תפאורת השכונה הייתה משתנה בין חודש אדר לניסן, הררים של שקיות זבל נשפכו מפחי-האשפה ומשאיות הריקון עבדו סביב-השעון ונדמה היה שאינם מפנים פסולת, אלא מזדרזים להנפיק ציוד ותחמושת בקו-לוחמה. ידיהן המחוספסות של השכנות היו מציצות מתוך שלבי התריס ומעבירות בתנועה מיומנת שאריות של גופיה גברית בלויה. כרמלה, השכנה ממול, הייתה פורסת על המעקה שטיח פרסי בגוונים סגולים ומכה בו בחובט שטיחים עשוי קש, אשר רוב השנה עמד בבדידותו בחצר-המשק ועתה- חדר לפְּרַיים. בכל החצרות נשמעו קולות החבטות, בזרוע מדושנת הלמו השכנות בכל-כוחן, מפזרות באוויר שאריות אבק אפרפר, ובינתיים משוחחות זו עם זו. כרמלה שואלת את שולמית מה שלום בן-הזקונים והאם השתחרר מהמעצר, "ערב-פסח, מה לא חָרַם?" ושולמית הייתה עונה: "רק האל רחום וחנון, ישתבח שמו לעד", ומקרבת זוג אצבעות לשפתיים נושקות ומפריחה את הנשיקה לשמיים, סוגרת עפעפיים וממלמלת תפילה, וכרמלה אוחזת בליבה וצועקת "אמן". ושתיהן חוזרות למלאכה, כרמלה מצהירה בקולות של גאווה כי נותר שבוע ימים עד סעודת-הַסֵּדֶר ונשאר לה רק להכשיר את המטבח וכך היא מטפסת בגופה הכבד על סולם עץ ששאריות סיד פזורות בכל ארבעת שלביו, אוספת את קורי-העכביש במברשת נוצות מפינות התקרה הנסתרות. שדייה הדשנים מיטלטלים מצד לצד, ימין ושמאל בחופש שהיא מתירה להם להסתובב ברחבת הבית ללא חזייה. שולמית מחישה צעדיה ומזדרזת לכיוון הירקן השכונתי אשר בפתחו גולשים אל המדרכה דוכנים עמוסים במיני ירקות ופירות העונה. "חסה, כרפס, מרור" משננת את רשימת מצרכיה לבל תשכח- עוד השבוע היא פותחת בהכנות בישוליה. השנה, שלושים אנשים יתארחו בביתה וכמו בכל ערב-חג התרגשות מפמפמת בעורקיה. היא ממששת עגבניות קשות ומשלשלת לשקית ניילון שקופה ומבקשת מהירקן שיוסיף לארגז המשלוח שישה קילוגרם של תפוחי-אדמה, אורזת באצבעותיה צרור של פטרוזיליה ושמיר, מתלבטת אם להוסיף מיני-שורשים ורק אחרי שהיא עוברת על הרשימה, שהכינה מראש, פעמיים-שלוש ומוודא כי לא שכחה שום-דבר וכל הירקות מסודרים ומוכנים לצאת למשלוח בטנדר המסחרי של יוסי בעל-הבית, היא סוגרת חשבון. איש המשלוחים הוא יגאל, הבן של גאולה מהרחוב של הרכבות. יגאל בן שש-עשרה וכבר בשנה שעברה החליט כי לימודים לא נועדו עבורו ונשר. מיד יוסי לקח על עצמו את חסותו והציע לו עבודה. אמר לגאולה, "טוב שתהיה לו תעסוקה, אחרת ראית מה קורה פה עם ילדי-השכונה", וגאולה הודתה לו בעיניים דומעות ומאז בכל בוקר שישי היא שולחת עוגת-טורט עם יגאל בדרך לעבודה, "שתהיה שבת-שלום ליוסי ובני-משפחתו" תירצה. כמובן שיגאל אינו נוהג, בזכות גופו החסון וזרועותיו השריריות הוא מצליח להעמיס על כתפיו את ארגזי-הירקות הכבדים ולהעלות אותם במדרגות בבניינים השונים ברחבי-השכונה. נהג קבוע עדיין אין ליוסי, בכל פעם מישהו אחר מצוות