היא התיישבה מאחורי אחד השולחנות היותר מרוחקים של כיתת הלימוד ועקבה בעיניה אחר מבטיו המשוטטים של המרצה. מידי פעם נעלם מבטו ועבר אל אחד הסטודנטים האחרים, מהמעטים שהיו בחדר. מידי פעם הרכינה את ראשה לכיוון מחברתה ושרבבה בה משפט או שניים שנראו לה חיוניים.
כהרגלה, איחרה לשיעור וכעת ניסתה לעקוב אחר דברי המרצה כדי להיכנס לרצף השיעור – יחסי הייצור, כוחות הייצור, תהליך הקיטוב, ההתרוששות… היא זכרה את המושגים מהמאמרים שקראה אך עדיין לא הצליחה להגיע להבנה שלמה של הרעיון. היא המשיכה לעקוב בדריכות אחר מבטיו כמחפשת אחר רמזים שיעזרו לה לחבר את המשפטים.
לרגע, נלכדו עיניו בעיניה, היא לא הצליחה לראות בהן דבר. גם כאשר הביטו בה, היה נדמה כאילו חצו את עיניה, מבלי להתעכב עליהן, והמשיכו לנעוץ דרכן מבט בנקודה מסתורית בחלל. היא חשה דחף להפנות את ראשה לאחור כדי לאתר את הנקודה בה התבונן, אך מיד חשבה שיהיה זה מטופש.
אם רק תנסה להבין את הדברים מנקודת מבטו, חשבה לעצמה, אם תצליח לעמוד במקום בו הוא נמצא, אולי תוכל לראות גם היא את אותה 'נקודה' שראה הוא.
המרדף המתמיד אחר עיניו התיש אותה מעט. היא הקלה על עצמה, ואולי גם עליו, ומידי פעם הסיטה ממנו את מבטה. וכמו נזכרה פתאום שעיניו הן רק חלק ממנו, עברה לשוטט בעיניה על פני גופו ותנועותיו. בכל אותו זמן המשיכה להקשיב לו. עתה, משנתרווחה בכסא מזה מספר דקות, צפו ועלו כל הרעיונות עליהם קראה.
"הסתירה בין יחסי הייצור וכוחות הייצור," שמעה את קולו של המרצה, מנסה לנסח את התיאוריה של מרקס, "היא הכוח המניע את ההיסטוריה האנושית." היא לא הבינה בדיוק למה הכוונה, אך הרגישה שבמשפט הזה היתה טמונה כל-ההבנה-כולה.
עיניו שוב עצרו מולה במבט חלול, הן היו מכוסות בדוֹק של אינטלקטואליה וידע. היא תהתה אם צעיף זה המכסה את עיניו הוא תוצאה של היותו מתורגל כמרצה או שהוא מהווה חלק מאישיותו.
היא לא הבינה מדוע התעוררה בה תחושה, שאוצרות הידע וההשכלה שרכש סיפקו לו מעין בטחון. מה חסר בחייו שהוא זקוק להגנה, תהתה, אהבה? כסף?
היא נזפה בעצמה. למה חייב שיהיה חסר?! האם לה עצמה היוו הלימודים אחיזת בטחון? אולם סקרנותה גברה בה. היא רצתה לראות בעיניו את חייו, את פחדיו, שאיפותיו וכל אותם אירועים שהובילו אותו למקום שבו הוא נמצא היום, משתדל להעביר לסטודנטים בצורה הכי ברורה את תורתו של מרקס.
המשפט הבא שאמר נבלע ברעש כסא שחרק. היתה זו, כנראה, אחת מאותן אמירות ציניות שלו, שנאמרו בהרבה לבביות ונעם. סוף, סוף הוא חייך ואור בהיר הציף את עיניו. היא חשה התרוננות נהדרת, כאילו שמחה בשבילו על שנתאפשר לו מידי פעם להתרכך. ברגעים אלו נעלם הדוֹק מעל עיניו, ומשהו בה הצליח להתחבר אליו ולחוש קירבה.
היא שמעה את המילים שלו והבינה כל משפט בהקשרים אליהם התכוון, גם כאשר ניסח את דבריו בצורה מבולבלת ולא ברורה. יחד עם זאת עוררו בה המילים וריאציות אינטימיות, שהיא נזהרה שלא להיסחף בהן יתר על המידה כדי לשמור על עצמה ברצף השיעור. כך זרמה בשני מישורים. השמירה על איזון סחטה ממנה אנרגיות אך עם זאת גרמה לה ריגוש נהדר שיצר בה אנרגיה מחודשת.
