אורי מאיר חוזר בסיפור קצר שהדמויות שבו מבוססות על אנשים חיים ואמיתיים שאותם מכיר המחבר מהעיר באר שבע, מהאוניברסיטה שלו אוניברסיטת באר שבע ומהמחלקה של אורי באוניברסיטה זאת ( המחלקה לספרות עברית), ומקומות אחרים המוכרים היטב בעיר כמו חנות הספרים "עשן הזמן".
הסיפור יופיע בקרוב בקובץ סיפורים קצרים שאותו עורך מאיר שעוסקים כולם בעיר באר שבע, עיר שלמרות קדמותה עד כה לא זכתה לתשומת הלב המגיעה לה בספרות העברית.
מים שלנו מאת אורי מאיר
קובי ישב בזברה. אמנם זו הייתה הפעם הראשונה בערך שבה קובי ישב בזברה, אבל בינו לבינו הוא היה בטוח שיתפתח כאן סיפור של חוסר אהבה ממבט ראשון.
כמו תמיד הוא חיכה לאסף. עוד בימים שבהם שניהם היו מדריכים בנוע"ם, אז קובי חיכה לאסף, וזה לא משנה אם הם נפגשו ברעננה, עיר הולדתו של קובי, או בירושלים של אסף, תמיד קובי הייה קצת מקדים, ואסף היה קצת מאחר.
אבל הפעם הייתה לא כמו כל פעם, שכן הפעם קובי חיכה לאסף ב'זברה' שהייתה כנראה המקום המועדף על אוכלי ארוחת בוקר מאוחרת הכוללת סלט באוניברסיטת בן-גוריון שבבאר שבע.
באר שבע. בינו לבינו קובי פשוט לא האמין שהוא אשכרה הולך ללמוד ולגור במקום הזה לפחות בשנתיים הבאות. נכון לבוקר אוגוסט זה, שנת 2008, שעה תשע וחצי, אנחנו לא מגישים סלט עד עשר, זה נראה לו כמו סיוט שהתגשם.
לא היה לו מה לעשות, אז הוא החליט להביט מסביב דרך חלון הזכוכית הגדול. המון בטון אפור שמרוב שעמום מרח על עצמו איפור של אבק כתום חום. אה כן, ומדשאה, או לפחות משהו שניסה להיראות כמו מדשאה, אבל ברעננה היו כבר מזמן אומרים לו שכדאי לו לעשות ניתוח להשתלת שיער, וגם צביעה, וכמובן לא היו אומרים כלום על הריח של הזבל, כי ברעננה אנשים מנומסים. זה בטח בגלל כל הדרום אפריקאים.
קובי קם על רגליו ובחן את השעון. נותרו עוד שבע דקות עד השעה עשר, ונשות הקפטריה העליזות לא נראו להוטות במיוחד להגיש סלט, או להוציא את הירקות מן המקרר. כרגע היו על הפלסטיק הירוק שהתחזה לדשא, רק קערת זכוכית אחת עם עגבניות, וקערת זכוכית אחת עם תירס.
קובי יצא וחיפש את אסף בעיניו בין בנייני הבטון הרבועים, ואז, בהחלט כמה דקות לפני שהיה הגיוני, הופיע אסף, כאילו משום מקום.
הבעת פניו של קובי כנראה הייתה מופתעת, ואלי אפילו מעט משועשעת, שכן אסף הביט בו בחזרה כשואל: "מה, גם זה שאני מגיע בזמן, או אפילו מקדים באיזה ארבע דקות זה לא בסדר?"
לקח לקובי כמה שניות להבין שאסף אומר לו משהו אחר. אולי: "לא הצלחתי להירדם בגלל החום. אז באתי קצת מוקדם. מופתע?"
הואי הנהן, ואז אמר: "אני לא מבין איזה סלט בדיוק רצית לאכול כאן. אני בכל אופן לא מכיר שום סלט שמכיל רק עגבניות ותירס…"
"חכה עוד כמה שניות," ענה אסף, "אני בטוח שהם יוציאו גם זיתים ירוקים ובצל. אם היינו קובעים לצהריים, בזמן הסמסטר, היו כאן הרבה יותר ירקות, אבל אז גם היה תור…"
"אני לא רגיל לאכול סלט בבוקר, ואני אפילו לא בטוח שזיתים עגבניות, תירס, ואיז רוטב זה סלט. אם היית בא לרעננה…"
"אל תתחיל לי עוד פעם עם סיפורי רעננה. אתה יודע שאין על קפה הלל המקורי במרכז העיר (היה ברור שהוא מתכוון לירושלים), ואל תתחיל לעשות מעצמך…"
הבעת פניו אמרה את כל מה שרצה להשיב לאסף, והוא עצמו נכנס בדלת ומילא קערת פלסטיק שנקראה גדולה בכל הירקות שהיו שם, רשימה שדמתה באופן מבהיל לתחזיות של אסף.
