ארז מירנץ
יוסף מונדי על מדרגות אחד התיאטראות . צלום: עודד סטופניצקי
מאמר שהופיע בגליון חדש של כתב העת "עכשיו " בעריכת גבריאל מוקד
ארז מירנץ חוזר למחזאי שנשכח שלא בצדק יוסף מונדי.
אהבת הארץ על דרך השלילה
על תיאטרון האוונגרד של יוסף מונדי
מאת ארז מירנץ
יוסף מונדי עם משה גבעתי .1985
למרות יצירתו הפוריה והמגוונות, נשכח המחזאי יוסף מונדי ונדחק לשוליים עקב שיקולים מסחריים, שיקולים המעדיפים צורה על תוכן ותהליכי קנוניזאציה שעבר התיאטרון הישראלי.
שתי הפקות חדשות של מחזותיו במרכזי פרינג', שאנשיו רואים במונדי כמעין מבשר, הובילו אותי לעיון מחודש בכמה ממחזותיו, עיון שיכול להזכיר לנו את ייחודיותו של יוצר זה.
למרבה הצער, נראה שכל מי שמעלה היום את מחזותיו של מונדי, עושה כך מתוך זיכרון של חסד נעורים או בידי מי שעבורו, אחרי הקצנה מסוימת, משרתים מחזותיו של מונדי מטרות ואג'נדות פוליטיות. עובדה מצערת ותעודת עניות, כי הקונפליקטים הפנימיים הבלתי ניתנים ליישוב, מצבי הנפש המוקצנים והדיאלוגים החזקים שמונדי הציג במחזותיו הצליחו ומצליחים לייצר דרמה עוצמתית, הסוגיות בהם הוא מתעסק נוגעות לכולנו והדרך בה טיפל בנושאים פוליטיים ראויה להערכה.
ההפקה הנוכחית בתיאטרון הסימטה של "זה מסתובב", אולי המחזה הידוע ביותר של מונדי, הייתה אחת מהזרזים להתעסקות מחודשת זו. צריכים להגיד תודה לאנש הפקה זו שהחזירה את יצירת מונדי לסדר היום של התיאטרון בישראל, גם אם זה נעשה בזעיר אנפין.
הצגת "זה מסתובב" ב"סימטה" קולחת, סוחפת ומרתקת, פרי ידיהם של איש התיאטרון פורץ הדרך, אמיר אוריין ושל תלמידו (שגם ביים), אבי גיבסון בראל.
השחקנים מכניסים את הקהל למעורבות מוגברת כבר מהרגע הראשון והמתח והדרמה לא נפסקים לרגע, כמו ברגעים הטובים של פסטיבל עכו, שהרי נתפר ליצירות מאתגרות כמו של מונדי.
תמונה מתוך "זה מסתובב " צילם יוסף צביקר.
המחזה "זה מסתובב" נוסב סביב מפגש בבית משוגעים במדינת ישראל בין משוגע המשוכנע שהוא תיאודור הרצל למשוגע שחושב דווקא שהוא פרנץ קפקא. במחזה המשוגעים "הרצל" ו"קפקא" מייצגים קטבים שונים (חומר מול רוח, הישרדותיות לעומת מוסריות, עשייה לעומת חשיבה וכיו"ב…) קטבים שהם לאו דווקא פוליטיים, אבל נוכחים רוב הזמן במציאות הישראלית.
המשוגעים כמעט לא דומים למי שהם מתיימרים לחקות (הרי ברור שהם מאושפזים במוסד לחולי נפש). הטריק הרטורי הזה של מונדי חוזר במספר מחזות: איך שעיצב את דמויות שבתאי צבי, נתן העזתי וששפורטס במחזה "המשיח" ואת העיר "יריחו" ב"מושל יריחו" שגם שם הם אינן נאמנות לדמותן ההיסטוריות. גם פה מונדי משתמש בהיסטוריה של העם היהודי ובאישים בולטים בה כדי להעביר לנו מסרים, אבל יותר חשוב, כדי להעביר ביקורת על דריסת האינדיודואל במדינת ישראל של זמנו.
