תמי כץ לוריא מדווחת על מופע מחול המבוסס על יצירות קומיקס קלאסיות.

 מחול הקומיקס

טזוקה מחווה בימתית לגדול אמני המנגה – אוסאמו טזוקה/ תמי כץ לוריא

  

הכוריאוגרף המרוקאי- פלמי, סידי לרבי שרקאווי, מגיע שוב לישראל עם יצירתו החדשהTeZukA  בסדרת מחול במשכן”, במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

 

אמן חוברות הקומיקס היפני אוסאמו טזוקה, אלוהי המנגה היפנית (קומיקס יפני), הוא זה שסיפק הפעם לכוריאוגרף סידי לארבי שרקאווי את ההשראה ביצירתו החדשה.

תשעה רקדנים, שלושה מוסיקאים שמנגנים מוסיקה חיה על הבמה, שני אמני לחימה וקליגרפיסט אחד, כולם מאירופה ומאסיה , מתאחדים על הבמה ומעלים מופע מקסים ושובה לב הנע בין מדע בדיוני לבין חיי היום יום העכשוויים.

שני סיפורי המנגה היפנים המוכרים ביותר “אסטרו בוי” ו”בודהה” שבו את דמיונו של הכוריאוגרף שרקאווי והם קורמים עור וגידים ביצירתו החדשה.

האיורים המקוריים מוקרנים בשילוב עם עבודותיהם של אמן וידאו וקליגרפיסט – לצד תנועות הרקדנים אשר מעוררים לחיים את איורי הקומיקס הנודעים.

בראיון עמו, מספר שרקאווי על החיבור שלו לטזוקה, ועל תהליך היצירה שלו. בתהליך עבודתו נסע שרקאווי ליפן  מספר פעמים, על מנת ללמוד את הנושא מקרוב.

אוסאמו טזוקה.

טזוקה, אשר נפטר ב 1989, למד רפואה לפני שעסק בקומיקס. על פי שרקאווי, ייחודו של טזוקה הוא בכך שיצר אינספור דמויות, שכולן היו חלקים מהאישיות שלו עצמו. על ידי האמפטיה  האנושית הרבה שהייתה לו, טזוקה יכול היה  לשים את עצמו בגופם של אנשים רבים, להתחבר להרבה אנשים ודמויות, אשר הפכו לאנושיות ממש בדרך בה התנהגו, חשבו, והגיבו. שרקאווי אומר שלמשל, הוא יכול היה תמיד להתחבר אפילו ל”איש הרע”, להבין למה עשה דברים. טזוקה עצמו חווה את ההפצצה של אוסקה , וטווה נושאים של ניכור וסבל ביצירתו. אחת מדמויות המנגה המפורסמות  שלו היא “אסטרו בוי”, רובוט שנוצר על מנת להחליף את בנו המת. אסטרו בוי הוא קרבן ניצחי, ואאוטסיידר ניצחי. למרות רצונו העז לעזור, אף אחד לא מצליח להבין אותו או מתייחס אליו ברצינות. דמות אחרת היא בלאק ג’ק, שלדעת שרקאווי הוא מפחיד ומצחיק בו זמנית.

לפי שרקאווי, רבים הישוו את טזוקה לדיסני, אך לפי דעתו, עולמו של טזוקה הרבה יותר עשיר, מעמיק ומסובך, כי הוא מעז  לדבר על הרבה דברים שהם טאבו, ודמויותיו אוניברסאליות.

למעשה, מנסה שרקאווי ביצירתו, להציע פרשנות על ההשפעה המאוחרת של פיגועי נגסקי והירושימה על התודעה היפנית. הוא מעין אספן תרבויות, ומנסה לתת לנו תמיד את התמונה הכוללת התרבותית של הנושא בו הוא עוסק. ביצירה הזו הוא מבטא את רצונו להתחבר ל”אלוהי המנגה”, עד כדי עיסוק בתהליכי יצירה כמו משיחת המכחול, סימני קליגרפיה, ציור הדיו.

בהעידו של תהליכי העבודה, שרקאווי מספר שכל יום הוא יוצר דף מקומיקס, ומתרגמו לשפת המחול. הדמויות מיתרגמות למחול, אך אין  כאן העתקה של אחד לאחד. הדמויות עוברות טרנספורמציה דרך היצירה, ו”מתבשלות” יחד עם התפתחות היצירה. שרקאווי מנסה לשתף עם הקהל דברים שהוא מוצא מרתקים, ומנסה להעביר את זה בדרך מהנה ופואטית, שתגרום לצופים לעקוב אחר האסתטיקה ולתפוס דברים בצורה מקורית ושונה.

ביצירה עצמה רגעים מופלאים. אשה מנגנת בתיבת נגינה, מספר רקדנים מציגים ה”קאנג’י”, שהיא צורת התווים המשמשים בכתב היפני, ותנועתם רכה, לקוחה מאמנויות לחימה. המוסיקה של   SAWHNEY   NITIN מעניקה תחושה של זרמי תודעה לא מסוננים שסוחפים אותנו. ישנו רגע מבריק שבו קאנג’י בודד מוקרן על המסך, ואז מופיע על הבמה ומוטח לאדמה, כשהשארית  המוקרנת נשטפת ומתמוססת לגמרי. זרם קצר זה של רצפים מעורר את חוזק התחושה והעוצמה של הנשורת הגרעינית ותוצאות הצונאמי.

רצפי הריקוד המורכבים של שרקאווי מרתקים כמו מחזה, אך לא אומרים לנו הרבה על מנגה או למה זה היה כל כך פופולרי, אך מצד שני היצירה מעבירה תחושה אותנטית של הקומדיה הטרגית של הקיום האנושי בעידן המודרני.

 תאריכי ההופעות:

 20.9 בשעה 20:00

21.9 בשעה 13:00

22.9 בשעה 21:00

23.9 בשעה 20:00

24.9 בשעה 20:00

בית האופרה – המשכן לאמנויות הבמה

 

 

 

 

3 תגובות

  1. תמי, עכשיו חזרתי מההופעה. פשוט מרגש. אני לא מבינה גדולה במחול ואני לא מבינה את הסחמנים היפנים. על כן החוויה שלי הייתה רגשית טוטאלית, וזה נגע והפתיע. תודה על מה שכתבת כאן. “לעקוב אחר האסתטיקה ולתפוס דברים בצורה מקורית ושונה” , בדיוק!

  2. מתחת לכל ביקורת.
    מחמאות: הטכנולוגיה, השילוב בין מסכים ובין רקדנים. העיתוי.

    התוכן – כלום בריבוע.
    הסימבולים – לא ברורים לא מדברים על דבר, לא קשורים לכלום. הרבה סטריאוטיפיים יפניים כפי שמקובל ציירם במערב (סמש, לאורך, כיתובים יפנים, פתגמים מתורגמים סתמיים כגון ” הילד עמד שער המקד”.

    המוסיקה – איכס.

    המלל – טחינת בלה בלה בלה.

    הביגוד – מכוער.

    המחול – אין. התפלשויות על הריצפה ושא תנועות מבית המדרש לניכפים.

    מסקנה: לא כל מה שמגיע מיפן ראוי לתהילת עולם. כנראה שפרט לסושי אין ליפנים מה להציע לעולם המערבי.

    נ.ב. גדול
    מעניין שהדמויות (בעיקר הילדים) בקומיקס היפני הם בלונדינים, אפים קטנים סולדים ועיני שקדים עגולות וגדולות….יפני…עאלק.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven + 1 =