ויקי פוסעת לעבר בית המלון בצעדים מהירים. בת ארבעים, נאה ונטולת איפור ותכשיטים. שיערה הכהה סביב פניה ומתאים לגופה הדק. כבר חמש עשרה שנים היא עובדת כחדרנית ומעולם לא איחרה למשמרת. גם היום תתחיל את יום הניקיון בדיוק בזמן.
חולפת על פניו הידידותיות של מנהל המלון שכמו אומרות לה: “מה היינו עושים בלעדיך" ואצה למעלית. ידיה טיפחו כמעט כל רהיט בבית המלון הזה, הבריקו מראות, שאבו קילומטרים של שטיחים שהפכו עם הזמן לנוף שהזכיר לויקי שדות פרחים. כששטיחים מטופלים היטב הם מדיפים ריח של צמחיה רעננה ולא של עובש, היא מהרהרת.
עולה במעלית לקומה האחרונה, מביטה על המראה הנקייה בסיפוק: אתמול ניקתה אותה היטב ואיש עדיין לא הטביע חותם על הזכוכית המלוטשת. יש אנשים שמשאירים סימנים בכוונה, כמו חותמים על עבודה לא להם.
הסוויטה מרווחת אך האוויר מחניק. צריך לפתוח את החלונות, לאוורר את החדר ממאורעות הלילה. להציף באור שיבליט גם את הלכלוכים הקטנים, שלא נחשפים בתאורת החדר. ויקי עובדת ללא כפפות כי היא מרגישה שהן מנתקות אותה מן החפצים.
היא סורקת את החדר. מוודאת שהאורחים האחרונים לא שכחו חפץ יקר ערך. אם משהו יימצא, תעביר אותו מיד למנהל. במהלך השנים מצאה מאות פריטים: בגדים, מטבעות ושטרות, תכשיטים שהושמו בכספת ונשכחו, הלבשה תחתונה סקסית שאולי ננטשה פה בכוונה, מטבעות זרים שבהם הייתה מביטה ארוכות, מנסה לפענח את מקורם, חוקרת את התמונות המוטבעות על המתכת ומעניקה להן כינויים כמו: “פרצוף רציני", “אישה יפה", “עלה בודד".
שני פריטים שמצאה בעבר לא מניחים לה: צמה שנמצאה באחד החדרים היותר זולים, שמתמלאים אבק במהירות. הצמה הייתה עבותה ומבריקה והונחה ליד הכיור. כשויקי נטלה אותה בידיה חשה רכות נהדרת. לזרוק אותה לפח לא הייתה מסוגלת ולבסוף מצאה את עצמה עומדת ליד הכיור דקות ארוכות ומלטפת את השיער הגזור. זה הזכיר לה כמה אהבה ללטף בובות בילדותה. ויקי הצטערה שלא הזדמן לה לפגוש את בעלת הצמה ועד היום היא תוהה האם האורחת גזרה את צמתה כי לא רצתה בה יותר או שלא הייתה צלולה.
פריט שני היה תצלום שהושאר תחת השמיכה: הוא היה קרוע ומודבק. בתצלום נראתה אישה נאה ואצילית, שיערה מורם בסיכה, תנוכי אוזניה מקושטים בעגילי פנינה ומבטה נוגה. התצלום המתין בלובי שבועות ארוכים ואיש לא ביקש אותו. ויקי ביררה מידי יום: “נו, באו לקחת כבר את התמונה”?
היא שאלה את פקידת הקבלה פרטים על מי שהשאיר את התמונה. הפקידה סיפרה שהאורח היה טיפוס תמהוני, קולו רעד, שערותיו היו סתורות ומבטו כבוי ומותש. שילם מראש במזומן, לקח את המפתח ביד רועדת ומיהר להיבלע במעלית. שלוש שעות לאחר כניסתו מנהל המשמרת ראה אותו חומק מן הדלת המסתובבת ותיקו בידו. כולם סברו שמשהו קרה לו. ויקי חשה שהאיש היה בודד ומיוסר.
לאחר המתנה של כמה שבועות, ויקי נטלה את התמונה לביתה, לפני שתאבד או תיגרס. היא הניחה אותה על מדף ליד פסלי חיות קטנים המסודרים בטור. מידי פעם הייתה מעיפה מבט באישה שהפכה להיות מוכרת אך בלתי מפוענחת. חברות שבאו לבקר שאלו מי זו. הן סברו שהיא קרובת משפחה, וויקי הרגישה שגם היא מתחילה להאמין בכך.
בוקר אחד, בתחילת שנתה הרביעית במלון, קמה ויקי חולה ולקחה לראשונה יום מחלה. כל כך התקשתה להודיע שלא תוכל לבוא, כמו התביישה במחלה שתקפה אותה וחששה לאכזב את המנהל אך גבה התפוס והדואב תבע מנוחה. היא קמה בקושי מן המיטה וגררה את רגלה הימנית שכאב חד ננעץ בה עם כל דריכה. הגיעה למרפאה תשושה ומדוכדכת. קיוותה שהרופא ירשום לה כדור פלא שיחזיר אותה מהר למוטב. כשניגשה לשתות מים כדי להקל על היובש בפיה, גילתה שהברז שבור. הגבר שעמד לידה והמתין כנראה לאחות, חש במצוקתה, ואמר לה: “שבי לנוח ואני אביא לך משהו לשתות".
