האם ט”ו בשבט הוא חג שמוצאו שבתאי ?כך חושב אלי שי גדול המומחים בעולם לשבתאות ( שמוצאו הוא מהעיר איזמיר ) .
תאנים מאיזמיר
מאת ד”ר אלי שי
מעטים מבין האנשים שעומדים לחגוג את ראש השנה לאילן יודעים כי על אף שהעניין נזכר לראשונה במשנה
(אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנים הם… בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בו”. מסכת ראש השנה א, א) , הנה מדובר בחג שהריטואל העומד במרכזו חדש יחסית, שראשיתו במאה ה-18 ושמוצאו בעל ארומה רוחנית מיוחדת שמעבר לאכילת פירות לשירות ולפיוטים מסורתיים. החג נכנס חגיגית ללוח המועדים היהודי בהשראת ס’ חמדת ימים איזמיר 1731 המפרט את סדר ט”ו בשבט בצירוף תורת הכוונות הקבלית ובתגבור פסוקי זוהר. בהשראת הספר ובהשפעת החיבור ‘פרי עץ חיים’ המשתלשל ממנו, התחבב החג על קהילות ישראל, עבר מאיזמיר ומשאלוניקי למזרח אירופה ואומץ בחום על ידי התנועה הציונית והקק”ל.
במרכז סדר ט”ו בשבט ניצב האילן הקדוש המזוהה עם עץ החיים ועם ספירת התפארת, כאשר הסדר עצמו נועד לתקן את חטאי הנוטלים בו חלק ובכלל זה את חטא הוצאת זרע לבטלה. מתוך כך מכוונים המתקנים להעלאת הניצוצות ולהבאת הגאולה.
הרמיזות השבתאיות שהושחלו אל החיבור חמדת ימים מעלות על הדעת את האפשרות שסדר ט”ו באב מקורו בשבתאות ומתוך כך התחבב תחילה על המאמינים שהמירו לאיסלאם בעקבות משיחם. הללו שוררו בלאדינו על הדובדבן והתמר, האגוז, התפוח והתאנה, תוך שהם מייחלים לשמחת הגאולה שתתחולל כאשר שבתי צבי יופיע בשנית וישא אותם אל עץ החיים. בתפילה המלווה את סדר אכילת הפירות של סדר ט”ו באב מובעת התקווה כי בכך יתכלל הכל בהדר עץ החיים ומכאן ואילך תתנשא מלכות המשיח המזוהה עם הנצר הנחמד לבן ישי והשבה ומזוהה באורח כמוס עם שבתי צבי בדמותו של האילן הקדוש.
מתוך כך התחבבו מנהגי סדר ט”ו בשבט על מקובלים ומייחדים הקרובים לתורת הסוד וזאת בהשראת ספר חמדת ימים וחיבורים כגון ספר עץ חיים וספר פרי עץ הדר שפיתחו את ריטואל החג.
על הקשרו השבתאי של החג עמד יפה בועז הוס במאמרו הנלבב
‘ראש השנה לאילן הלוא הוא שבתי צבי’ במוסף ספרים של הארץ 26.01.2005
ברקע לדברים ניתן לומר כי הנטייה לחידוש מנהגים בולטת מאוד בקבלה ובמיוחד מן השלב הצפתי והלוריאני ואילך, וראה מאמרו של שלום ‘מסורת וחידוש בריטואל של המקובלים’, ב’פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה’. החל מראשית הקבלה בספר הבהיר ניכרת התעניינות בסודות הבריאה, שמלווה במשיכה חזקה אל סימבוליקה בוטנית-סקסואלית, הקשורה בסודות שיר השירים והבריאה בכלל והמנווטת אל סמלים כגון; הגן, הפרדס, הכרם, האילן, העץ, השושנה, האגוז, הגפן, החיטה, הרימונים וכו’. בעיסוק המחקרי בנושאים אלה נטו להדגיש עד כה את המימד הסמלי ופחות את המימד הרוחני והאקולוגי כפי שנתפש בקבלה והגיע הזמן גם להדגש הזה.