הוא עמד מולה בקו ישר. לרגע היתה לה תחושה, שרק היא נמצאת איתו בכיתת הלימוד. רק לה הוא סיפר על ההבחנה שעושה מרקס בין ה'בסיס הממשי' לבין 'מבנה העל' המכונן עליו.
היא לא הצליחה לעצור בעד עצמה… בדמיונה ראתה את בניין גופו עוטה מעל בסיס גופה הממשי, מתרחק ומתקרב, מתרחק ומתקרב – – –
היא הדפה אותו קלות מעליה עד שהתהפך ונשכב על גבו, אצבעותיה ושפתיה שוטטו בתיאום נהדר על פני גופו. הוא המשיך לדבר אליה גם כאשר פניה נטמנו בתחתית בטנו. הוא דיבר על הניגוד בין המעמדות, על אי השוויון, על הניצול, על רצונו של המעמד השליט לשמור את אחיזתו בעמדות השליטה ועל האפשרות היחידה של המעמד הנשלט לחולל שינוי על-ידי פיתוח תודעה מעמדית. כל כולה היה מרוכז בו – באונו ובתשוקתו, אך ככל שהוסיף לדבר היא חשה כיצד הולכת ומתגבשת בה הכרה מעמדית ברורה.
"המעמד השליט הוא זה ששולט באופן הייצור, משמע בבסיס הממשי, ולפיכך הוא זה שמכונן את מבנה העל. כלומר את כל אותו עולם רעיוני מופשט הכולל בתוכו את האידיאולוגיות, הפילוסופיות, תפיסות המדע, הדת, האמנות… "
שולט בבסיס הממשי?! היא התנערה לפתע ממחשבותיה כאילו היה בכך משום התקוממות והישירה את מבטה לתוך עיניו. "בכך," שמעה את קולו המתגלגל בכתה, "הוא הופך ממעמד לכשעצמו למעמד למען עצמו."
היא המשיכה להתבונן בו. הוא חיפש את המילים המתאימות. היא לא היתה זקוקה לכל המילים הללו. היא הבינה בדיוק למה הוא מתכוון באומרו שאותם האמצעים אשר מאפשרים למעמד השליט לשמור ולהנציח את שליטתו, הם אלו שיאפשרו, בסופו של דבר, את ההתקוממות נגדו –
היא יכלה לחוש את היזקקותו ואת מאוויו.
הוא המשיך לשכב על גבו, היא ידעה שהוא רוצה שתמשיך לגעת בו עוד. היא התרוממה מעליו בתנועה פתאומית והתיישבה. פתאום היתה לה הרגשה, שעשרות זוגות עיניים מביטות בהם. הקירות סביבה התכסו תמונות של כל התיאורטיקנים שהכירה – פסיכולוגים חמורי סבר, סוציולוגים, מדינאים, אפילו הפילוסופים הזכורים לטוב היו שם – כולם היו גברים ולכולם היה מה לומר.
הוא חזר שוב ושוב על אותו רעיון, כאילו הרגיש שההסבר שנתן אינו ממצה את עצמו –
"היחסים החברתיים אינם משתנים באותו קצב שבו מתפתחים אמצעי הייצור, הנמצאים בידי המעמד השליט. סתירה זו היא שתגרום, בסופו של תהליך, לשינוי שתביא עימה המהפכה."
למרות שהדגיש, כי אין הכוונה למהפכה המתרחשת בין לילה אלא לתהליך של שינוי חברתי, היא חשבה, שככל שהיא מבינה את תורתו של מרקס כך היא מרגישה עד כמה השינוי הוא בלתי אפשרי.
מרקס בעצמו התכוון לכך, שאנו חושבים במושגים שמכתיבה לנו ההיסטוריה. כל אותן תפיסות המוטבעות בנו מלידה, הקובעות כל פירוש שלנו – כל רצון, אמירה או נקודת מבט.
אפילו הביקורות, חשבה לעצמה, המוחאות על הסדר הקיים ומעלות אפשרויות אחרות, נולדות מאותם מושגים ותפיסות ראשוניות. תמיד קיימים חריגים שחיים ופועלים בהתאם לאמונותיהם, אבל רב המהפכנים והמרדנים אותם הכירה, השתמשו בביקורת בדרך שבה החברה עצמה ניתבה ובאמצעות אותם כלים שהיא נתנה להם. כאילו שעשתה זאת כמין שירות להמונים שנועד לספק פורקן ואִפשר השתקה ודיכוי. ואין זה משנה אם היה זה על תקן של ביקורת אינטלקטואלית מפרה או בדרך מרדנית כלשהי, שניתנו לה שמות שונים אשר מיקמו אותה מראש בסטאטוס מסוים – חריגים, סוטים, מהפכנים.
