כתובת יהואש כתובת של מלך  מהמאה התשיעית לפני הספירה?

הופיע בגרסה שונה במוסף “דיוקן –מקור ראשון גליון 782 7.9.2012 תחת השם “משפט ההיסטוריה ” .

זה עשר שנים סוער עולם הארכיאולוגיה סביב ‘כתובת יהואש’, שלכאורה לפחות מוכיחה את  קיומם של בית המקדש הראשון ושל מלכי יהודה. ארכיאולוגים בכירים נחקרו במשטרה, בועות זהב מיקרוסקופיות הפריכו תיאוריות שלמות, ובעליה של הכתובת, עודד גולן, עבר מסכת חקירות והועמד לדין. גם אחרי שזוכה מרוב האישומים נגדו, לרשות העתיקות עדיין חשוב מאוד להוכיח שהמלך יהואש לא חתום על לוח האבן הזה.

כתובת יהואש.

לאחר כמעט עשר שנים של דיונים, הסתיים סוף-סוף במאי 2012 אחד ממשפטי הזיופים הארכיאולוגיים הגדולים של כל הזמנים. ההכרעה: זיכוי כמעט-מוחלט לנאשם הראשי, אספן העתיקות עודד גולן, שרשות העתיקות טענה כי הוא עומד בראש רשת זייפנים חובקת עולם. גולן הואשם בזיוף מספר עצום של עתיקות מימי התנ”ך ובית שני, כולל כתובת המייחסת ארון קבורה ליעקב אחיו של ישו, והחשוב ביותר – לוח אבן שעליו חקוקה ‘כתובת יהואש’ המצוטטת לעיל (בהשלמות), לכאורה שריד אותנטי מבית המקדש הראשון.

רוחבו של ‘לוח יהואש’ הוא 24 ס”מ ואורכו 30 ס”מ. הכתובת המופיעה עליו היא בת 16 שורות – הארוכה ביותר לאחר כתובת מישע וכתובת תל דן (שגם היא נחשדה בידי כמה חוקרים כזיוף). תוכנה מפאר את התיקונים שביצע המלך יהואש בבית המקדש, כולל פנייתו לכוהנים לאסוף תרומות מהציבור לצורך שיפוץ המקדש, קניית העצים ואבני המחצב (כפי שמסופר גם במלכים ב י”ב, ה-יז; דברי הימים ב כ”ד, ד-יד).

בקהילה המדעית עוררה הכתובת פקפוק. בעיני רבים, זה היה “טוב מכדי להיות אמיתי”. עוד נטען שהכתובת חשודה משום שלא התגלתה בחפירה מסודרת. פרופ’ נדב נאמן העלה את האפשרות שהיא נכתבה בעקבות מאמר שלו בנושא, שבו טען שהמסופר בספר מלכים התבסס על כתובת מעין זאת.

מאידך גיסא, ברור היה שכדי ליצור כתובת כה מורכבת ומסובכת, דרוש צוות מומחים וידע מקצועי נרחב. המאמץ וההשקעה הם כה רבים, אומרים תומכי אמינותה של הכתובת, שכבר עדיף פשוט לזייף כסף. עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות שמטרותיו של הזייפן, אם ישנו כזה, אינן כספיות אלא לאומיות ודתיות, שכן כתובת יהואש יכולה לשמש כנשק רב-עוצמה בוויכוחים על תולדות עם ישראל וארץ ישראל.

גם לאחר פסיקתו של בית המשפט כי ההאשמה בזיוף לא הוכחה, פרקליטות המדינה, המייצגת את רשות העתיקות, לא מתכוונת לוותר. בימים אלה היא מגישה לבית המשפט העליון ערעור שמטרתו אחת ויחידה: להוכיח שכתובת יהואש, המיוחסת לימי בית ראשון ועוסקת בשיפוץ המקדש, היא אחרי הכול מזויפת.

