אביו של אמיר, בני, עזב סוף סוף, למורת רוחו. הוא לקח אתו את חפציו ואת הרהיטים שלו בשעת לילה מאוחרת. אף על פי שייחלתי כבר לתפנית הזו, תחושה של בעתה טיילה בגופי ועקצצה כל פעם באיבר אחר.
בסלון נותרו כורסה אחת, שטיח וטלוויזיה.
אמיר התעורר בבוקר מופתע לתוך מציאות חדשה. נסער למראה החללים דרש שאשיב את מערכת הישיבה השלמה ואת השולחן ומיד. אמרתי לו שנשב על השטיח במקום ליד השולחן החסר, אך הוא התחיל לבעוט בכורסה הבודדת וקיווה שתסכולו הקולני יזרז אותי להגשים את משאלותיו. הוא פורר את ארוחת-הבוקר על השטיח ותבע לעשות פיקניק בים. אמרתי שאסור ללכת לים כי יש דגל שחור. הוא התעקש שלא יכול להיות כי השמש זורחת בחוץ, ואני הסברתי לו שיש גלים גבוהים ומסוכנים בים והצלחתי לשכנע אותו להתקין חוף-ים בבית.
הרצפה הפכה לחוף, השטיח לשונית אלמוגים, והגיגית ששפכנו לתוכה מים היתה הים. כיסינו את הטלוויזיה בסדין שהיה לדגל לבן. אמיר היה מרוצה. שכח מהתהפוכות שסביבו והחל לקפץ על השונית ולאסוף אצות שהגיש אל פי הרעב. אחר-כך התיישב בתוך הים ונדמה לאי מרוחק ממני. שמחתי על פסק הזמן. מי הגיגית קיפצו וניתזו. אמיר העביר מים מדלי לדלי והשקה מעט את השונית. הצלחתי לעצום עיניים לדקות אחדות ולהירגע, וכשהתעוררתי הלכנו לגן.
באותו לילה, לאחר ששקע בשינה עמוקה, נשמע צלצול ארוך ומכעיס בדלת. דרך העינית ראיתי גבר עב גוף מסיר את כובעו ומוחה בו את הזיעה ממצחו.
הוא הציג את עצמו כסבל שנשלח לקחת את המקרר. לא התכוננתי לבואו, ונאלצתי לרוקן את המקרר במהירות. הסבל, שרצה לקצר את ההמתנה,
החל לעזור לי בפעולות הפינוי. תנועותיו הזריזות הדפו אותי הצידה, שני מעדני שוקולד התנפצו אל הרצפה. מלמולי הרוגז שלי לא הועילו, והוא המשיך לרוקן בקדחתנות ולרטון על שהמקרר לא חיכה לו מוכן. כשסיים כרך רצועות סביב המקרר, העמיס אותו על גבו ונעלם במורד המדרגות.
בבוקר מצאתי את אמיר עומד במטבח ומביט משתאה סביבו. הוא לא הקים רעש ולא רקע ברגליו, אלא התבונן בריק בשתיקה. לאחר כמה רגעים החל לאסוף את המגנטים שהיו מוטלים על הרצפה וניסה להצמיד אותם לקירות. כשנכשל, נשכב מהורהר בפינה השוממה שקודם עמד בה מקרר. אמרתי לו שאקנה המון דברים טעימים שלא צריכים קירור. הוא הקשיב לי ובחן את המטבח במבטיו.
הכנתי את התיק לגן, תחבתי לתוכו בגדי החלפה ובקבוק מים והזדרזתי לצאת לדרך.
למרבה הפלא, בחוץ, ליד הדלת, חיכו לנו שתי מתנות: חבילת טושים צבעוניים ובקבוקון קטן של לק בצבע אדום. צורף אליהן פתק שהיה כתוב בו, בכתב-יד של בוגר המעמיד פני ילד: “לאם ולבן – בהנאה מן הצביעה”.
הבטנו מופתעים במתנות. אמיר לקח בעליצות את חבילת הטושים וידע שהיא בשבילו. הבחנתי בציפורני ידיי: הלק שהיה מרוח עליהן התקלף בכיעור, האם ייתכן שמישהו הבחין בכך? הכנסתי לתיק שלי את בקבוקון הלק, שצבעו מצא חן בעיני. ניסיתי לשער מי היה יכול לשלוח לנו מתנות ולכבוד מה. אולי זה המתווך שלקח ממני את הפרטים וניסה להזמין אותי לקפה?
צעדנו לגן בשתיקה. אמיר התעסק כל הדרך בחבילת הטושים, פתח את האריזה ומיד סגר אותה, כדי שההפתעות הצבעוניות לא יפלו ברחוב. הרהרתי במסתורין
שהגיח לתוך חיי. מי כבר יכול לבקר אצלנו הבוקר ולהפתיע כל כך? התאמצתי
לכוון את מחשבותיי לאזורים לא-צפויים, אך ללא הצלחה.
כשהגענו לגן החלו נשות הצוות להסתודד, כנראה שמעו רכילויות. הגננת ניגשה אלינו ושאלה בטון שלא הצלחתי לפרש: “ומה שלומנו הבוקר?”
לא הייתה לי כל כוונה לענות ברצינות על השאלה. חששתי שאומר דברים לא שקולים ושתקתי. היתה לי הרגשה שאמיר יהיה מעתה מושא לחמלה והאפשרות הזו הרגיזה אותי. הנשים האלה, בטח עסוקות כל היום בענייניהם של אחרים, הרהרתי לעצמי והסתלקתי משם.
בבוקר המחרת שוב מצאנו מתנות. הפעם שני ספלים: אחד מפלסטיק, עם ציורים של פו הדוב וחבריו, והשני מקרמיקה לבנה מעוטרת פרחים כסופים קטנטנים. בפתק המצורף היו כתובות באותיות דפוס צבעוניות שתי מילים: “שתו לרווייה”.