המשוגע-הרצל אצל מונדי, מזכיר יותר את דמותם של דוד בן-גוריון, אריק שרון ומנהיגים-גנרלים למיניהם מאשר את הרצל ההיסטורי. מונדי ידע שהוא חי בחברה/מדינה/סיטואציה היסטורית שמהווה בית משוגעים אחד גדול ועל כך הוא מתאונן בהרבה ממחזותיו, בעיקר בדמויות בהן רואים בבירור כי הן מייצגות את המחבר עצמו ובתור אינדיודואל ומחזאי-סופר, גם הוא סבל רבות מאותה דריסה של ייחודיות, הן באמצעות הצבא, הן באמצעות החברה המילטריסטית/מאצ'ואיסטית שהיינו (ואנחנו עדיין במידה מסוימת) והוא עשה במחזותיו ככל יכולתיו כדי לקעקע את התפיסות הללו.
מונדי קובל על כך ובמיוחד על "אונס ההיסטוריה" ולכן הוא מציג את הרצל, או המשוגע-הרצל כמי שבא לדרוס בשם הציונות והצלת העם היהודי. ובהפקה הנוכחית הקצינו יותר מדי.
מה שפספסו יוצרי ההפקה הנוכחית ב"סימטה" הוא הדבר המעניין יותר ביצירותיו של מונדי. המעניין הוא לאו דווקא המצב הפוליטי בזמנו (ו/או בזמננו), מה שמעניין הוא המנטליות של הדמויות שעומדת בפני סיטואציות כלליות ונצחיות יותר, הרי מה מעציב בזה שאדיפוס המלך ניקר את עיניו? או בכך שיוליוס קיסר [האמיתי ו/או השייקספירי] מתו? הסיבה שאני מזדהה עם אובדנם היא עמוקה יותר, היא המצב האנושי בו היו והדילמות שהעסיקו אותם.
העיסוק הקונקרטי במצב פוליטי זה או אחר לא מעניין ולא עומד במבחן ההיסטוריה כמו מצבי הנפש שמאחוריהם. יוצרי הגרסה הזאת של "זה מסתובב" ניסו לגרור את מונדי לכיוונים פוסט-ציוניים עם רמיזות ברורות למצב העכשיווי והדבר מקומם בעיקר כי אי-אפשר לכפות על מונדי שום השתייכות ולגייס אותו לאידיאולוגיה של שמאל לאומי או שמאל פוסט-ציוני. בראש וראשונה מונדי היה רוצה להיזכר כאינדיוידואל והששים לשייכו למחנה פוליטי, כזה או אחר, של היום בישראל חוטאים להויתו.
ב"זה מסתובב" מתנגשות שתי השקפות חיים קיצוניות. אבל יותר מכך, אותם משוגעים לא מייצגים אף מפלגה בישראל ואף במחנות הקיצוניים ביותר משמאל ומימין לא ניתן למצוא השקפות כאלו, זאת טבעה של דמות, חשיפת דיאלוג פנימי אותנטי ולא השטחה של שיוך לפלג מסוים.
דמות המשוגע-קפקא מייצגת חיי רוח של אינטלקטואל המתכחש לעולם החומרי או לצרכים חומריים ברמה קיצונית ולכן מעדיף למות מאשר לעשות מעשה, אבל כשהוא מאונן למראה המשוגע-הרצל השוכב עם האחות ושהוא בונה את מכשיר העינויים ומשתמש בו, רואים שהוא לא הצליח להגשים את האידיאולוגיה של עצמו.