השניים ישבו לאכול. קובי בחוסר תיאבון וחוסר חשק, ואסף בהתלהבות חשודה.
"אז מה?" אמר אסף, "לא חשבת לקחת גלולות נגד כאבי המחזור שלך? הם עושים דברים נפלאים עם תרופות בימים אלה."
"תגיד, מה אתה רוצה ממני?" אמר קובי בעצבות, מהולה בדכדוך קל.
"אני רוצה שתצא מהשביזות, כאילו מה קרה? אז לא קיבלת מלגה ללמוד בתל-אביב, אז כולה אתה צריך לחיות על חשבון משלם המסים דווקא בבאר שבע, לאכול סלט שאין בו מספיק ירקות לדעתך, ולסבול מהחום והאבק בדירה שלך, הממוזגת?"
"שכחת להגיד שאני צריך ללמוד פאקינג מחשבת ישראל, וחוץ מכמה מדרשים שלמדתי מחוברות ההדרכה של נוע"ם, אין לי מושג בזה! ואין לי כוח, לא למחשבת, ולא לחום, ולא לכל המדבר המעצבן הזה". רק שהוא לא אמר מעצבן.
"אם אתה ממשיך, אפילו עוד חצי דקה, אני מתחיל לספר לך על ילדים רעבים במצרים," אמר אסף.
"כן אז עכשיו אני הרבה יותר קרוב באמת לילדים הרעבים במצריים.", אמר קובי, או לפחות הוא התחיל לומר את זה, אבל הוא מעולם לא סיים את המשפט, שכן באמצע המשפט, כמו משב רוח מדברי המלטף לעת ערב, הופיעה סיוון ספרא עם קערת סלט שכללה גם חסה, והתיישבה לידם. קובי לא ידע איך קוראים לסיוון ספרא, והוא התכוון לברר בדיוק את זה ברגע שבו יצליח להוציא משפט שלם מהפה.
למזלו אסף להחליט לאמר "קובי, זו סיוון ספרא שלמדה אתי במסורתי, כאן היא סטודנטית לחינוך," ומייד הזדרז להוסיף, לאחר מבט נוזף מסיוון, "וכמובן פעילה באגודת הסטודנטים, ועוד כל מיני.", ולפני שסיוון הספיקה לאשר או להכחיש, הוא הוסיף: "סיוון, זה קובי שטיין שהדריך אתי בנוע"ם. הוא סטודנט לתואר שני במחשבת ישראל, ושבוז מזה פחד."
קובי, שהשתדל להצליח לא לבהות במחשוף הנדיב שבטי שירט הירוק הקרוע של סיוון, והחליט להתמקד בעיניה הירוקות, ובשערה הערמוני הארוך, הצליח להנהן.
"אז מה," אמרה סיוון בקולה הרם וההחלטי, "ממה אתה כל-כך שבוז?" ולעסה את הסלט שלה במרץ, תוך כדי שהיא ממתינה לתשובה של קובי.
כהרגלו, ניסח את המשפטים בראשו לפני שהשיב, מה שאפשר לאסף לאמר: "לא, את לא הולכת לשאול אותו את זה, ואתה לא הולך לענות לה. הוא שבוז כי הוא לא אוהב מחשבת, וכי הוא לא אוהב את באר-שבע, ואם אני אצטרך לשמוע על זה עוד מילה אחת, אני אצטרך לחתוך משהו, וזה לא יהיה הורידים של עצמי.
סיוון, שהמשיכה ללעוס במרץ גם בזמן הנאום הנרגש של אסף, כילתה את סלטה, ונעמדה, תוך שהיא אוחזת את קערת הפלסטיק השקופה בידה. "חבל," היא אמרה לקובי, "שאתה לא אוהב את באר שבע, העיר הזאת יכולה לתת לך כל כך הרבה…"
ואז היא נעלמה עוד לפני שקובי אפילו הספיק לנסח תשובה נאותה בראשו.
"נכון נדלקת עליה?" אמר אסף בחוסר טקט שתי שניות אחרי שהיא נעלמה.
"לא יודע." אמר קובי "למה נראה לך שאני…? למה אתה מנסה כל הזמן לנחש…?"
"אני מריח צרות," אמר אסף, וליטף את סנטרו בתנועה האופיינית של חיקוי רבנים קונסרבטיביים, תנועה שהוא פיתח ושכלל במשך שנות ההדרכה הארוכות שלו בנוע"ם.
***
קובי היה מתוח מאוד. בעוד כחצי שעה הוא אמור להיפגש עם כוסמת, כלומר עם שוקי כוסמת, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, ולהסביר לו באיזה נושא הוא מעוניין להתמקד. היו מעט מדי תלמידי בחוג למחשבת ישראל, וכך כל אחד מהם קיבל המון תשומת לב אישית. אם קובי היה קצת יותר מתלהב מן הנושא, יכול להיות שהוא אפילו היה חושב שזה דבר טוב. אבל קובי לא התלהב ממחשבת ישראל. הוא רצה לעסוק בפילוסופיה, אבל כנראה הפילוסופיה לא רצתה שאחד כמוהו יתעסק אתה, בכל מקרה, לא היה לו שמץ של מושג מהו הנושא שבו הוא מעוניין להתמקד.