הכל נראה כמו היה בשליטה מבוקרת והשינוי נראה בלתי אפשרי.
אז במובן מסוים, ניסתה לסכם לעצמה, רובנו תרנגולים שמקרקרים ועושים הרבה רעש. יש כאלה שמקרקרים יותר חזק ויש שפחות, אבל מי שמרוויח, בסופו של דבר, הם אותם אלה שאוספים את הביצים.
המנגנונים הטכנולוגים המודרניים מאפשרים לבעלי הלולים שליטה ופיקוח בצורה כל-כך מתוחכמת. הם מספקים לתרנגולים כמעט את כל צורכיהם, עד כדי כך שחלקם מרגיש אפילו 'סיפוק', רובם לא חושב בכלל על אפשרות אחרת.
היא תהתה אם כולם מודעים לנוכחותם ולקיומם של בעלי הלולים. מי רואה אותם בכלל? כל המערכות מופעלות באמצעים חדישים וסטריליים 'ללא מגע יד אדם'. המערכת עובדת כמו מעצמה, כאילו שכך העולם, כאילו שכך היה מאז ומעולם.
מידי פעם מופיעים תרנגולים סרבנים שגורמים להמולה המלווה בתפזורת נוצות, מידי פעם קורה שתרנגול מצליח לצאת מהלול, דבר שעדיין לא מבטיח שהוא עצמו יהפוך לבעל לול ויהנה מביצי עמלו.
היא מנעה מעצמה להמשיך במטאפורה קרקרנית זו, רגע לפני שנאלצה להתמודד עם שאלות גזעניות לא רלוונטיות על הבדלים שבין 'תרנגולים' ו'בעלי לולים', והמשיכה לתהות מדוע השינוי שמרקס מדבר עליו נראה לה כה בלתי אפשרי.
האם זה בגלל שהיא עצמה היתה לכודה באותם תפיסות ומושגים? והרי תמיד התייחסה לעצמה כאל 'בעלת מעוף', או שהיה זה מתוך הבנה ששורשי הסדר החברתי קבועים כל-כך עמוק בבטן האדם, עד כי קשה היה לדמיין את העוצמה של אותו כוח מניע אשר יאפשר שינוי חברתי.
היא חשה פתאום חיבה עמוקה למרקס, מין חיבה המלווה בסלחנות אימהית. כמעט רצתה לחבק אליה את דמותו המגושמת והכבדה ולהשכיח ממנו עולמות אוטופיים.
השיעור עמד להסתיים. המרצה שעמד מולה התחבט בדבריו בתשובתו של מרקס כלפי הביקורת שהועלתה נגדו בכרך השלישי של הקפיטל.
היא לא הקשיבה לו, רק התבוננה בו. ברגע זה כבר לא היה לה חשוב לראות את אותה נקודה חלולה מזווית מבטו, היא חזרה לדבריו בתחילת השיעור – "הסתירה בין יחסי הייצור לכוחות הייצור היא הכוח המניע את ההיסטוריה האנושית."
המבוכה שעטפה אותה בשניות האחרונות התחלפה בתחושה חדשה ולא מוכרת – – –
נשימתו נקטעה ברגע בו הרימה את ראשה והתבוננה בעיניו, רגע שתיקה נצחי חלף ביניהם.
הוא תפס את ראשה בשתי ידיו והצמיד אותה אליו בנשיקה מצמררת. אצבעותיו שוטטו על פני גופה, מהססות, שואלות, מחפשות. היא רצתה לצרוח, תחת זאת הפנתה את כל עוצמות האנרגיה שעלו בה עמוק לתוך תוכה. "הסתירה בין יחסי הייצור… " שמעה את קולו מהדהד שוב ושוב, "היא הכוח המניע את ההיסטוריה האנושית." הוא רצה לחדור לתוכה, "עדיין לא," שמעה את עצמה אומרת. היא חיכתה לרגע בו היתה טעונה כל כולה, אצבעותיו המשיכו לנוע גם כאשר חדר אליה באיטיות, "הכוח המניע את ההיסטוריה האנושית.." היא הרגישה את העוצמה גואה בה משניה לשנייה ומעבירה אותה לעולמות אחרים 'בלתי אפשריים'. התכווצות רדפה התכווצות, היא לא ידעה מה מהן שלה ומה שלו, עד שפסקו כולן בזו אחר זו והיא צנחה לצידו רפויה לחלוטין.
ומבעד לחלון הכיתה הפתוח, עלו ממורד הרחוב, קולות המונים הולכים וגוברים.