העובדים ממלא את התפקיד, גם לפעמים אשתו של יוסי, ברכה, אבל עכשיו, ערב-חג היא עסוקה בניקיון. "יגאל" צועקת לו שולמית, "תבוא בעוד כשעה, שאספיק את הקניות במכולת", וכבר פונה אל המרכולית הקטנה הצמודה לירקניה. ברחבת הכניסה יושבת על ארגז פלסטיק המיועד לבקבוקי-זכוכית, סבתא שושנה ועל ארגז נוסף מונחת ערמה מפוארת של מצה שמורה, אותה היא מחלקת לכל עוברי-האורח. סבתא שושנה היא הסבתא של כל ילדי השכונה, כך שאף-אחד לא באמת יודע מי הוא נכדהּ הביולוגי. בימי חול היא יושבת על ארגז זהה בחצר ביתה מול טבון ואופה פיתות תימניות דקיקות וכשהרוח מפזרת את ריחות המאפה, ילדי השכונה המשחקים במגרש הכדור-רגל הצמוד לגדר חצרהּ נעמדים בתור וכל ילד זוכה לטעום את הטעם האותנטי של תרכובת המתכון עוד מימי 'צנעה'. שולמית מנשקת את סבתא שושנה בלחייה הקעורות והמקומטות "חג-שמח" מברכת ואוספת לסלהּ מצה שמורה וממשיכה בענייניה. בדרך לביתה היא חוצה ברחוב בו עומדים שלושה בניינים בני שלוש קומות. רותי, חברתה הטובה, בדיוק תולה כביסה. הבית של רותי תמיד נקי. בכל יום היא משכימה-קום בחמש לפנות בוקר, מרימה את הכיסאות, מזיזה רהיטים, שוטפת את הרצפה, ועד שילדיה מתעוררים, כבר הבית מדיף ניחוח של סבון והמצעים מאווררים. "מה יש לך לנקות?" צועקת לה כרמלה ממרחק של שלוש קומות, "יש, יש, לא חסר", עונה בקול חרוך, תוצר של עישון כבד של סיגריות "טיים". מהדירה עולים קולות של מוסיקה "אוּם-כּוּלתוּם" בווליום גבוהה, ורותי מתקשה לשמוע את שולמית ולמרות זאת, אינה מנמיכה כי המוסיקה ממריצה אותה, ויש להספיק עד ערב-החג לסלק כל נגע של חמץ חמקמק, להלך עם הנר הדולק בין פינות חשוכות כווידוא-הריגה של פירורים סוררים, חלילה כי לא יטמאו והפסח הזה לא יהיה כהלכה.
במטבח על הדלפק מסודרים הכלים המוכשרים, מזוודת הסכום המיועד לחג, קערת נטילת-הידיים, גביעי-היין וחבילת המצות, צלחת הסדר- "זרוע", "ביצה", "חרוסת"… שולחן האירוח מכוסה במפה לבנה, מפיות בד משתלשלות מכוסות השתייה כמו באולם חתונה, סירי הנירוסטה והברזל הכבד מעלים ניחוח של תבשילי המרק הצח, החריימה, קציצות הכרפס, תפוחי-אדמה אפויים בשמן-זית ורוזמרין, צלי-הבקר, עוף ממולא בפטריות וירק, סלט חסה, ירקות, חצילים, סלק, גזר ודלעת בתיבול הכֻּרכּוּם הצהבהב, עוגיות המרנג והאגוזים ומוס השוקולד על טהרת השמנת הצמחית ופלחי התפוז והאשכולית קלופים כמו תפוחי-העץ בכל הצבעים. והמסובים סועדים וכרמלה, ושולמית, ורותי וברכה… נשות השכונה מתרוצצות מהמטבח אל השולחן חזור ושוב ועד סוף הערב, המפה מוכתמת מיין אדמדם שנשפך, מתחת לכיסאות שאריות מזון דבוקות לרצפות, ערמה של כלים מונחת בכיור ותנור הגז מפויח ומשומן, כך אשת-השכונה מוצאת עצמה שוב עם מגב וסמרטוט מפזמת להנאתה את מילות השיר: "עבדים היינו, עבדים, עתה בני-חורין…"
