סיפור קצר ליום השבת / “עוגה, עוגה, עוגה” של מרב זקס- פורטל

אני בוחשת סביבי את האוויר המחושמל. עקצוצים בכפות הידיים מרמזים לי שהגשם מתקרב. אני בוחשת את גרוני היבש בלשוני ומחכה. ציפורי בכי מזגזגות בשמיים, מנסרות את הרקיע התלוי, שנשכח שם על ידי עקרת בית רשלנית, מנוקד פה ושם בחריוני עננים. החשמל מעקצץ בידיים, ברגליים, בשערות הבלונד שפינקתי לעצמי. צְרָצַר החדשות טוען שעצירת הגשמים כבר כאן טו סטיי. אם לא יקרה משהו ממש דרסטי, הוא מדגיש בקולו הטֶלֶפְּרוֹמְפְּטֶרי, אם לא יקרה, עד סוף החודש, תוכרז השנה כשנת בצורת. אני שוזרת, אפוא, עוז לעוז, מזניחה בצל על האש ויוצאת לחצר לחוג לי.

אדמה מחורצת תלמי יובש, חתול משורבב לשון מלחית בצל, אמנון ותמר מתחבקים בייאוש בעציץ שבפינה. בסכין המטבח שלי אני מסרטטת באהבה עיגול נדיב. כאן אעשה מעשה חוני, מעגל תחינה אסרוג לי עד שייכנע הרקיע, ייבקע, יוריד עלינו גשם מלוא חופניים. חוני, אני מתחננת, זרוק איזה טיפ, חנון אותי באיזו חוכמה. מה אעשה ואישה אני, ארוכת שיער וקצרת דיעה. וחוני, כלום, מלה לא אומר, ואני במעגל, והשמש מטפס על סולם השעות בצהוב-חלמון דביק, לא עוצר לרגע, לא בגבעון דום ולא כלום. מה אכפת לו לשמש הבן זונה הזה שעומדת כאן חונית אחת בחצר-ביתה ומתחננת על גשם, קצת גשם, פירור גשם, שתוכל לחזור ולהיכנס פנימה ולארוג את היום שנפרם פתאום בגלי-קול ממקלט רדיו שחור תכליתי. והרי החדשות.

ועכשיו היא, כלומר אני, תקועה פה בתוך המעגל, והבצל במטבח נשרף, והטלפון בעריסתו מצווח, ואני מציירת בנפשי קטסטרופות הפורשות את כנפיהן המצחינות ועושות דרך קווי הטלפון אל ביתי, אל המעגל שלי. מצווח פעם פעמיים שלוש, ומשתתק. ואני שוב כאן, לבד, חתול מימיני, אמנון ותמר משמאלי ומעלי שמי תכלת ריקים, סרבניים, מניאקים. מניאקים אני בועטת בהם בקולי, מה אכפת לכם, קצת גשם, מה כבר ביקשתי. אבל הם, הם בשלהם.

החתול מתקרב אלי עכשיו מעדנות. הוא חש, כנראה, שגבירתו התמעגלה היום לגמרי ומנסה להוציא אותי מזה. אני מודה לו, על החמלה. חמלה וחתול זה כמו אמנון ותמר? מודה לו בנימוס, ושולחת אותו בחזרה לפינה. יש כאן משימה, אדוני, ואני אבצע אותה. אני שוקלת לסגת למערת המטבח, להציל את הבצל, להוסיף קצת פפריקה, כף רסק עגבניות, כוס עדשים, סלרי חתוך דק דק והרבה מים. חצי שעה, אני אתן לו, למרק, ואז אוסיף ראש כרובית מפורק לפרחים וחצי כוס אורז. לפני שהייתי חונית, הייתי טובה במרק עדשים מרוקאי, אפילו שאני לא, בכלל לא. אבל כעת חוזר ומנץ באוזניי קולו הדק המיובש של הקריין, כוס מים אפילו לא נתנו לו. ולכן אני שבה ומטיבה את המעגל שלי, משפצת לו קצת את האדמה, נותנת לו בקו, מפנפנת אותו בסכין ונשארת.

אני כאן טו סטיי, צועקת מול השמים השרוטים האלו, נראה אתכם עכשיו, נראה. ניקודי העננים לא מצליחים לכסות את השמש המעוצבן, שיוקד לי את הקרקפת לגמרי. כובע, אפילו כובע לא לקחת, יא מטומטמת. מי יוצא לשמש בלי כובע, מי חג לו מעגל בלי כיסוי ראש? גם לחוני היו צרות כאלו? אני מנסה לברר אצל המקורות, אבל הם, כלום, דום שתיקה. לפתע עננים אפורים עושים את דרכם אלי, מדיפים ריח עז של מדורות ותנורים, ריח ציפורי קטסטרופות שמדגדג לי קצת בלוע. אבל אני חונית, ואני עומדת כאן לבטח. מדי פעם מאהילה בכף ידי המחורצת על העיניים ומצמצמת מבט מול השמים ועדיין כלום. אבל הנה, בכל-זאת, יש עננים קרובים, מאוד, הם נוסעים אלי מתוך הבית, תפוחים ומלאים, והחתול נס ממקומו בעירנות משונה, לא אל גג הבית כהרגלו, אלא אל עץ החרוב שלפרחיו ריח זרע כבד והם מטנפים את כל החצר, כולל את המעגל שלי.

ומים, פתאום המעגל שלי מוצף מים, הראש שלי רטוב, הקוצים הבלונדינים נשכבים ואני מפזזת בעיגול, בוטשת באדמה ומרימה ראש מעלה ללקק טיפות לרוויה. אבל אין מים בשמים. הרקיע עדיין במריו, וזרנוק גדול מטיח סילון בוטה בבית שלי, בבצל שלי, במרק העדשים שלי. “תזוזי יא פסיכית,” אני שומעת, “תעופי מכאן, תתחפפי מהחצר,” צועק אלי כבאי לבוש כף רגל עד ראש במדים תכליתיים, מרובבי פיח. “הבית בוער, את לא רואה?” רואה? עכשיו אני רואה, בטח רואה וצוחקת, מוכרחה לצחוק, שומעת היטב איך הקול פורץ במעגל והחתול מתקרב אלי ושואל: ” עכשיו טוב לך חַני, עכשיו טוב?”