היא צייתה לו בהכרת תודה, ועקבה אחריו נבלע במסדרון. הוא שב אליה עם כוס פלסטיק מלאה במים צוננים. כשלקחה ממנו את הכוס הרגישה את מגע אצבעו והיא נעמה לה. לאחר שסיימה לשתות, הודתה לו שוב והם החליפו חיוכים נרמזים, קצה של הבנה שפגש היענות סמויה. הוא התיישב לידה ושאל על מצבה, והיא תיארה לו איך קמה בבוקר. הוא הקשיב לה בריכוז, רוצה לומר דברי נחמה.
הרופא המליץ לה לעשות סידרה של טיפולי פזיותרפיה. כשיצאה מחדרו עם ההפניה, מצאה בחוץ את מכרה החדש, הוא חיכה לה. עכשיו הציג את שמו: מאיר, ואמר שישמח להמשיך את שיחתם. ויקי נענתה לו ולפני שהבחינה מצאה את עצמה נתמכת בזרועו בעודם יוצאים מהבניין הישר לבית הקפה הסמוך. בית הקפה היה קרוב מאוד, אך זה היה יתרונו היחיד. למעשה היה זה מקום עלוב למדי, שניהל אותו אדם עצל. אפשר היה לראות זאת לפי השולחנות המלוכלכים. נראה היה שאיש לא מתכוון לנקותם. היו שם אנשים ספורים, וקולות מעטים נלחשו כמו נאמרו בטעות.
ויקי הרגישה לחוצה ומעורפלת. לרגעים היכה בה שהיא יושבת עם זר גמור. מה לה ולו. המחשבות הללו הקטינו את שטח השולחן שחצץ בניהם והגבירו תחושת אי נחת. היא לא התרכזה בשיחה, ובקושי קלטה את דבריו. הגיעו כוסות הקפה וצלוחית העוגיות, והיא הגישה את ידה למשקה.
מאיר נראה לה נבוך, היא חיכתה שכבר ישאל אותה משהו. הוא רכן כלפיה כאילו יש לו סוד בשבילה אך לא אמר דבר. לפתע הסיטואצייה בניהם נראתה לה מנוכרת ולא נאותה. היא שאלה אותו בן כמה הוא ונודע לה שהוא בן 32.
הוא סיפר לה מבלי ששאלה שהוא מודד קרקעות ואמר משהו על כך שלאחרונה הוא עסוק במדידות חוזרות ונישנות, במחוז נידח, כדי לפתור סכסוך של שכנים. ויקי אמרה ששכניה שקטים למזלה, וביקשה ללכת הביתה ולנוח. החשבון הגיע, וכשביקש להוציא שטר מארנקו ולשלם נפלה תמונת פספורט קטנה. נשימתה נעתקה. הדמות כל כך דומה לאישה מהתמונה ההיא. ויקי התעשתה מיד. היא לא רצתה לחשוף את סודה כדי לא לצערו, ורק הניחה את כף ידה על ידו כמו כדי לאחד כוחות.
הוא הופתע ממגע ידה וחייך אליה. היא סיפרה לו על עבודתה וכשהוא שאל איך הגיעה לעבודה הזו, היא הרהרה בשאלתו והחלה לספר לו בשטף כובש על נעוריה:
אמה עבדה במשמרות ערב, והיא נשארה בבית עם אביה שהפך בשעות ההיעדרות הללו לנרגן ומתוח. הוא היה עוקב אחר כל תנועה שלה ומעיר את הערותיו. אם קראה בספר שאל אותה: “כמה פעמים אפשר לקרוא את אותו הסיפור", אם הדליקה טלוויזיה העיר לה שהקולות הבוקעים ממנה חזקים מידי ושהתכניות שהיא רואה לא מלמדות דבר. אם הייתה אוכלת חטיף טען כנגדה שהיא משאירה פירורים בכל מקום.
ערב אחד החלה לטאטא את הרצפה כדי לרצותו, והנה מבט פניו של אביה השתנה: הוא נראה רך יותר ונינוח, בבת אחת כלה הרוגז. הטענות נרגעו ובמקומם צצה חיבה. ויקי לא עזבה את המטאטא כי חששה שהשותפות החדשה בינה לבין אביה תאבד. היא נהנתה לצפות בעיניו המהופנטות, שהוזרם בהן הלך רוח רגוע ורוחני. היא יכלה לטהר את מחשבותיה, ללא הפרעה. מאיר הקשיב בצמא לסיפורה של ויקי וכל העת ידיהם היו אחוזות.