לעומת זאת הדמות של המשוגע-הרצל [שהוקצן בהפקה הנוכחית להיות "חוקר מטעם המדינה" לעיני הקהל לו נאמר בכניסה שהוא משמש בעצם כקהל בקורס "צוערים" הלומדים לחנך מחדש מתנגדים פוליטיים ואינדיווידואלים] מייצגת משהו א-מוסרי: הישרדות בכל מחיר, חשש לחיי העם היהודי, גם אלימות וגם יצירת "יהודי חדש" בכוח. הפיכת המשוגע-הרצל בהפקת "הסימטה" לחלק ממנגנון ממשלתי-ציוני, מחיקת דמות המאניקון של דרייפוס (מהלך שאולי מאיץ את קצב ההצגה, אבל עדיין חוטא למקור) והורדת שורות בהן חושש הרצל לגורל יהודי אירופה, הופכים את העיבוד בסמטה של אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין לניסיון לשכנע את המשוכנעים ודווקא משחקים לידיו של הימין הפוליטי בישראל, כי מונדי מנסה להכריע בין השקפת עולם א-מוסרית לבין השקפת עולם א-הישרדותית, דיאלוג פנימי ששואל "האם להיות כוחני או למות?". כאשר מנגידים את האפשרויות האלו זו מול זו, רוב האנשים היו בוחרים בראשונה.[1] כתביו של קפקא ספוגים בהשקפות של ביטול עצמי, של דמויות כמו גרגור סמסא בנובלה "הגלגול" למשל והמשוגע-קפקא של מונדי גם מצטייר ככזה, אבל גם להן היה גבול מסוים ובכך גרמו מעבדי המחזה להזדהות דווקא עם רעיון של א-מוסריות.
כמובן שפוליטיקאים ממרכז המפה הפוליטית אוהבים להסתיר את השניות הזאת בקיום הישראלי, את הא-מוסריות, פעולות צבאיות וחספוס חיצוני כלשהו, ואם כן מציגים, מציגים אותה כרע הכרחי. אבל שוב, מונדי התכוון לדילמה הזאת במובן הפנימי, שאלות שכל ישראלי שואל את עצמו לפחות פעם אחת בחייו: מה אנחנו עושים פה בכלל? מה צריך לעשות? מה הקשר לישיבתינו כאן להיסטוריה של העם היהודי? בשביל מה אנחנו צריכים את הסכסוך הזה? איך נשרוד? וכיו"ב.
מחזאים חושפים את האמת שפוליטיקאים מסתירים ולפי מונדי, בגלל נסיבות של ההיסטוריה נפלנו למצב פוליטי וסכסוך שתובע מאיתנו להביע צדדים שלא היינו צריכים להביע באירופה, או לפחות נמנענו מלהביע. מונדי רואה את האבסורד ולא לוקח צדדים, הוא מודע לחשיבות של מדינת ישראל ויודע מול מי היא עומדת, אבל מתנגד לשליטה בכוח, לאלימות שלא לצורך ושואל, האם כולנו צריכים לאמץ איזה דמות כפויה של צבר-ציוני המוכן למות בעד ארצנו ולבטל כל גילוי של ייחודיות? הדילמה הזאת כמעט סורסה בעיבוד של "זה מסתובב" ב"סימטה".
במחזה המקורי הדמות של המשוגע-קפקא מנסה להרוג את המשוגע-הרצל ובסוף האחות מחליטה להפריד ביניהם ולהעביר את המשוגע-קפקא לאגף התחתון. בהפקה בתיאטרון הסימטה מצליח המשוגע-קפקא להרוג את המשוגע-הרצל והוא מקודם בעצם בדרגה, יש פה אמירה על ה"חינוך מחדש" לאינטלקטואל, בעל החשיבה השונה או לפחות על זה שבישראל דורשים שכולם יילכו באותו תלם, אבל מונדי הסתדר גם בלי הקצנה זו. ההפרדה שעושה האחות בסוף מעידה על האבסורדיות של ישיבת המגזרים השונים בחברה שלנו זה לצד זה ועל הנפש החצויה של רבים מאיתנו.
השאלה היא מדוע מונדי לא יכל להמציא דמויות משלו שיבטאו את ההתנגשויות והמצבים הקיצוניים המועלים במחזותיו והזדקק לדמויות היסטוריות?