ההליכה מן הבית שלו, בשכונה ו', אל עבר האוניברסיטה, באחד הימים החמים של הקיץ, לפחות עד כה, לא בדיוק עזרה לו להביט על הדברים במבט קר ומפוקח. אפילו ההיפך.
הוא חש כאילו הוא שוחה בים של אבק חום, כשמשמאלו זורח קיר סגול ירוק של בוגנויליות. אחרי כמה צעדים הקיר נקטע, ואחרי עוד כמה צעדים הוא התחדש, אבל הפעם עם צל, מה שלא ממש עזר כי הוא כבר הגיע אל השער הראשי של האוניברסיטה.
שיחה ארוכה מדי עם השומר והשומרת המשועממים, שהתעקשו גם לבחון היטב את התיק, וגם לבחון את תעודת הזהות שלו, שעליה הסתכלו בחשד, כי לא הייתה לו תעודת סטודנט. אין ספק, לשומרים היה הרבה יותר מדי זמן פנוי בימים אלו של חופשה מתמשכת לשני קצותיה. עוד דילוג קל בחום המחניק, רק תשע בבוקר, והוא מצא עצמו משכשך את כפות רגליו עטויות הסנדלים בזרם הקטן שפכפך בין העצים, ומשם פסע אל בית הסטודנט בכבדות, משקה את העלים הצהובים שבכניסה במים מתוך סנדליו.
שטיפת הפנים במים קרים, ובואו נודה על האמת, גם המיזוג העז של בית הסטודנט קיררו מעט את רוחו של קובי, והוא הרגיש מעט מוכן יותר לפגישה שאמורה להיערך עוד שלוש עשרה דקות. הוא פסע לאטו אל עבר בניין 72 המכוער, והחל לטפס לקומה החמישית וחצי, אל משרדו של כוסמת.
מאוחר מדי, אולי שלושים שניות לפני שהוא נכנס למשרד, הוא ניסה לתכנן מה הוא הולך להגיד, ומה הוא בעצם רוצה מן הפגישה הזאת, שלא הייתה ביזמתו. עדיין לא היה לו מושג. פשוט שום דבר.
כוסמת היה קר ונינוח כמו מלפפון שנקטף בשעת שחר. הספרים הרבים על המדפים הכבדים, במשרד הקטן והצפוף לא הרגיעו את קובי. הוא התלבט מה לאמר ואיך לגשת, אך עוד לפני שדבור כלשהו חצה את דל שפתיו, החווה כוסמת בידו אל עבר הכסא הכחול המהוה, וקובי התיישב לקול נאומו חוצב הלהבות של כוסמת: 'מים שלנו. אתה יודע מה זה מים שלנו? מים שמשתמשים בהם להכנת מצות בפסח. הם לנים כל הלילה, כדי שיתקררו, כדי שהקמח של הבצק של המצות לא יתפח, כאילו שיש לו זמן לתפוח. רק ח"י דקות. זה מספיק זמן לתפוח? ככה עושים סופגנייה לחנוכה?
לא! רק מצה. ובוא נודה על האמת, מצה של אשכנזים זה כמו קרש. לא כמו המצות שהתימנים היו עושים פעם. זה היה מעדן! אבל היום? היום כל התימנים נהיו אשכנזים! מעדן אני אומר לך! יותר טוב ממופלטה של המימונה.
עכשיו חב"ד. הם היחידים שכותבים היסטוריה. אבל זה בהחלט מתאים להם גם להמציא היסטוריה. למשל מאיפה הם החליטו ששרים 'אלי אתה' בזמן שאיבת המים שלנו? כמה זמן הם עושים את זה? ממתי? למה דווקא? פה אתה נכנס לתמונה. אתה מבין מה אני אומר?'
קובי לא הבין מה הוא אומר.
הוא ניסה להשחיל איזו מילה משלו אל תוך הלהג הזה: 'תראה, פרופ' כוסמת. אני לא ממש מכיר את הנושא הזה של מים שלנו. אני מאוד אוהב פילוסופיה שמבוססת על אבולוציה. חשבתי שאולי נצליח למצוא ביחד נושא ש…'
'פילוסופיה שמבוססת על אבולוציה, מה? משהו כמו דרויניזם חברתי? אתה חובב של תיאוריות פשיסטיות?'
'לא. בכלל לא. זה לא זה… אני מתכוון למשל לתיאוריות של דניאל דנט. שמעת עליו?'
'כן. כי הוא אתיאיסט. עכשיו בוא אני אסביר לך משהו. אתה בטח רצית ללמוד פילוסופיה תואר שני, ולא התקבלת עם מלגה, נכון?'