זיופים זיופים

זיופים של עתיקות בעלות ערך מדעי כביכול או אמנותי ושל יצירות אמנותיות וכתובות מן העבר רווחים בכל החברות שבהן התפתחו תרבות אמנותית ועניין בעתיקות ובמחקר העבר.

אך זיופי כתובות של שפות קדומות ונדירות  הם נדירים הרבה יותר.

ידוע שכבר בתקופה הלניסטית ובתקופת  הקיסרות הרומית היו בעלי מלאכה מיומנים  מעתיקים ומזייפים ביוון ובמצרים פסלים  יצירות אמנות יווניות ומצריות וחפצי פולחן של מצרים העתיקה ומיוון הארכאית והקלאסית  ומוכרים אותם לאספנים עשירים ברומא כחפצים קדומים מאוד.

עוד המשורר הרומאי הורציוס במאה הראשונה לספירה אמר “זה המכיר אלף יצירות אמנות מכיר אלף זיופים “.   בסין  ידועים זיופי עתיקות עוד מתקופת שושלת סונג ( המאה העשירית –השלוש עשרה לספירה).

באירופה התחדשו זיופים אמנותיים עם התחדשות העניין בעבר הקלאסי של יוון ורומא בתקופת הרנסאנס.מלכים אצילים קרדינלים כולם אספו אז עתיקות ונוצר שוק ער לסחר בעתיקות   על מנת לספק את הביקוש הגואה נוצר שוק  חיקויי עתיקות  של פסלים ומטבעות עתיקים. את הזיופים ביצעו מיטב אמני הרנסאנס.

בין השאר שלח בכך את ידו הפסל המפורסם מיכאל אנג’לו שזייף בנעוריו פסל של האל קופידון מנמנם שאותו יצר בסגנון רומאי עתיק כדי להטעות את אחד הקרדינלים חובב עתיקות ידוע. ידידו טמן את הפסל באדמה ו”חשף ” אותו וניסה למכרו לקרדינל כפסל עתיק אך התרמית התגלתה ומיכאל אנג’לו נמנע מאז מלעסוק בזיופים. אולם הוא לא היה היחיד.  פסל בשם “הנער הנובי” שנמצא באוסף הספרייה הלאומית בפאריז ונחשב ליצירה  ההלניסטית בעלת ערך אמנותי רב או עותק רומאי שלה תוארך  מחדש כשייכת לתקופת הרנסאנס ,יותר מאלף שנים מאוחר יותר.

נשמעה טענה שאמן מפורסם אחר של הרנסאנס לאונרדו דה וינצ’י היה האחראי לזיוף “תכריך טורינו ” שעליו מופיעות כביכול פניו של ישו בעת צליבתו.אולם נראה שהמדובר בזיוף קדום יותר מימיו של לאונרדו.

אחד הזיופים ההיסטוריים ארכיאולוגיים הידועים היה “הנזר של סיטראפנס “.
לכאורה מצנפת סקיתית קדומה מהמאות לפני הספירה  עשויה זהב  שלמעשה הייתה  מעשה ידי הצורף היהודי ישראל רחומנובסקי מאודסה ,מלאכת מחשבת בעלת רמה אמנותית גבוהה שהטעתה כמה ארכיאולוגים ידועים ונרכשה בידי הלובר בפאריז ב-1895  כיצירה יוונית –סקיתית מהמאה החמישית לפני הספירה”. עד שהוכח הזיוף בבדיקה מדוקדקת ובהודעת הזייפן.