הרבה סופרים, תסריטאים ומחזאים עושים זאת, כי גם הוכח שדברים כאלו עוזרים "למכור" יצירה לקהל רחב יותר, ש"מכיר" את הדמויות ההיסטוריות ו"צולל" לסיפור מהר יותר ככה.
אבל מדוע אם כך לא להיצמד לדמות ההיסטוריה ולסלף אותה?[2] – מדוע נטפלים יוצרים לדמויות היסטוריות ומסלפים את זכרן? בלי שתהיה לאלו אפשרות להתגונן? איזו אחריות, אם יש בכלל, לסופר מול אמיתות ועובדות? לדעתי דבר זה אינו נחוץ כלל כדי לכתוב סיפור טוב ומחבר יכול להמציא דמויות בדיוניות כמעט לגמרי כדי להעביר כל מסר, לעורר הזדהות בהקהל ולהצליח גם קופתית.
להגנתו של מונדי ייאמר, שכמי שהתעסק באופן רצוף בסוגיות היהודי מול הישראלי, מעיניו של מהגר (הגיע מרומניה בגיל 16) והזדקק לעוגנים כדי לחקור את האבסורד שבהוויה הזאת מול גיבורים שעברו חוויות דומות לשלו ובמקרה זה נרמז בבירור שמדובר במשוגעים ואין פה כוונה לדמויות האמיתיות של הרצל וקפקא.
מתוך "האנטומיה של הנפש " מאת מונדי
הפקה נוספת של מחזה מאת מונדי שעלתה לאחרונה היא "האנטומיה של הנפש", מחזה חצי-אוטוביוגרפי המוצג בימים אלו בהצלחה ב"תיאטרון קרוב מיסודו של ניקו ניתאי", דמות הסופר/יוצר במחזה היא אדם שמחמיר גם עם דמותו ההיסטורית שלו עצמו וגם עם העולם שמסביבו.
העולם שמסביב מכביד על יצירתו של האמן וכן גם קשריו האישיים, המשפחתיים, ההיסטוריים, מצב בריאותו וכיו"ב מסיחים את תשומת ליבו מהיצירה. למרות כל זאת, נשארת דמות "הסופר" במחזה אנושית ודי "חמה". הסופר במחזה שותה הרבה ויכולת "ההכלה" שלו בינונית בלבד, אבל הוא מנסה למצוא דרך לפשר בין הכל וגם ליצור.
הרבה דברים במחזה ובהפקה הזאת שביים שמואל וולף (ששיחק את קפקא בהפקה הראשונה של "זה מסתובב" שמונדי ביים בעצמו) הם יצוגים מובהקים של דיאלוג פנימי של המחזאי, כמו האישה רבת המאג שהוא מדמיין, הכותנת בה הוא כפות כביכול והחלומות שנאמר במפורש שהן חלומות, בהם הוא מדבר עם בנו. הבן מבטא רגשות אשם של הסופר הסובל שלא היה מספיק אב בשביל בנו. נראה שמונדי שופט עצמו לחומרה.
כמו כן, גם פה יש התייחסות למצב הקשה של האינדיודואל במדינת ישראל וגם פה מונדי לא חוסך את שבטו מהיחס לסופרים בפרט ואינדיווידואלים בכלל בחברה הישראלית.
ההצגה מצליחה להמחיש זאת ומהנה מאד לפרקים.
במחזה "הטפיל" מתבטא יחסי האהבה-שנאה של מונדי עם מדינת ישראל בצורה אחרת. דמותו של אורסינו, שחקן הומוסקסואל החוזר לארץ אחרי רומן עם מאהב שוויצרי, מזמין את עצמו לשהות ארוכות בדירתו של ואלריו, אף הוא שחקן ולסחוט ממנו כמה שיותר, לבטל אותו ולהשתמש בחולשותיו כדי לכפות עצמו יותר. אבל אורסינו מדגיש את הסלידה של מונדי, ששהה ארוכות בפאריס ובניו-יורק והיה יוצר קוסמופוליטי, ממספר תכונות "בעייתיות" שקיימות כאן, ממזג האוויר החם עליו מתלונן מונדי כמעט בכל מחזה, ועד חספוס יתר, מאצ'ואיזם, חוסר "טעם טוב" וכיו"ב.
