כתיבה פמיניסטית במיטבה יכולה להפוך עולמות, במיוחד נכון הדבר כשמדובר בכתיבה מסאיסטית שפעילות חברתית היא נר לרגליה. את רלה מזלי אני מכירה מפעילותה החברתית המשיקה לתחומים בהם גם אני פועלת, בהם פמיניזם, צדק חברתי, חתירה לקץ האלימות ושמירה על החיים. להלן ראיון קצר איתה לרגל צאת ספרה “קוראת בתמרים”. הספר, מהווה אירוע פמיניסטי מרגש, בחיבורים המרתקים שהוא מייצר בין אקטיביזם, לכתיבה היוצאת מתוך חווית הגוף הנשי ומאפשרת לבחון סוגיות אוניברסאליות מתוך התבוננות אמיצה הפורטת לפרטי פרטים רגעים אישיים.
“קוראת בתמרים” מחבר בין האישי לפוליטי, כאקטיביסטיות אני מרגישה שהרבה פעמים קל יותר לדון ולעסוק בפוליטי, האם חשת שאת יוצאת מאזור הנוחות כשאת פותחת מהאישי ויוצאת דרכו וממנו לפוליטי?
באירוע קודם לכבוד הספר, אחת המשתתפות שאלה אותי: “למה כתבת את הספר הזה?” עניתי שיש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת או לשאלה למה אני כותבת בכלל. אחת מהן היא שאני כותבת כדי להבין. תהליכי החשיבה שמתגבשים לי דרך כתיבה חשובים לי ומבהירים כיוונים וטיוטות לתשובות בנושאים מרכזיים שמעסיקים אותי. לכן, מרתק אותי וחיוני לי לכתוב-להבין חיבורים בין מרכיבים מאוד אישיים בחוויות ובחיים שלי לבין אמונות, אמירות ומעשים פוליטיים שלי (שהרבה פעמים גם הם בעצם אישיים מאוד בחוויה שלי). חיוני לי לעקוב אחרי החיבורים האלה, לאתר ולתאר במדויק עד כמה שאפשר את הכישלונות לעשות חיבורים עקביים ואת הסתירות שהם מעלים. לפחות חלק מהזמן, אני מטפלת באישי בתור חומר למחקר שאני נהנית מגישה חופשית אליו. אני רוצה לעשות שימוש בזכות-היתר הזאת, של גישה חופשית, קרובה וייחודית לחומר. לפעמים – איך לא? – זה כואב וקשה ומביך. אבל גם מרתק.
את מתארת את כתיבתך כיוצאת מתוך רצון לעשות לעצמך מקום של נראות בעולם. לרצון החזק הזה את קושרת תחושות של מבוכה, אותן את מתארת כידיעה שאת מפרה את הסדר התקין כשאת לוקחת לעצמך זמן לכתוב. הצלחת להשתחרר תוך כדי כתיבה מהמבוכה הזאת, לגזול את הזמן לעצמך ולהרגיש בסדר עם זה?
לא לגמרי הצלחתי. לפעמים הצלחתי. לפעמים אני מצליחה. ולפעמים, די הרבה, אני ממשיכה לדחות את “הזמן לכתיבה” למקום שני או חמישי בתור, אחרי דברים אחרים שאני חייבת לא/נשים אחרים, שלכן נראים (אולי רק לי?) פחות “נטו בשבילי” ופחות אנוכיים. “אנוכיים” במובן ש: “תנו לי מקום; אני לוקחת לעצמי מקום” זה מהלך אנוכי. באופן קצת צפוי, סטריאוטיפי ואפילו מרגיז, קטעי ההצלחה שלי כן לקחת לעצמי זמן כתיבה נעזרים במידה מסוימת בעובדה המצטברת שחלק ממה שכתבתי הצליח לעבור את מחסום המו”לות, לקבל אישור רשמי כביכול. “מרגיז” כי אני לא מאמינה שההצלחה או אי-ההצלחה של יוצרת למצוא מוציא/ה לאור מעידה באמת או בהכרח על הערך או החשיבות או התקפות של מה שהיא יצרה. והנה – באחת הסתירות שהזכרתי בתשובה הקודמת – אני מוצאת את עצמי שואבת מההכרה הרשמית הזאת חלק מהנחישות והיכולת להמשיך לקחת לעצמי זמן לכתוב. חלק אחר, אולי יותר חשוב, מגיע מתוך ההבנה שכתיבה היא צורך חזק שלי, שהצורך הזה כנראה לא יניח לי בעתיד הנראה לעין.