ביהדות המסורתית מעדיפים להדגיש את ההקשר הקדום של החג מתוך חיבור תרומתו של ספר חמדת ימים לקבלה הצפתית כתיקון נפלא בנגלה ובנסתר. ההקשר השבתאי הוצנע ולעומת זאת חוברו הדברים למדרש קבלי של ר’ חיים ויטאל. תלמיד האר”י, על דבר שלושים מיני פירות שבארץ ישראל המחולקים לעשרה שנאכלים
קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת וכל אלה מקבילים לעשרת הספירות ולשלושת העולמות; בריאה, יצירה ועשיה. מכאן המנהג להרבות באכילת שלושים מיני פירות, לשתות יין ולקרוא פסוקים הקשורים בנושאי החג, בנטיעות ובעצים, הנטענים בהקשרים של נחמה, תחייה וגאולה.
ההתפתחות השבתאית והחסידית בשלבים המאוחרים של המיסטיקה היהודית, וכן הזרם הקשור בתורת הראי”ה, ממשיכים קו שניתן לכנותו ‘ויטליזם מיסטי’, או השתוקקות לנגיעה במקור הנביעה של מעיין החיות. (שעמדתי עליה במחקר שכותרו ‘אהבה וחיים בדמדומי השבתאות’).
הרכיב הזה בא לידי ביטוי מועצם באישיותו ובבשורתו של שבתי צבי מתוך זיהויו בתודעת המאמינים עם מקור שפעת החיות ועם סמלים כאילן וכעץ החיים. על רקע זה מעניינת התיזה המעניקה לשבתאות זכויות יצירה בולטות בחידוש מנהגי ט”ו בשבט ונקל להניח שהמאמינים אכן נמשכו לחג זה בשל סימני החיות וההתחדשות המופיעים בו והקשרם למשיחם. זה הגואל שנאמר עליו כי הצטיין ביופיו ובחוסנו הגופני עד שהיה מסוגל לעקור אילן בידיו, אך דווקא מתוך כך הוא עצמו בחזקת האילן ופריו.
מזווית ישראלית עדכנית נהוג בשנים האחרונות להדגיש את העובדה הפרדוכסלית, שלמרות שאנו נמצאים בארץ ישראל המבורכת באילנות ובפירות, הנה רוב הפירות המיובשים העולים על שולחן החג מקורם בתורכיה ולעתים הם אף יוצאים מנמלה של איזמיר. העובדה הזו אינה לכבוד האתוס הציוני של הפרחת השממה ועבודת האדמה העברית, ואולם היא מחזקת את נקודת האחיזה השבתאית בחג; על רקע החיפוש אחר זיקות בציר המרתק שבתאות-ט”ו באב, מן הראוי להדגיש עוד כי איזמיר היא עירו של שבתי צבי, כלומר העיר שנולד בה וכל הפרק הראשון בביוגרפיה שלו עומד בסימן שהותו בעיר זו הידועה בשפעת פירותיה היבשים.
מן המפורסמות כי חגן של האילנות התחבב במיוחד על הקהילות היהודיות-ספרדיות באימפריה העות’מאנית, וכי קהילות איזמיר ושאלוניקי, כלומר עיר הולדתו של המשיח השבתאי והעיר שהפכה לבירתה של מחתרת המאמינים, הובילו בראש בפיתוח מנהגי החג. בשאלוניקי, שבה ישבה מרבית כת הדונמה, כונה החג ‘לא אשורי’ (החג המעורב ברוב פירות) וסדר אכילתם החל בקריאת הפסוק “ויהי נועם אה’ אלוהינו עלינו” (תהילים צ, יז) והגיע לשיאו בשירה הגדולה והמחורזת על סגולות הפירות והפרחים, הלוא היא ה’קומפלאס די לאס פרוטאס’.
שתי התנועות – הציונית והשבתאית נמשכו כל אחת מהפרספקטיבה שלה אל ט”ו בשבט לחדש בו מנהגים – דווקא בשל היותו מנוטרל יחסית ממסורת דתית הלכתית ריטואלית כבדה ומפאת הגעגוע לגאולת הארץ הכלול באותו מועד קטן שהוא בבחינת ראש השנה לאילנות. ואולם בעשורים האחרונים דומה כי דווקא היסוד הציוני של חידוש החגים נחלש לנוכח אובדן אידיאל עבודת האדמה החלוצית, ואילו היסוד השבתאי מתחזק על רקע היבוא המוגבר של תאנים ושאר פירות יבשים מאיזמיר, המחזיק מעמד על אף הצטננות היחסים עם הרפובליקה המוסלמית.