ייתכן וגם פה קיימת הקצנה של מצב נפש של אמנים ישראליים החוזרים מחו"ל ואולי של מונדי עצמו, וכך הדמות של אורסיניו מנהלת עם עצמה דיאלוג על המשיכה לאדמה הזאת [לישראל] וגם קיטור על התנהגות אירופאית, "ארית", בורגנית ואף אנטישמית. הוא לא יכול בישראל ולא יכול בלעדיה. ב"לילות פרנקפורט העליזים" נמשכת השניות הזאת, בדיאלוג בין וילי וולף, יהודי מושחת המנהל מועדון סאדו-מאזו בפרנקפורט לבין דידי, ישראלי יוצא יחידה קרבית המגיע לשמש בתור שומר הראש שלו. וילי טוען שכמה שהוא רמאי, "השותפים הישראליים" שדדו אותו, הם "ברחו לאמריקה עם המזומנים ועוד לקחו ממני תרומה לאיזה פרוייקט מצחיק", כי "הם רק יודעים לקחת ולא לתת" מצד שני, הוא טוען ש"יש ישראלים ויש ישראלים" ואולי הפעם [עם דידי] נגלה את החלקה הטובה". מחזה זה, שנאמר שעורר סערה שהוצג בתיאטרון חיפה, מדגיש את האבסורד במפגש בין ישראלי ויהודי שאינם סטריאוטיפיים ומגלה את האמת של מונדי, הפרדוקס בו אנחנו לא מרגישים בבית באף מקום, מונדי לא התאקלם פה ממש, גם במדינה שלנו אנחנו לא מרגישים בנוח, גם בגלל הסיכסוך וגם בגללנו.
גם ב"המשיח" הופך מונדי את היוצרות, משתמש בדמות של משיח השקר שבתאי צבי ומביא אותה לימינו אנו, אך לדעת מונדי מדובר פה במשיח האמת ומדינת ישראל ותושביה חיים בשקר. ששופרטס, ממתנגדיו של שבתאי צבי ההיסטורי רוצה לשמר את אותו מצב אבסורדי בו ישראליים לא מרגישים חופשיים בארצם. מונדי ממשיך לצייר פה מצב בלתי אפשרי ולדרוך על כל הפצעים של היותינו כאן בלי רחמים עם הרבה ביקורת על המדינה ועל כוחות הביטחון אבל שוב, עם רמיזות שכנראה אין ברירה.
ב"מושל יריחו" גוברת ביקורותו של מונדי על מדיניות הממשלה וצה"ל בצורה קיצונית יותר, מצד אחד מונדי טוען בהקדמה קצרה ש"ייתכן שעיר זאת לא מציאותית והאווירה בה קרובה לסיוט. אך המחבר מנסה למצוא תשובה לקיומו חסר ההיגיון במקום זה[3]" מצד שני, דמות הסכיזואיד ומעשיו, חוסר התאמתו לתפקידו ולאזור, יכולותיו המיוחדות, התנהגות המפקד והסמל מצד שני, כולן מבטאות שוב את ביקורתו של מונדי וחוסר האונים שלו ושלנו מול ההיסטוריה אשר הובילה למצב זה ועל אי שייכותו של היהודי האירופאי לארץ ישראל. (ויש יגידו, אי שייכותו של התיאטרון למזרח התיכון).