התרבות האטרוסקית שהייתה ‘דומיננטית באיטליה הקדם הרומית משכה  אליה זייפנים רבים במיוחד שפעלו מאיטליה.   ידועה גלוסקמת חרס גדולה ומעוטרת תבליטים על מכסה פסלי בני זוג בעל ואישתו.  גלוסקמה זאת ש”התגלתה” ב-1873נחשבה כממצא קדום מקברות האטרוסקים  נחשבה שנים רבות כדוגמה אפיינית של אמנות אטרוסקית וכיצירת מופת של אמנות זאת.  אך לאחר זמן נתעוררו ספקות לגבי אמינותם ובעקבותיהם חילוקי דיעות חריפים בין החוקרים. רק בשנות השלושים של המאה העשרים הושגה הסכמה כללית שגלוסקמה זאת אינה תוצר אטרוסקי אלא פסל מודרני מעשה ידי האחים פנלי בני המאה ה-19 שהצליחו להפליא לחקות את סגנון היצירה האטרוסקית.

וישנן עוד דוגמאות רבות של זיופים מעין אלו.

מאז זיוף עתיקות אמנותיות  נמשך במלוא המרץ ובאיזורים שונים בעולם  יש בתי חרושת שלמים שעוסקים בכך לאור הביקוש הרב.

מטבעות מתקופה ללא מטבעות.

זיוף חפצים קדומים, בעיקר כאלה שקשורים כביכול לישו ושליחיו, היה עניין נפוץ בארץ ישראל עוד מהמאות הראשונות לספירה. .

בימי הביניים נפוצו במזרח התיכון ובאירופה זיופים של חפצים שונים שנטען שהם קשורים לישו ולשליחיו והללו הפכו למוקדים להערצה כ”קדושים “. סביב חפצים אלו התפתחה לאורך הדורות תעשייה שלמה, שבמסגרתה נשלחו שרידי קודש, כמו למשל  שרידי עורלתו של ישו הנוצרי, למקומות שונים באסיה ובאירופה עד כמה שידוע בכל מקרה ומקרה  המדובר בזיוף. בין הידועים שבהם הם חלקים מ”הצלב האמיתי ” שנפוצו בכל אירופה ותכריכי ישו בעת צליבתו שכביכול נושאים את מראהו.

החל מהמאה ה-19, עת החלו ארכיאולוגים מודרנים לחפור בשטחי ארץ ישראל, כמעט כל תגלית אותנטית חשובה גררה זיופים שהתבססו עליה. כך למשל הופיעה באורח פלא ‘כתובת חזקיהו’ נוספת בעקבות זו האמתית שנמצאה בנקבת השילוח. תגליות מדהימות נוספות של אותה תקופה כללו את ארונות הקבורה של שמשון הגיבור ושל דוד המלך, את חותמו של דוד, מטבעות שהיו שייכים לישו, ושקלים של אברהם אבינו או מבית המקדש הראשון (אף שהמטבעות הומצאו רק בראשית ימי בית שני),

מוזס ויליאם שפירא ,זייפן של התרבות המואבית הקדומה?

צילום של מוזס וילהלם שפירה עם בתו. 

הזיופים המפורסמים ביותר נקשרו לשמו של סוחר יהודי מומר בשם מוזס שפירא, בעל חנות עתיקות מצליחה בירושלים. בין היתר היה שפירא מעורב בזיוף פסלים מואביים, שבשנת 1872 נמכרו לממשלה הגרמנית על תקן תגליות חשובות. הפסלים הללו היו חלק משורה של ‘תגליות’ בעקבות כתובת מישע, שנמצאה ב-1868 בעבר הירדן ונתנה עדות חוץ-מקראית למסופר בתנ”ך. בשוק העתיקות הופיעו מיד חפצים שונים ועליהם כתובות מוזרות בתערובת של אותיות מואביות, עבריות, לטיניות ויווניות. בין אלה היו לוחות שיש ואבן ועליהם כתובות, צלמיות חרס קטנות מעוטרות בנקבים, כדי חרס, כלים שונים, מטבעות שלמים או שבורים, וכן ראשים עשויים אבן, עליהם נחקקו לעתים כתובות בעברית עתיקה שכביכול הציגו אותם כראשיהם של מלכי ישראל ויהודה. הזייפנים, וכמותם גם החוקרים, לא ידעו אז שבמרחבי התרבות הקדומה של הממלכות העבריות כלל לא נוצרו פסלי אדם.

