

יהונדב פרלמן הוא יליד קבוצת יבנה, 1960, נשוי ואב לשלושה. הוא בוגר החוג לתאטרון של אוניברסיטת חיפה ומוסמך החוג לאמנות התאטרון של אוניברסיטת תל-אביב. פרלמן הוא מחברם ומתרגמם של מחזות וספר ילדים אחד, ועסק בהוראת תאטרון ובביקורת תאטרון וקולנוע. "חדר הכתיבה" הוא ספר שירתו הרביעי.