'נכון,' ענה קובי בקול חלש.
'אז בוא אני אסביר לך למה. תראה דרוין למשל. אם אני לא טועה, החבר שלך דנט חושב שדרוין הוא ממש הוגה חשוב, נכון?'
קובי הנהן. בתוכו הוא היה מופתע. עד עתה לא פגש אף פרופסור שממש שמע על דנט.
'בארץ דרוין לא נחשב פילוסוף. מקסימום סוג של חקלאי כושל. פה זה הכל רק תיאוריות של קדושה, ומטאפיזיקה, וגבוה מעל גבוה. עכשיו מים שלנו, חב"ד. זה קצת יותר ארצי, לא?'
קובי הנהן והרגיש כמו מי שמובל לגרדום.
'אז תתחיל לחקור את זה. נראה לי שהמגע עם החומר, עם המים, המים שלנו, שלך ושלי, אם לא הבנת את הבדיחה, זה יהיה לך טוב. ככה אני חושב. ואם לא, אז תביא משהו אחר. אבל קשור לחומר, לארציות, וקשור למחשבת, בסדר?'
הוא הנהן שוב. לא היה לו מה לאמר.
***
קובי התקדם לאטו לעבר הבאואר. זה היה יום חם, ורק עכשיו, אחרי השעה שבע בערב, החלה לנשב רוח שניתן היה, במאמץ מסוים, ואופטימיות מסוימת עוד יותר, לכנות אותה קרירה.
הוא הלך כבר שעה ארוכה, שכן הבאואר, מסעדה חלבית, כשרה, ופופולרית מאוד, הייתה רחוקה למדי ממקום מגוריו, אישם שם בנבכי השכונה שבאר שבעים יודעי דבר כינו אותה ו' החדשה. קובי לא הכיר את ו' הישנה, ובכלל השכונות של באר שבע נראו לו, בעיקר בחום, כמו מרק אלפביתי חסר פשר.
הרוח ציננה מעט את גופו המיוזע מן ההליכה הארוכה, והוא נכנס לאטו לרחוב באואר שהיה מוצל בשעה זו, הסמוכה לשקיעת החמה.
תוך כדי שהוא מתקדם ברחוב שבניניו נבנו כמה עשרות שנים לפני כן, בתקופה בה אולי חשבו שיש חן בבטון אפור, ותריסים מפלסטיק, מכוסים באבק חום אדום (שכנראה הצטבר רק לאחר הבנייה, אבל קובי לא היה בטוח), לא יכול היה קובי להימנע מן הרושם שיש דווקא משהו חינני ברחוב הזה, מרובה העצים, בייחוד בשעת בין ערביים.
קובי התקרב אל הבאואר, כהרגלו עשר דקות לפני הזמן, וחיכה לאסף. אסף אמנם גר קרוב, אבל לא היה לקובי כוח לטפס במדרגות הצרות המובילות אל דירתו המחניקה מחום. הוא העדיף לחכות ברחוב ולבחון את מגוון מקומות הבילוי שהוא הציע, מגוון שהיה מרשים ביותר, אפילו לרחוב מקביל באופיו ברעננה. ולא היה רחוב המקביל לאופיו של רחוב באואר ברעננה.
קובי כבר חשב בינו לבינו לחצות את הרחוב, ולבחון את המסעדה ההודית שהתנוססה בצדו השני, לא היו מסעדות הודיות ברעננה, כשלפתע הופיע אסף, שוב שתי דקות לפני הזמן.
"תיזהר," אמר קובי, "זה עוד עלול להפוך להרגל."
"אל תהיה חמור." אמר אסף.
"מה כבר אמרתי?" שאל בטון שהתאמץ להישמע נעלב.
"אה, זה שאתה מתנהג כמו פולניה זקנה זה לא מה שמפריע לי," אמר אסף וצ'יפח את קובי בעדינות. "אני מתכוון שלא תהיה חמור עם המלצרים כאן. כי כבר ראיתי אותך…"
"מה כבר ראית אותי עושה?" היתמם.
"ראיתי אותך מבקש עופרת מותכת ממלצרית אחת ששאלה אם אתה רוצה משהו חם."
"לא אשמתי," אמר קובי, "היא. שאלה. אותי. אם. אני. יודע. מה. זה. רוטב. אלפרדו! אותי!!"
"כן. אני זוכר. לא יפה מצדה, באמת. אבל כאן המצלרים והמלצריות הם נערים בסיכון, אז תתנהג. אפילו אם ישאלו אותך אם אתה יודע מה זה רוטב בולונז."
"לא ישאלו. זו מסעדה כשרה חלבית."
"טוב, אז אפילו אם ישאלו אותך אם אתה יודע מה זה ברוסקטה, בסדר?"
"בסדר. בסדר. אתה יודע שאני לא באמת חמור."
"כן," חייך אסף, "האמת היא שאני יודע. אני רק מוודא."