עטיפת קטלוג תערוכה  בבית טיכו בירושלים מטעם מוזיאון ישראל של זיופיו של מוזס וילהלם שפירא.

רבים מהזיופים הללו לא היו בבחינת העתקה של ממצאים ארכיאולוגיים קיימים, אלא יצירות מקוריות כיד הדמיון הטובה על הזייפן. קהל היעד היה קונים בורים בעולם העתיקות, אבל גם העולם הארכיאולוגי המקצועני ניהל ויכוחים נלהבים על חפצים אלו. אפילו נולד תחום מדע חדש – “המואביטיקה”, חקר תרבות מואב, שרבות מהתיאוריות שצמחו בו התבססו על ממצאים מזויפים.

זיוף ראש אבן קדום מיוחס למוזס וילהלם שפירא               .

שפירא, שסיפק רבים מהחרסים והפסלונים שעליהם כתב עברי-מואבי קדום, טען כי הם הובאו אליו על ידי בדווים מעבר הירדן. הוא מכר למוזיאון ברלין בלבד 1,700 חרסים, צלמיות וכלים אחרים, ובתמורה שקיבל – כ-20 אלף טאלר – רכש למשפחתו בית מידות נאה בירושלים, המוכר היום כבית אנה טיכו. אלא שמגלה כתובת מישע, החוקר הצרפתי קלרמון גנו, בדק את כל החרסים והפסלונים שמכר שפירא, וקבע שכולם זיופים. הסוחר ושותפיו, כך נטען, המציאו תרבות מואבית שלמה פרי דמיונם. שפירא מצדו הכחיש כל קשר למעשה כזה וטען שהוא עצמו רומה בידי עוזרו, סלים אל-חורי, שביצע את הזיופים.

גם לאחר חשיפת התרמית המשיכו מוזיאונים באירופה לרכוש משפירא חפצים וספרי תורה. בשנת 1877 הודיע הסוחר על פריט יוצא דופן שמוחזק ברשותו: לדבריו רכש מבדווים 15 מגילות עור שנמצאו בתוך כד במערה בנחל ארנון מעבר לים המלח, ועליהן כתב עברי קדמון. החוקרים בחנו את המגילות ומצאו כי הטקסט כולל קטעים מספר דברים ובתוכם עשרת הדיברות, בשינויים נכבדים לעומת נוסח התנ”ך שבידינו.

המגילות הוצגו במוזיאון הבריטי, והעיתונות המקומית סיפרה בעמודים הראשיים על התגלית הסנסציונית. לנגד עיניהם ראו המבקרים, ובהם ראש הממשלה, את כתבי הקודש הקדומים ביותר. האוצר הבריטי הקציב סכומים נכבדים לרכישת המגילות, שערכן נאמד במיליון ליש”ט.

בינתיים הגיע למוזיאון קלרמון גנו, בדק את המגילות והכריז שגם הן מזויפות. הוא טען ששפירא קיצץ יריעות צרות משולי ספרי תורה עתיקים, ועליהן כתב פסוקים בנוסח שהושפע מתורת ביקורת המקרא של אותם הימים. שפירא מצדו  אמר שאינו מומחה לכתבי יד ולכן לא יכול היה ליצור מצג שווא מתוחכם כזה, וכי הבדווים שמכרו לו את המגילות קיבלו סכום קטן מאוד, שלא היה מצדיק את מאמץ הזיוף.