המחזה מעלה שאלות קשות, שגרמו לתרעומת גדולה על מונדי ושלא בצדק, אבל הרי תמיד שונאים את זה ששואל שאלות מאתגרות ומטרידות. יחסית לזמנו המחזה הזה היה מאד קשה וחתרני, אבל הוא שוב, לדעתי, החצנה של דיאלוג פנימי של המחזאי באמצעות דמויות. כמשתמע מההקדמה הקצרה לא מדובר במחזה פוליטי- ריאליסטי אלא גם פה יש שימוש במיתוסים יהודיים-היסטוריים (יריחו, חומות, זונות וכיו"ב) מהם עושה המחזאי השלכה למצב במדינת ישראל דאז. יש פה ביקורת חריפה על ישיבת צה"ל בעיר ערבית, ועוד בעיר שלפי התנ"ך אסור ליהודים להתיישב בה ויהושוע בן-נון השביע את עם ישראל שלא יישבו שם יותר[4]. כיום כאמור, יריחו היא עיר ברשות הפלסטינית ברמת קונצנזוס פחות או יותר, אך בזמנו של מונדי הדברים היו שונים והויכוח על מה הייתה השקפתו היום, אינו חד משמעי.
יש ב"מושל יריחו" צדדים שונים של ישראלי מסוכסך, מנקודת המבט של מונדי המהגר שאמנם לא השתלב אבל קלט יפה את הסיטואציה הישראלית ובמובן מסוים אולי היה יותר ישראלי מישראלי: ההתלבטות במונולוג של מושל יריחו, הדיאלוג של הסכיזואיד עם מוחמד, המונולוג של מנדל הסוחר, השיחות של הסכיזואיד עם עצמו: כולם מעלים שאלות קשות ומהותיות על קיומנו הישראלי לעומת הגלותי וכמובן, לנוכח הצד ההחלטי שמבטא מוחמד לעומת השניות וההתלבטות של כל הישראליים במחזה (מלבד הסמל) מבוטאת היטב ואפילו באופן נבואי.
העלאת מחזות אקטואליים ו/או סיטואציונליים היא בעייתית עוד מהימים שאייסכילוס העלה את הטרגדיה "הפרסים", שנים ספורות בלבד לאחר המלחמה בין יוון ולפרס, מחזה שהתקבל בתגובות פושרות יחסית למחזות שעסקו בגיבורים מהמיתולוגיה.
נכון שמחזאי ואמנות בכלל צריכים לבקר, לחדד את השיח ולהוביל לשינוי, אבל יש דברים שיהיה ניתן לחרוץ עליהם שיפוט רק בפרספקטיבה היסטורית. הרי מה הוא ההבדל המרכזי בין איש הימין הפוליטי בישראל של היום לידידו בשמאל? הימני רואה אותנו כעכבר ומתמקד במעשי הערבים ואילו השמאלני רואה אותנו דווקא כחתול ומסתכל ובוחן את מעשינו ומשווה אותם להיסטוריה שלנו כעם "רוחני" בלבד ונרדף והאינקומנסורביליות הזאת של נקודות המבט מסבירה את מגוון הקשת הפוליטית בישראל.
מונדי מבקר קשות את מי שהסכסוך נותן לו תירוץ להתנהגות לבנטינית, מילטריסטית וכיו"ב אבל גם מדגיש את אהבת הארץ – את זה הוא עושה כמובן על דרך השלילה בחוסר ברירה מול האנטישמיות בעולם הנוצרי והלאומנות הערבית. נראה שהוא בוחר בישראל לא מאהבת מרדכי.
ב"מושל יריחו", בדומה ל"זה מסתובב", "המשיח" ומחזות נוספים רואים ביקורת על ניסיון לדרוס כל אינדיבידואליזם בחברה הישראלית – ב"מושל יריחו" זה מתבטא היטב בדמויות של החיילת ושל הסכיזואיד – חברה שגם היום עדיין יש בה אלמנטים כאלה. ומצד שני, דמות הסכיזואיד שואלת עצמה, מה משך אותה לארץ ומעלה את האפשרות של "חלום וגעגועים", הסכיזואיד אומר לעצמו "הרי יכולתי לשבת עכשיו באלפים ולאכול גלידה איטלקית" – ואם זאת לא אהבת הארץ, מה כן?
להיות אינדיודואל בישראל הסמי-קולקטיבית של אז, ישראל הקטנה בה כולם מכירים את כולם, נראה אצל מונדי כבלתי אפשרי.