קובי חשב אם כדאי לשאול על סיוון, אב להוא לא רצה לשאול על עניין כל-כך עדין בעמידה ברחוב. בסוף הוא העדיף לא לשאול כלום, והשניים נכנסו וישבו במסעדה, בחלק הפנימי הממוזג.
המלצרית הייתה יעילה, והתפריטים הופיעו על השולחן תוך כמה שניות. קובי ואסף התלבטו כמעט דקה, ולבסוף כל אחד מהם בחר במנה אחרת של פסטה. הם הזמינו תוך שתי דקות, ולשמחת שניהם המלצרית לא שאלה אם הם יודעים מה זה רביולי.
"נו," שאל אסף מייד אחרי שהשניים סיימו להזמין, "דיברת עם כוסמת?"
"אוי כן. דיברתי אתו. איזה בלגן!"
"מה?"
"הוא רוצה שאני אחקור את הנושא של מים שלנו. אתה יודע מה זה?"
"מים למצות של פסח? מה כבר יש לחקור בזה?"
"מסתבר שיש. הוא התחיל שם להפציץ אותי ברעיונות. לא יודע אם אני רוצה את זה או משהו אחר. אני צריך איזה כמה ימים עם שקט, והרבה ספרים ולחשוב."
"אז קח לך. יש עוד לפחות שבועיים עד ראש השנה, ועד כמה שאני יודע, אין לך משהו יותר דחוף לעשות…"
"אה… תשמע…" הוא היסס איך להתחיל.
החיוך על פניו של אסף התרחב יותר ויותר, אבל הוא לא אמר דבר. רק הנהן בראשו, וליטף את סנטרו בעדינות.
"אני לא בדיוק יודע איך…" אמר קובי, והסמיק מעט.
לפתע נשמע רעש חזק מאוד, כשבחור גבוה ולא מאוד רזה ניסה להיכנס למסעדה דרך דלת הזכוכית. הוא לא ממש הצליח לשבור אותה, אבל החבטה הרמה החרידה את כל הסועדים ממקומם. חוץ מאסף, שקם ממושבו, ניגש אל הבחור האלמוני שפסע אל חלל המסעדה ללא פגע, ואמר לו: 'שיקו, מה המצב?'
'אהלן אסף!' קרא הבחור שכנראה קראו לו שיקו וטפח על גבו של אסף בלבביות. 'אז מה? סוף סוף אנחנו נפגשים בבאואר, אה? אה?'
'כן. זה בהחלט נראה ככה," אמר אסף, והוביל את שיקו במהירות אל עבר השולחן, תוך שהוא מוודא שהלה לא ייתקל בשום דבר נוסף.
לבו של קובי שקע בקרבו. חסל סדר סיוון. ועם בחורות כאלה צריך להיות מהיר.
"שיקו תכיר. זה קובי. קובי, זה שיקו" אמר אסף, ועוד לפני שקובי הספיק להבין איך שיקו מצליח להיראות כל-כך לא מגולח, ועם זאת עם שרידים של קצף גילוח לפחות על אוזן אחת, תפס שיקו את ידו בחוזקה ואמר: 'אהלן גבר!' הוא טפח על גבו בחוזקה שכמעט שיתקה את קובי, ואז אמר לאסף: 'אז מה אני אוהב כאן?'
אסף מיהר להזמין ברוסקטה לשיקו (בלי בזיליקום ועגבניה – 'סנדויץ' עם גבינה' כמו ששיקו כינה את המנה), ואז אמר: 'אתה יודע שקובי הולך לכתוב תזה אצל כוסמת?'
עוד לפני שקובי הספיק להגיב שהכל עוד פתוח, וגם קצת מוקדם, החל שיקו בנאום שהלך בערך כך:
"אה כן. כוסמת קשישא! ידידי מנוער! פעם אחת שאלתי אותו על כתבי יד של האגדות של רבי נחמן מברסלב. אתם מכירים את סיפורי המעשיות של רבי נחמן? סיפורי מעשיות משנים קדמוניות? יש שם הסיפור הראשון 'מעשייה מבת מלך שאבדה'… עכשיו זה מזכיר כמה אגדות של האחים גרים. הלכתי וחיפשתי כתבי יד של האגדה הזאת אצל חסידי ברסלב, אבל איפה? אין להם כתבי יד…"
וכך המשיך שיקו לדבר וללהג. השמש שקעה. צלחות הפסטה פקדו את השולחן ועזבו. אפילו הטירמיסו הוזמן ונאכל. שיקו אכל את ה'סנדויץ" שלו מבלי לדלג על מילה, ורק חישובי החשבון עצרו אותו לשעה קצרה מאוד.
אחרי שקובי שילם על מה שאכל, התפלא על המחירים הנוחים לעומת האיכות הגבוהה (בוודאי ביחס לרעננה), והשאיר טיפ נדיב, הוא קם ממקומו, נופף לאסף לשלום, והחל לצעוד הביתה.