לרוע מזלו של שפירא, מומחה נוסף שבדק את המגילות, יהודי מומר בשם גינצבורג, קבע גם הוא שמדובר בזיוף. בעקבות זאת התאבד סוחר העתיקות בירייה. את המגילות רכש סוחר יהודי לונדוני בשם ברנרד קואוריץ תמורת 18.5 ליש”ט. שבעים שנה מאוחר יותר, לאחר גילוי המגילות הגנוזות של מערות ים המלח, התעוררו היסוסים האם אכן היו המגילות של שפירא מזויפות, או שבמקרה זה דווקא נפלה לידיו תעודה אותנטית. לצערם של החוקרים, עקבותיו של כתב היד אבדו, ושוב אי אפשר היה לבחון את אמינותו.

גם היום קשה לקבוע האם היה שפירא זייפן, או שמא נפל בעצמו קורבן למעשה נוכלות של אמן מיוחד, שהפסלים היו פרי המצאתו האישית ופרי השערותיו לגבי התרבות המואבית הקדומה. מי הוא היה? לאיש אין תשובה לכך.

מכל מקום, הזיופים המבוססים על התנ”ך וימי בית שני לא נפסקו.

בעקבות חשיפתם של שקלים ארץ ישראלים אותנטיים מימי המרד הגדול נוצרו זיופי מטבעות יהודיים כביכול שנשאו עליהם סימני כתב פסודו עברי עתיק.אחד מהם למשל מטבע ארד מזוייף כביכול של הורדוס הגדול נוצר בידי הזייפן הגרמני בקר.

תעשיית הזיופים לא פסקה רק אופיה השתנה וכיום חלק גדול מהזיופים מבוסס על ממצאים ארכיאולוגיים של ממש וההבחנה בין חפצים עתיקים אמיתיים ומזוייפים נעשית קשה יותר ויותר ככל שגדל הידע של הזייפן.

זיוף התרבות האדומית הקדומה.

בשנת 1935 חשף החוקר נרקיס  פרשת זיוף של פסלים שונים שנטען שהם אדומיים ובעלי כתב אדומי.ככל הנראה המטרה הייתה להמציא תרבות ארכיאולוגית חדשה של האדומים כפי שעשה שפירא בעבר עם המואבים .עם כי נרקיס שיער שהמטרה המקורית הייתה ליצור תרבות פלישתית דווקא.

ב-1966 נתגלו כביכול כתבי שמונה כתבי יד קדומים הקדומים בכמה מאות שנים ממגילות ים המלח אשר נקנו על ידי ד”ר בראונלי מידי אזרח ירדני בשביל מחלקת העתיקות הירדנית .כתבי היד נכתבו על רצועות עור שהיו במצב השתמרות גרוע .ונמצאו מגולגלות בהידוק רב .לאחר פענוח ראשוני בעזרת מחשב ,מצאו החוקרים כי כתב היד שדומה לזה של עמי האטרוסקים והקארים שחיו באירופה וכי סימנים אחדים שאולים מהכתב הפיניקי .הם היגיעו למסקנה שהטקסט נכתב על ידי הפלישתים לא יאוחר מהמאה השביעית לפני הספירה ואולי מאה או מאתיים שנה קודם לכן. החקור יוסף נווה שבדק אתה רצועות ( הכתב עצמו לא פוענח כלל ) הוכיח היה זה זיוף כותבי הרצועות השתמשו בכתובת השילוח ורשמו אותה במהופך על רצועות העור משמל לימין .

נווה חשף עוד זיוף כזה :תליון אבן שומרוני –נוצרי שעל צידו האחד נחרטו מילים מכתובת השילוח שוב מהופך ועל צידו השני מופיעים בנוסף לכתובת סמלים אחדים :גביע ,ענף נושא שלשוה רימונים ושנחש .הכתוב כמוה סמלים היה שאול מהשקלים של המרד היהודי הראשון נגד הרומאים .נווה היגיע למסקנה שגם התליון וגם כתב היד נעשו בידי אותו זייפן מודרני .