למושל יריחו עצמו יש ביקורת על מעשיו, על המצב ועל שולחיו, אבל הוא עדיין מקריב ועושה הכל מתוך תחושת שליחות כלשהי והוא הדמות הכי מעניינת במחזה בגלל לבטיו.
מונדי הגדיל לעשות ואולי זאת הסיבה שהמחזה הרים עליו כל-כך הרבה תרעומת.
הדמות של הסמל לעומת זאת מייצגת את הציות לפקודות, ההליכה בתלם ואת ההמונים שלא משנה באיזה צד שהם, הם תמיד מסוכנים. גם דמות מוחמד שהוא בעצם איש פת"ח אשר נשלח למשימה נגד ישראל היא מצד אחת עיוורת משנאה וקנאית ומצד שני מבינה במעט את שותפות הגורל האומללה. הדמות היא לא מגובשת ומטעה. מוחמד מודה בשנאתו אבל גם מבין איכשהו את הצד הישראלי, הוא לא דתי איסלאמי, אלא טוען שהוא "מרקסיסט" כוונתו של מונדי לא ברורה עד הסוף, אבל נראה שאם מוחמד במחזה הוא מרקסיסט זהו ביטוי חדש ותחליף פנאטי אחר לפונדמנטליזם האיסלאמי, "המהפכה" בכוח שמוחמד (ויש שיגידו שגם מרקס) מציע היא לא שונה מכל מהפכה פנאטית דתית אחר.
בדידותו של המושל שנכפה עליו מצב כזה ווחסר האונים על אף יכולותיו בסוף המחזה, הופכים אותו לדמות טראגית.
אצל מונדי נתן למצוא השפעות רבות של ברכט, גוז'ף הלר, פירנדלו ועוד…
מונדי "בלע" לעיתים דמויות שלמות מיוצרים אחרים, אך עשה זאת בצורה קולאז'ית שאיננה פלאגיטית. השאלות הקשות העולות ממחזותיו של מונדי מבטאות מצוקה אמיתית של מחברם. הוא התעסק באופן קבוע בדילמת הישראלי לעומת היהודי וכיו"ב. יצירתו כמעט כולה נוסבת סביב זה.
מחזותיו של מונדי היו יכולים להגיע לרמות הגבוהות יותר דווקא אם לא היה מתעקש לביים אותם. דרמטורג טוב, כמו כמה כאלו שיש בישראל של היום, היה מביא את חלקם לרמת יהלום. אבל הצרה היא שבתיאטרון ישנם אנשים מקצוע מעולים, שחקנים, בימאים וטכנוקרטיים למיניהם שיודעים את העבודה, אבל חסר להם הניצוץ של הסופר ולעיתים הם עושים תיאטרון אך ורק לשם העשייה. מצד שני יש את הסופרים להם השכלה רחבה יותר כמו שהייתה למונדי, קוסמופוליטיות, עומק, רעיונות וכיו"ב, אבל חסר להם הידע הפרקטי להרמת הצגת תיאטרון והם ניחנים בקושי דרמטורגי בכתיבה וגם בבימוי וכיו"ב.
לצערי מעדיפים בימינו טכניקה על תוכן וצריך במאי או איש תיאטרון עם רמה גבוהה של הבנה כדי לזהות את הפוטנציאל ושיהיה בעל יכולות למצות את מחזות מונדי על הבמה בצורה הכי טובה. למצער, רובם של אנשי התיאטרון היום מעדיפים להתעסק עם מחזות הכתובים לפי הטכניקה ולא משנה תוכנם או איכותים. ככה שמונדי שחלקם של מחזותיו לא מלוטש עד הסוף היה צריך להיאבק גם באנשי תיאטרון מהסוג הזה וגם בפרנסי תיאטרון ממוסד המעלים משנה לשנה הצגות יותר מסחריות ושטוחות ללא דיאלוג או שאלות אמיתיות וללא רגש אמיתי.
לעיתים, אם תיאטרון מתנהל נכון, הצגת עשר הצגות שטחיות יכולה לממן הצגה אחת נהדרת וגדולה מהחיים, אבל מונדי ורבים אחרים, לא היו מוכנים לפרגמטיזם חולה כזה.