שיקו אפילו לא שם לב.
***
קובי העדיף שההורים שלו לא ישהו בדירתו זמן רב מדי. אמנם הוא סידר את מעט הבגדים ושאר החפצים שלו בצורה הכי טובה האפשרית, אבל הספרים איימו להשתלט על כל מרחב הדירה.
לשמחתו עציץ הנענע הקטן עוד לא נבל לגמרי. אולי זה היה כי קובי הקפיד להשקות אותו מדי בוקר במים ששהו כל הלילה בחוץ – מים שלנו – הוא קיווה שכך לפחות הוא יוכל להפיק תועלת מסוימת מנושא המחקר המשמים שלו.
גם האבק שכיסה את פני כל החפצים בדירה לא עורר בו תקוות לגבי השיפוט המהיר של הוריו, ואם להודות על האמת בעיקר של אמו.
בכל הרחוב שלהם האנשים חששו מכיווץ הגבות (והאף) של לאה שטיין, למרות שהיא מיעטה להביע את דעתה על דירות אחרות במילים.
הדירה שבה גדל קובי ברעננה הייתה כמובן נקיה ומצוחצחת. לא מעט בזכות יכולתה של אמו להפיק את המיטב מכל העוזרות ששבעו מנחת ידה. באמת היה אפשר לאכול מן הרצפה שם, אבל אף אחד כמובן לא באמת חשב לעשות את זה.
הוא ידע שאף אחד לא יאכל מן הכיבוד שהכין, שכן כולם רצו לשמור מקום למסעדה. לא בכל יום הולכים למסעדה, ואבא של קובי הקפיד תמיד שלא ישאירו אוכל בצלחות, כי חבל.
בכל זאת הכין קובי מקלות גריסיני (גם לקנות צריך לדעת) ומטבל מגבינה לבנה רזה.
לקראת אחת עשרה בבוקר הוא יצא החוצה וחיכה. אחרי כמה דקות הגיעו הוריו של קובי, ואחותו דניאלה בת השבע עשרה בג'יפ לבן וגדול. כבישי באר שבע היו בוודאי הכי הרבה שטח שהג'יפ הזה ראה מימיו.
אמו של קובי בחנה את הרצפה, הקירות, הספרים, השולחן, והבגדים המקומטים של קובי בשבע עיניים ולבסוף הפטירה: 'יפה מאוד.'
"זה מה שאת אומרת לי? יפה מאוד?" שאל קובי בקול מעט מיואש.
"ומה אתה רוצה שאני אגיד?" ענתה אמו בקול שלא הותיר מקום לספקות באשר לדעתה, או לכל תשובה נוספת.
דניאלה טעמה מקל גריסיני אחד עם המטבל ואמרה שהוא: 'חביב."
ואז יצאו כל הארבעה אל המסעדה.
האמת היא שלפני הביקור המשפחתי ב'ביבליו', קובי לא היה שם מעולם, אבל הוא קיווה שההמבורגר ישמח את אחותו, שהסלט עם חזה העוף והחסה ישביע את אמו, ושהמחירים הנמוכים גם של מנות שכוללות הרבה בשר בקר, יפיסו את דעתו של אביו.
זה הצליח, אבל רק במידה מוגבלת. מייד אחרי שכולם הגשימו את מטרת הביקור- ריקון הצלחות, החלו להישאל השאלות הקשות.
אבא של קובי צפה אל המטרה, עצם עין בלתי מכוונת, וירה: 'אז מה, אתה באמת מתכוון להמשיך לגור במקום המוזנח הזה עוד כמה שנים? למה בדיוק אתה חושב שזה יעזור? ומה תעשה עם תואר במחשבת ישראל גם ככה? לא יותר טוב שתוותר על כל ה'כבוד' הזה, ותבוא לעבוד בחנות? אתה יודע שאני לא נהיה צעיר יותר! ויהיו לך תנאים טובים ביותר. יותר מכאן, תאמין לי!"
קובי ניסה להתחיל לענות, אבל זה עוד היה מוקדם מדי. נשארה לאביו עוד לפחות מחסנית אחת של שאלות: 'מה יש? מה שהיה טוב לסבא שלך עליו השלום ולי כבר לא טוב בשבילך? מה עטים וניירות מלכלכים יותר מדי את הידיים? כי אם כן אז גם כל המחשבת ישראל שלך לא תעזור! מה יש? עכשיו אתה לא צריך לכתוב? בכלל יש לך מה לכתוב? אתה בכלל יודע מה אתה חוקר?"
הוא ניסה לסדר את המחשבות בראשו לפני שיענה לאביו. הוא לא חשב שזה יעזור מי יודע מה, אבל אם הוא צריך לתת לעצמו ולתכניות שלו איזשהו צ'אנס, הוא צריך לדבר בצורה מסודרת.