פרופסור נחמן אביגד חוקר כתב עברי בעל שם עולמי  פירסם בשנת 1969 מאמר בכתב העת “קדמוניות “שבו תיאר אבן תבליט שנתגלתה ליד תענך אבן משקל ראשונה מסוגה בעולם ועליה מופיע ציור אריה מכונף ולידו  השם “לשמע ” כמו השם שהופיע בחותמת המפורסמת במגידו שעליה דמות אריה ולידה הכתובת “שמע עבד ירבעם “( חותמת שהופיע מאז על מטבע ישראלי מודרני ). אביגד העלה סברה שהאבן היא מהמאה 9-8 לפה”ס ואם כך אולי באמת הייתה שייכת לאותו שמע עבד ירבעם.הוא היגיע למסקנה כי האמן שגילף את האבן הושפע מן האמנות הספון סורית.

אולם מאוחר יותר הובא לפני לבדיקה עוד חותם עתיק מאותו המקום וגם הוא מזכיר מאוד את חותם “שמע עבד ירבעם “ממגידו ואז שיער שמהדובר בשני ממצאים מזוייפים המבוססים על החותמת הקדומה ממגידו ( שנעלמה במרוצת השנים לאחר שנשלחה לאיסטנבול ואולי נגנבה ).

באמצע שנות ה-70 פשטה השמועה שבגולן התגלו פסלי ראשים מבזלת ותבליטים בעיבוד גס ועליהם כתובות בעברית קדומה. ארכיאולוג ישראלי בדק את הפסלים והגיע למסקנה שמקורם בתקופת האבות, לפני כ-4,000 שנה, וכי הכתב המופיע עליהם משנה את התיאוריה של תולדות הכתב העברי.

מוזיאון ישראל רכש ‘פסלוני אבות’ כאלה, אולם בקרב מנהלי המוזיאון התעוררו חשדות באשר לאותנטיות שלהם. מומחים שקיבלו את הפסלים לבדיקה קבעו כי הם נוצרו בימינו וכוסו בשכבות בוץ ועפר מעורבות בשמן כדי לשוות להם מראה עתיק. בהמשך התברר שה’זייפן’ היה פסל חובב ותמים, שחקק באבן להנאתו. סוחרי עתיקות רכשו את פסליו בשלושים עד חמישים לירות האחד, הוסיפו שכבות המעידות על גיל מופלג ולעתים גם כתב עברי קדמון, ומכרום כעתיקות באלפי לירות.

התגלית הארכיאולוגית האחרונה שעוררה סערה וטענות לזיוף צצה ב-2010. חסן סעידה, חקלאי מהר תבור, פנה לרשות העתיקות כשבידיו לוחות עופרת ועליהם גרסה קדומה לתורה מיסטית יהודית . הלוחות היו לכאורה מהמאה השנייה לספירה, כך שניתן לקשרם לרבי שמעון בר יוחאי עצמו.

.מעניין שהחוקר בעל השם הבינלאומי אנדרה לאמר קבע שהלוחות הן אכן מהמאה השנייה לספירה כנגד דעת רשות העתיקות. לאמאר כפי שנראה היה מעורב בינתיים עם רשות העתיקות  בפרשה אחרת של כתובת שנחשדה כמזוייפת  כתובת יהואש  עד צווארו.

ברשות העתיקות חרצו מיד שמדובר בזיוף, והזהירו את סעידה שלא ינסה למכור את הלוחות שבידיו כעתיקות, וכי אם יעשה זאת, תיפתח נגדו חקירה פלילית.

אולם כל פרשיות הזיופים הללו מתגמדות  ממש לעומת השערוריה שפרצה בעקבות גילוי כתובת יהואש.

ועל כך ראו בחלק הבא של המאמר:זיוף או אוצר?

החלק השלישי של המאמר:עברית קדומה או עכשווית ?

ראו עוד על זיופים ארכיאולוגיים

זיופים ארכיאולוגיים בויקיפדיה

מוזס שפירא נתפס בזיוף.קריקטורה  מהמגזין פאנץ’ מהמאה ה-19.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × חמש =