הם לא נפגשו שוב, ויקי חזרה לחבר נעוריה ולבסוף נישאה לו.
התמונה עדיין אצלה, מוטמנת באחת המגירות. המחשבות על מאיר באות והולכות.
ויקי מסלקת את הזיותיה ומאיצה בעצמה לחזור ולהתמקד בניקיון שבו הכל מתרחש לפי התכנון והסדר שב על כנו. כך כוחותיה שבים ומתעצמים ולכן היא רגועה כל כך וסומכת על עצמה. בשירותים היא שופכת חומר ניקוי ורוד ומקשיבה לרחש תסיסתו. איש לא מפריע לה להאזין לצלילים בחדר הזה, לזהות מאין כל רשרוש בוקע. לפעמים היא שומעת נקישות מן החדרים הסמוכים, קולות צחקוק, צעדים ממהרים, אך הם לא מפרים את הריכוז שהיא מצויה בו.
זהו, השירותים מצוחצחים, הכיור מבריק. היא מסדרת על המדף שמעל סבונים
קטנים, כובעי רחצה וערכת כלי תפירה. יוצאת מחדר האמבטיה ופונה להניח על
שולחן הזכוכית את הכיבוד שזוכים לו אורחי הסוויטות: מציבה בקבוק יין ושני גביעים ארוכי רגל. את הפרלינים העטופים היא מסדרת בצורת לב.
לאחר מכן מתיישבת על הכורסה המפנקת, מכווננת אותה כאוות נפשה ונחה. החדר הבא יחכה קצת.
כתיבה איכותית ביותר לדעתי. אי אפשר להפסיק לקרוא. יש לענת קוריאל את הכישרון הנדיר לכתוב בצורה מאוד מעניינת, ודרך סיפור קצר להראות סיפור הרבה יותר גדול, או שמתמשך לאורך זמן. למדתי הרבה מהסיפור הזה. נהדר. תודה, ענת.
מצטרפת
כובש ומסקרן
סיפור מופלא ובנייה נהדרת של העלילה .
תודה רבה .
מאוד יפה, מאופק ומדוייק – כמו האישה בתמונה. תודה.
איזה סיפור נוגע , קראתי אותי בנשימה אחת, הכתיבה קולחת וקצבית. אין כמוך מבינה לנפש האדם. תודה!!!
ענתי יקרה , כרגיל את שוב מתגלה כקוסמת המלים … השארת אותי בפה פעור "מתה" לדעת יותר ומעבר !
אהבתי מאד !!!
כובש זו המילה הנכונה.
סיפרו כובש, מכניס לתוך האווירה, פיתחתי אמפטיה לגיבורה. מעניין אותי מה עלה בהמשך חייה….
תודה על הסיפור הקסום הזה.
סיפור ענק בו מתארת הכותבת המוכשרת ענת קוריאל את המקור ממנו נבע רצונה של גיבורת הסיפור לעבוד בניקיון, לאחר שבילדותה ניקתה על-מנת לשאת חן בעיני אביה. חזק מאוד. אהבתי ושיתפתי.
ענת יקרה,
ממשיכה לחשוב על הדמויות, על רגעי החסד ועל החיים בכלל,
טובה יטינזון
ענת, כתיבה נפלאה ורגישה. את יוצרת נהדרת שרק משתבחת מסיפור לסיפור. נהנתי והתרגשתי. "התמגנטתי" להלך הסיפור מתחילתו ועד סופו. הסיפור בנוי היטב, הדוק ושלם, העלילה קסומה לדעתי, פשוטה להפליא, סוחפת ומהפנטת, בייחוד על הרגישות לדקויות ותיאורן שניכרות בכולה דרך שלל אובייקטים, אנשים ותכונות; חריצות, אימוץ ופתיחות, ריצוי, תמונה, זר, תכשיטים וכלים, בקבוק יין, קווצות שיער, מקומות מוזנחים וכו'. הדמויות מסתוריות ומלאות חיים, ומשדרות משהו מאוד רגוע ותמים ויחד עם זאת חשאי ומסקרן, אפילו אירוטי.
תודה, מחכה ליצירה הבאה.
חג שמח!
הספור התחיל יפה, המתח נבנה אט, אט, מושך לקורא עוד. אבל, לצערי הסוף התפספס, פתרון תעלומת התמונה היה סתמי, חסרה שם קצת יותר דרמה. כאילו נמאס לך והחלטת לגמור עם הסיפור.
הדברים האלה השאירו אצלי קצת טעם רע.
אני מקווה שתקבלי את דבריי הביקורת שלי ברוח טובה.
ניר שלום, לדעתי שיאו של הסיפור הוא הרגע שבו ויקי מספרת על קשריה עם אביה, שהוליכו אותה לעבוד בניקיון וזהו רגע מפעים ורב יופי. הסיפור הוא על מנקה קטנה, הדרמה שקטה ומאופקת ובזה כוחו הרב של הסיפור