אחרי כמה שניות של שקט הוא התחיל לענות: " תראה אבא, אני לא אומר ש…"
אבל הוא לא השלים את המשפט. כי אמא של קובי הרגישה צורך עז להיתו 'לטובתו': "מוטי, מה אתה רוצה מהילד? מה אתה רוצה שלא ילמד? הרי היום הבחורות רוצות כולן בחור משכיל! משכיל ועם מוטיבציה. ולך יש המון מוטיבציה, נכון קובי? הרי ראינו איך הוא יודע לסדר את הדירה…"
לא היה לו מושג איך לענות על זה, או אפילו אם הוא אמור לענות על זה, אבל הוא היה צריך לשער את התפנית המחשבתית ולשנות את הנושא לפני ש…
"באמת קובי," הוסיפה אמו, "מה עם איזו בחורה נחמדה? מצאת לך כבר אחת כזאת? כי אתה יודע שגם אני לא נהיית יותר צעירה, ולא יזיקו לי איזה נכד אחד או שניים…"
הוא הרגיש את החום עולה בלחייו. הוא ניסה להגיד משהו פעם או פעמיים אך ללא הועיל.
הישועה צמחה לו ממקום בלתי צפוי.
"אמא, אם עוד פעם אחת את אומרת את המילה נכדים לידי, אני עוברת לגור בסטקיה של מושיקו ולויקו! כולכם אהבתם את תומר, נכון? אז למה לדעתך הוא לא רוצה לראות יותר את התח, את הפרצוף שלי? כי את כל היום טוחנת לכולם במוח: 'נכדים, נכדים נכדים.' אז מחבר אחד שלי שדווקא אהבתם כבר נפטרת, ואני לא מתכוונת שיהיו עוד! וחוץ מזה את לא רואה שהבן שלך מסמיק כמו כלנית. הוא מבשל משהו, אני אומרת לך. רק אל תציקי, ובסוף עוד תראי שהכל יהיה בסדר.
זה שקובי לא ידע מה לאמר לא היה מפתיע. אבל גם שני ההורים של דניאלה הביטו בבתם הקטנה בהפתעה ולא אמרו דבר.
את הדרך בחזרה לדירה השכורה של קובי הם עשו בשקט מוחלט.
***
"עשן הזמן. היום. תשע בערב. תהיה שם, ואל תדאג, גם סיוון תהיה." זה מה שאסף אמר לקובי לפני שעתיים וחצי בטלפון. קובי רק ענה שיהיה שם, אבל בסתר לבו הוא לא הצליח להבין איך אסף יודע על רגשותיו כלפי סיוון.
קובי התלבש במיטב מחלצותיו, ואפילו הצליח לגהץ חולצה. עכשיו הוא כבר היה בעיצומה של הדרך לעשן הזמן, ובלבו לא הבין איך לא ראה את המקום קודם. לפי מה שאסף אמר זה ממש צמוד ל'באואר'…
החום הכבד שכיסה את העיר משעות הבוקר המוקדמות כיסה אותה כמו שמיכה חונקת עד עתה, למרות החשכה, שגם היא כיסתה אותה.
הוא נכנס שוב, בפעם השנייה בעשרת הימים האחרונים לרחוב באואר. הוא התפלא איך גדרות הבטון הנמוכות קרנו חום כמו תנורים מתקררים של פיצה, ואיך כשהיה כאן רק לפני עשרה ימים, היה קריר הרבה יותר למרות השעה היותר מוקדמת. הוא שמח על כמויות הדיאודורנט העצומות שמרח על גופו לפני שיצא מן הבית. הוא לא רוצה לראות את סיוון כשהוא ספוג זיעה…
כרגיל הוא הגיע עשר דקות לפני תשע. היו שם רק כמה אנשים, ונראה שרובם היו עסוקים בבלנס של הרמקולים, או משהו כזה. קובי עיין באלפי הספרים שהיו על המדפים, ולא הרגיש איך הזמן עובר.
לפתע הוא שמע כחכוח רם מאחריו. הוא הסתובב וציפה לראות שם רק את אסף, אבל גם סיוון עמדה שם לידו, עוטה חולצה שחורה עם שרוולים קצרים, מבד די שקוף (כנראה שהיה משהו מתחתיו, אבל קובי לא הצליח לראות מה, מינוס שתי נקודות לתאורה הנמוכה.) לרגליה היו מכנסי טייץ, וקובי עמד מולה פעור פה, ולא הצליח לאמר דבר.
אט אט הסומק התחיל לכסות את לחייו, וזה כבר היה פלוס שתי נקודות לתאורה הנמוכה.
אסף התחיל להגיד משהו כמו: "אולי כדאי שנצא החוצה, לא ממש מאוורר כאן, וההופעה לא תתחיל לפחות עוד עשרים דקות."
אבל החלק האחרון של דבריו נבלע על ידי הרעש העצום שחוללה דמות די גדולה שנכנסה דרך הדלת בדיוק באותו רגע.