תחושת הנועם שבקבלת השי נעלמה במהירות. המתנות נראו לי כמו חיות טרף קטנות שנהנות לזלול את שלום הבית שלי. הנה הן כבר מסכסכות: אמיר נרגש מן הספל החדש שלו, ואילו אני לא מצליחה להצטרף לשמחתו. אם לא אעצור את התופעה המוזרה הזו בני יתרגל למצוא מתנות כל בוקר, ובסופו של דבר בוודאי יתאכזב, אך אם אזרוק את הספלים, אעשה לו עוול. אין לי ברירה אלא למזוג לו מיץ לתוך ספל שהגיע מן הלא נודע.
פתאום היכה בי שרק אבא של אמיר מסוגל לשלוח לנו את המתנות וזאת כדי לתעתע בי. הוא אמנם עזב את הדירה אך מצא לו דרך משונה לחזור. אכן לקח את
חפציו, ובתמורה משאיר לנו תשורות מיותרות, סימני טריטוריה.
סיפרתי את השערותיי לשכנה מלמעלה: קיוויתי שאולי ראתה משהו, אך היא אמרה
שלא ראתה שום דבר והבטיחה לפקוח עיניים.
מאוחר בלילה לא יכולתי להירדם. פתחתי ספר אך לא הצלחתי לקרוא בו, כרסמתי חטיף לא טעים. הייתי בשפל והרגשתי שהמתנות רק עושות לי רע. תכננתי להיפטר מהן.
אף-על-פי שהבית היה כמעט ריק, נתקלתי בהיסח-הדעת באחד הצעצועים, הסתחררתי והחלקתי. המועקות תפסו את מקומם של הרהיטים החסרים. נתפסתי למחשבות וחרדות, איך אגדל את אמיר לבד, האם אני חזקה מספיק?
הפלגתי בדמיונות בהם הבגדים הקטנים התמתחו, השרוולים התארכו, מן האין צץ תיק בית ספר על גלגלים, ואמיר גלגל אותו לכיוון הדלת. בתוך החיזיון נראה כאילו בני גדל בלעדיי וחרדתי גברה עוד.
הלכתי לבדוק את אמיר וראיתי את גופו הקטן לפות אל בובת פרווה, שואב ממנה מנוחה חסרת דאגות, והמראה ניחם אותי.
כשהשחר החל לעלות, שמעתי רשרושים מן החוץ כמו גזירות נייר. הצצתי מן העינית ולא ראיתי דבר.
פתחתי את הדלת. שתי מתנות חדשות כבר נחו על השטיחון. הסטתי אותן ברגלי ורצתי במדרגות.
במעלה הרחוב התרחק ממני גבה של אשה, לבושה לבן, שערותיה
הכסופות אסופות בסיכה. שמלתה הפיצה נוגה באפלולית השעה המוקדמת. מבלי לראות את פניה ידעתי מי זו. הסייעת המבוגרת מהגן. זו שתמיד עומדת משבע בבוקר מעל לסירים הרוחשים, וגבה רואה הכל.
מצויין! המתחיל לקרוא לא יכול להפסיק.
מדהים!!! סיפור כובש!!! גם כאן ניכר כשרונה הרב של ענת לארוג סיפור יפה ונוגע ללב.
אקח עימי עוד זמן רב סיפור מדהים זה.
מצטטת, מתקפת את דבריו של זאב, קודמי לתגובות ” מצויין! המתחיל לקרוא לא יכול להפסיק.”
מרגש, וממשיך להזכיר לי/לנו שיש מלאכים בסביבה כל העת, כל הזמן. כל שנדרש מאיתנו זה לפקוח עיניים, אוזניים ולב לרווחה או אז נראה, נשמע ונרגיש את המלאכים שלנו. עינת גבע, מכון אדלר.
סיפור קטן, העוסק בחלל גדול שנפער ומתמלא לאט לאט ביופי ורגישות .
מרגש, תודה!!!
נוגע.. מקסים
בול בלב
סיפור מקסים, שיש בו מן המתיקות, גם כשגלולת החיים מרה ובלתי ניתנת לתפיסה.דווקא האנשים הקטנים, השקופים, אלו שאנחנו לא תמיד “רוצים” לראות, דווקא אלו מעשירים את החיים בהפתעות.
נקודות של רגישות שמצטרפות לקווים של ריגוש, לרצף של תמונות – סיפור.
תודה, ענת.
סיפר מקסים,נוגע ללב,
סוף מיוחד לא האב שלח מתנות,
הסיעת מגן הילדים,
ענת כתבתך מקסימה.
סיפור יפה ומעניין.
חבל רק שאין פה עריכה טכנית בסיסית כמו תיקון של שבירת שורות.
ענתי , סיפורך ננעץ בגוף ומשאיר בו הרגשת מועקה וסופו היה כמו ליטוף אחות רחמניה… מדהים איך את מוכשרת !!!
שרה טור
ענת ,
הסיפור צבת את עורי והאדימו .
סיפור מופלא .
תודה רבה .
כמובן ,צבט את עורי והאדימו .
דברים טובים
באים בקצר
סגנון רענן
וכתיבה שעושה חשק
אהבתי
ענת יקרה,
כל סיפור שלך גורם לי לדמוע, כשאני קוראת את תיאורייך אני נשאבת לתוך הסיפור וממש חייה אותו, פשוט מדהים, מרגש, מרגש ומקסים.
סיפור רגיש ומרגש
יקירתי.
נגעת בי וריגשת אותי כל כך עם הסיפור היפה הזה. מקסימה ומוכשרת את כל כך !!