בסופו של דבר מונדי הצליח ועוד בחייו לשבור חלק מהחומות הללו ונחל הצלחה גם בתיאטרון הגדולים, אפילו חסרת תקדים, ההצגה המבשר הוצגה קרוב ל1000 פעמים בתיאטרון הלאומי, מחזותיו עליו בפריז, בניו-יורק ועוד…וגם קיבלו לבסוף הכרה ממסדית, כמו אמן עיקש שהעולם מצליח להתרגל בסופו של דבר ולהבין אותו, אמן שלא הפסיק לרגע והמשיך בדרכו ולא הלך לעבוד ביחסי ציבור או בעסקנות כלשהי.
ב"מהגר עובר ושב" הצגה שכתב מונדי בערוב ימיו רואים שלא רק שהתיאטרון התקרב למונדי, אלא גם מונדי התקרב לתיאטרון. נראה שלקראת סוף ימיו חלה ביצירתו פניה קומוניקטיבית יותר וגם מתאימה יותר לתיאטרון "מסחרי". ניתן לומר שמונדי הוביל מגמות מרכזיות בתיאטרון הישראלי, גם בפרינג' וגם בתיאטרון הממסדי.
בסרט התעודי " היה מונדי- אגרוף אדם בקיר בטון" שעשה שאול דישי מיד לאחר מותו (דישי התכוונן לעשות את הסרט הזה שמונדי עוד בחיים, אבל המוות הפתאומי אילץ אותו לעשות אותו בלעדיו) מתעוררת השראה מהדמות המצטיירת: אדם קשה ועקשן מצד אחד, אבל טוב לב ואוהב מצד שני. הטיפוס, האדם, השתייה והמאבקים מול אנשים שלדבריו של מונדי "מבינים יותר בפוליטיקה של האמנות מאשר באמנות עצמה". אנשים אותם אנחנו מרגישים גם בימינו ויותר מדי!
בסרט אומר יעקב אגמון ש"מחזאים וסופרים ישראלים רבים הושפעו ממונדי מבלי שבכלל היו מודעים לכך" כנראה שרעיונתיו והדרמה שלו חלחלו אליהם דרך צינורות משניים.
מונדי, שנלחם שנים על מעמדו בתיאטרון הישראלי עד שקיבל פרסים והכרה אמיתית וגם ממסדית ביצירתו והעלה במשך שנים את הצגותיו בעצמה בתנאים בלתי אפשריים ובחללים לא שגרתיים לחלוטין פתח את הדלת ליוצרי תיאטרון פרינג' כדי שיוכלו ליצור בכבוד ובלי להתביש ואף להוות אלטרנטיבה אמיתית לתיאטרון הממוסד הפוחד מסיכונים אמנותיים. אולי דווקא בגלל אותם סיבות כמו שיוך למחנה פוליטי אופנתי יצא מתוק ואנשים ילמדו על יותר על מחזאי זה, שנדחק לשוליים. אולי העדנה שהתחילה תוביל למודעות גדולה יותר לאמן הזה ותוביל גם להפקות נוספות של מחזותיו ולהוצאת קורפוס של כל יצירותיו.
[1] היום ידוע שביטול עצמי ורעיון הפניית הלחי השניה כבר מזמן לא מייצגים רוחניות והם דווקא מהווים מקור לסחיטה רגשית ולדיכוי הפרט [הם יכולים להיות טובים בתור פוסטולאט או תרפיה לריסון אגו דורסני, אבל לא יותר מכך].
[2] כמו שעשה למשל פיטר שאפר ב'אמדאוס' עם הדמות של סאליירי ועיוות אותה בזכרון הקולקטיבי שלנו ובעצם עשה לו רצח אופי והדוגמאות הן רבות.
[3] "מושל יריחו" הוצאת עכשיו בשיתוף הוצאת "שמרת", תל-אביב 1975.
[4] "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:" יהושוע ו' פסוק כ"ו.