קובי לא הבין את מקור הרעש, שכן הדמות האפלה לא נתקלה בשום דבר בדרכה פנימה, אבל עוד בטרם הספיק לשער את מקור הרעש, עטף אותם שיקו בתפיחות שכם עזות, ובלהג דבריו: "הה. פעם ראשונה שאני כאן בעשן הזמן. עשן הזמן זה שיר של לאה גולדברג, הראשון בקובץ טבעות עשן. אתם יודעים שהיא עלתה לארץ בשנת 1935, ואז חבריה שלונסקי ואלתרמן רצו להפתיע אותה, ולהוציא את קובץ שיריה – טבעות עשן, לאור. וכך לאה גולדברג יורדת מן הספינה, ורואה את הקובץ, אבל היו בו כמה שגיאות דפוס, טעויות קולמוס כמו שאומרים, והיא לא ידעה מה לאמר, כי מצד אחד… ומצד שני…"
הוא גם לא ידע מה לאמר לסיון. הוא רצה לאמר לה שהוא ייקח אותה הרחק מכאן, למקום שקט שבו שניהם יוכלו סוף סוף לדבר, ולהתוודע זה לזו וזו לזה.
רצה, אבל לא הצליח לסדר את מחשבותיו, ובודאי לא להפסיק את הנאום חוצב הלהבות של שיקו.
קובי יצא מן החנות, וניסה לנשום את אויר הלילה, שכבר החל להנביט ניצנים הססניים של קרירות.
אחרי כמה שניות הוא ראה את סיון עומדת לידו. הוא לא ידע איזה כוח עלום השתלט עליו, אבל לפתע הוא שמע את עצמו אומר: 'חכי כאן שנייה, אני הולך להביא לשנינו מים קרים."
במהירות ויעילות שהפתיעו אותו, גם שנים לאחר מעשה, כששחזר את הערב ההוא בראשו, הוא נכנס למסעדת באואר וביקש שתי כוסות מים. המלצרית חייכה אליו חיוך נכלם, אמרה שאין לה כוסות חד פעמיות, והציעה לו ספל אדירים מלא מים קרים.
קובי חפן את הספל בשתי ידיו, וקרב אל סיון.
בלא כל מילה נוספת היא קרבה אליו, והשניים ישבו על שפת המדרכה, מביטים אל הכביש השומם, ואל המדרכה שהחלה לשקוק חיים, כמה דקות לפני ההופעה.
"נכון כבר לא כל-כך חם." שמע את עצמו קובי אומר לסיוון. בתוך תוכו הוא סטר לעצמו על הבנליות של המשפט.
"נכון." אמרה סיוון, וקולה נשמע באזניו כפכפוך פלגים בנווה מדבר.
"אז מה חבר'ה" הרעים שיקו מעליהם: "החלטתם לצאת לנשום אויר צח? הי, אני רואה שיש לכם מים כאן, אכפת לכם אם אני…"
"לא," אמרו קובי וסיוון בקול אחד, וכיסו בידיהם את פי הספל, "אתה לא יכול. אלה המים שלנו."
אהבתי
הסיפור מתאר בלשון קלילה ולעתים בהומור קל ומטבעות לשון חדשות ומרעננות, הווי של סטודנטים גם כאלה שנתקעים בקמפוס הבאר שבאי לאו דוקא מבחירתם החופשית "ומתוך שלא לשמה בא לשמא"
בקובץ הסיפורים שבו יופיע סיפורו של אורי מאיר יופיע גם סיפור שלי "כלב מי שלא אוהב"
מצטרפת לדעתו של חוטר. אכן הסיפור כתוב בלשון קלילה, ובהומור. הסיפור קולח, מסקרן, מאוד אמיתי ומשכנע ואני אישית, רציתי עוד.הסיום, ממש יפה. בעיקר כפל הלשון. מוד מאוד אהבתי!!
תודה רבה בתיה.
גם הסיפור של בתיה 'אמא עוברת לבית אבות' ייכלל בקובץ 'סיפורי באר שבע'…
בס"ד
הסיפור מרתק, ניתן ללמוד ממנו על עיר האבות,מצאה חן בעיני הדרך בה
עיצבת ואפיינת את הדמויות. הסיפור מתובל בהומור אינטלגנטי.
המחבר בצורה מחוכמת מצליח ליצור מתח וסקרנות אצל הקורא.
אני מאמינה שבקריאה שניה אהנה עוד יותר ואמצע זויות נוספות,
סיפור שמעורר רצון לחזור ולקרוא בו, שמא החמצנו משהו.
הסיום מקסים.
אכן אהבתי ונהניתי.
יפה חכמון
גם הסיפור של יפה חכמון יופיע בקובץ סיפורי באר שבע שיראה אור בקרוב. הייתי אומר לכם מה שמו, אבל עוד לא החלטנו סופית…
תודה רבה חטר, ואני מסכים אתך. אכן, כלב מי שלא אוהב!