הספר נפתח בתיאורי התנהלות של “ילדה טובה” של חסרון בטחון בתנועה במרחב, של רצון מעורער, של ידיעה שניתן בקלות לחלוק עליה, כפי שאת מתארת זאת “תירגלתי מאוד ביסודיות לעשות מה שאומרים לי.”(עמוד 9) לצד התיאור של קיום נשי שברירי וחסר ביטחון, את מביאה תיאורים של עצמך כאקטיביסטית דעתנית המחיבת בלהט פנימי לפעול ליצירת שינוי: “הלכתי, אני הולכת, לפגישות, לישיבות, להפגנות, בתחושה לא מתיישבת לא מרפה של מחויבות ועניין וחובה ולהט ונחישות”. את מרגישה גם היום ששני הצדדים קיימים, או הילדה הטובה, ההיא שלא העזה להאמין בעצמה פינתה מקום לעצמי דעתני יותר?
הילדה הטובה חזקה. לא מוותרת. לא מוותרת על להיות טובה. אפילו בגיל שישים-ושלוש ואחרי שלושה-פלוס עשורים של עבודת התנגדות אקטיביסטית במה שמושמץ בתור השוליים הסהרוריים ואחרי שלושה ספרים שיצאו לאור למרות שהם לא כל-כך התפשרו ולא התיישרו עם כללים מקובלים ואחרי עשרות שנים של עבודה כעצמאית עם חשבוניות ודו”חות מס ערך מוסף ומשאים-ומתנים על תעריפים וחוזים. אבל הילדה הטובה ההיא-שהיא-אני לובשת צורות שונות. ואני-שלא-היא גם מתחכמת לה. בדרכים שונות. ככה וככה.
הכתיבה שלך היא סוג של מסע המברר תחושות, מחשבות ודעות, ומתכתב עם כתבים, הוגות ותפיסות מציאות. האם היית מוכנה לכל מה שהתגלה בתוך התהליך? האם היו דברים שהפתיעו איתך?
כן. היו דברים שהפתיעו אותי. חלק – אולי יותר מהם – דברים שלא אהבתי להבין ולראות. עצמי ופנים של עצמי שלא אהבתי לגלות; שהרגשתי, דווקא בגלל זה, שחשוב לראות אותם. גם הרגשתי סוג של הישג בעמידה שלי מולם בלי להסתתר. אבל ידעתי בבירור, באותו זמן, שההישג הזה לא מנקה אותי, לא מטהר, שהוא לא פוטר אותי מעצמי הלא יפה. היא לא יפה. חלק אחר מהדברים שהפתיעו אותי – פה ושם – היו כאלה שדווקא ריככו נקודות בביקורת העצמית שלי וגרמו לי להבין גם איפה ולמה לא טעיתי.
לפעמים אני לא רואה את מה ששמתי לעצמי מול העיניים שחור על גבי מסך. ככה שחלק ממה שהפתיע אותי פגש אותי דווקא בדיונים שלי על טיוטות הספרים שלי. למשל אלה שקיימתי במהלך כתיבת הספר השני והשלישי (“קוראת בתמרים”) עם חברה קרובה שהיא הקוראת והעורכת הראשונה שלי. או, למשל, בשיחות עם אנשים קרובים אחרים תוך כדי כתיבה ועריכה של הספרים.
אחד המהלכים המרתקים שהספר עושה הוא להביא את השוליים למרכז — לקחת את מה שנתפס פעמים רבות כפעולה שקופה שנעשית ברקע ולפרוט אותה לפרטי פרטיה.
תוכלי לספר קצת על תפיסת העולם ממה את יוצאת למסע הכתיבה?
תפיסת עולם זה מושג גדול. בואי נשתעשע בו קצת. בספר קודם שלי תיארתי את המעבר שלי בגיל אחת-עשרה בחזרה לישראל אחרי שבע שנים בארצות הברית. בארצות הברית של שנות החמישים, תרגלו אותי בכתה לרדת למרתף או, אם אין זמן, להסתתר מתחת לשולחן, במקרה של אזעקת אמת ותקיפה גרעינית סובייטית. “דאק אנד קאבר” קראו לזה בקוד ששיננו. התרגילים האלה ועוד כל מיני מוצרי תרבות אכלסו את התפיסה שלי, את העולם שלי, בקוטב מאוד מאיים, אפל, באמת מזרה אימה גדולה שכונה “רוסיה”. בישראל שחזרתי אליה ב-1959 לא היה (עדיין) קוטב רוע שנקרא “רוסיה”. בתפיסה שנחשפתי אליה בין בנות גילי והוריהן ומורינו, היא לא היתה אפלה במיוחד וארצות הברית (עוד) לא היתה אהודה במיוחד. לעומת זאת, התגלמות הרשע והאימה עלי אדמות התמקמה על ציר אחר לגמרי וכונתה כאן: “נאצר”. אז הנה תשובה אפשרית אחת לשאלה שלך. היא נשמעת לי סבירה ואולי גם מעניינת, גם אם אני לא מתיימרת להתחייב שהיא “האמת”: שני מיפויים לא-מתיישבים של מציאות ועולם שחוויתי בגיל אחת-עשרה, במעבר מתרבות אחת לאחרת, המחישו לי בעוצמה שמציאות נבנית מתרגולי “דאק אנד קאבר” ועוד מכל מיני פעולות שגורות. הן הן (גם) המרכז. מה ששקוף לנו (לרוב) הוא העובדה שהן מבנות, בונות ומתוות אותו.
תודה רבה רלה, ובהצלחה גדולה לספר ולך.
ערב “לוקחות את זה אישית”, לרגל צאת ספרה החדש של רלה מזלי “קוראת בתמרים” יתקיים בסינמטק ירושלים בתאריך ה- 21/3/12 בשעה 18:15 מטעם המכללה החברתית כלכלית וקפה “תמול שלשום” בשיתוף עם סינמטק ירושלים. הדוברות: חנין מג‘אדלה, עובדת סוציאלית, בעלת תואר שני בניהול מלכ”רים, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, מנהלת מרכז למיצוי זכויות למען תושבי ירושלים הפלסטינים. פעילה חברתית־נמרצת בתחום הרווחה. רלה מזלי, סופרת, פעילה פמיניסטית לשלום ושיתוף, חוקרת עצמאית, ממייסדות תנועת פרופיל חדש, רכזת שותפה של פרויקט “האקדח על שולחן המטבח”, ספריה הקודמים: מה שלא יהיה רומן (1987), Maps of Women‘s Goings and Stayings (2001), ואלינור סידי, פעילה פמיניסטית ומנכ”ל הבית הפתוח. מנחה ודוברת: שלומית ליר – דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן, מנהלת פועלות ברשת – לקידום אקטיביזם נשי במדיה חברתית. בסיום הדיון יוקרן הסרט “מקום של תקווה” המתאר את חייה של נורית חג’אג’ – פעילה פמיניסטית ומנחת קבוצות העצמה לנשים שהתמודדה על מקום בכנסת ה-18 מטעם מפלגת חדש. נורית תציג את הסרט לפני הקרנתו.
