אורי הולנדר על “בית הקברות הימי ומבחר הרהורים על השירה” מאת פול ואלרי, בתרגומו של דורי מנור
ברוח אותם סיכומים בלתי נמנעים של השנה החולפת המלבלבים זה שבועות אחדים בשדה העיתונות, ארשה לעצמי להוסיף שתיל קטן משלי לגן מלאכותי זה ולקבוע כי אחד הספרים החשובים ביותר שראו אור בשנה האחרונה בתחום השירה הוא “בית הקברות הימי ומבחר הרהורים על השירה” מאת פול ואלרי, בתרגומו המעולה של המשורר דורי מנור (הוצאת “נהר ספרים”).
כעת, משנקבעה עובדה היררכית זו, ארשה לעצמי דבר נוסף. כשהתכוונה פעם המשוררת ויסלבה שימבורסקה לכתוב על עמיתה צ’סלב מילוש, היא מצאה עצמה מכריזה כי יש לה רעיון גרוע בהרבה – לכתוב על עצמה ועל היכרותה עם מילוש. ובכן, גם לי יש רעיון גרוע למדי; במקום לכתוב על ספרו של ואלרי אכתוב על עצמי, וליתר דיוק, על השיחה המשונה שהמשורר הצרפתי ואני מנהלים בשני העשורים האחרונים.
את ואלרי (1945-1871) פגשתי לראשונה בין עמודי הקובץ “שלוש מסות בפואטיקה”, שראה אור במסגרת הסדרה הנהדרת “טעמים” של “ספרית פועלים” (בתרגומו המגושם והחינני של יורם ברונובסקי). מפגש זה שלחני אל חנויות הספרים כדי לצוד הגיגים נוספים מבית מדרש זה, שנראה לי סתום וחשוב. עד מהרה נמצא לי הספר “אופאלינוס או האדריכל” (בתרגומם המדויק להפליא של דן צלקה ועמינדב דיקמן, הוצאת “כרמל”). הימים היו ימי לימוד השפה הצרפתית, וואלרי הארור היטיב לגעת בכל אותן נקודות רגישות שמעורר הליך רכישתה של שפה בבן הנעורים – איבוד ביטחונך בשפת האם, אי מנוחתה של התודעה הנרדפת תדיר על ידי רוחות הרפאים של השפה החדשה ובעיקר התעיה במבוכי דקדוק, שנהפכים אט אט למבוכים קיומיים. שפה חדשה היא עולם תרבותי חדש, ובמקרה הפרטי של השפה הצרפתית – היה זה עולם שונה מכל מחוזות ההוויה שהכרתי אז.
ואלרי, אם כן, נקשר אצלי באופן טבעי להליך הלימוד; לימוד השפה הצרפתית כרוך לבלי הפרד בוואלרי. במקרה או שלא במקרה, הגותו של ואלרי הולמת להפליא את התחושה הזאת. משורר זה, כידוע, היה אמן אידיאות. בניגוד לאותם בעלי מלאכה השבים פעם אחר פעם אל הפסל, התמונה או כתב היד שיצאו מתחת ידם וזקוקים לגימור או לליטוש, ואלרי ליטש בראש ובראשונה את מחשבתו. הוא שב וליטש, כמובן, גם את כתביו – ואפילו באובססיביות יתרה – אך שכתוב נצחי זה של כתבי עצמו לא היה אלא תוצר לוואי של הליך חשוב יותר, שהתחולל כולו בממלכת תודעתו. “אני יכול לחזור ולקרוא דבר שכתבתי”, כתב ואלרי, “בלי לחשוב שהייתי כותב אותו אחרת לגמרי אילולא באו נסיבות כלשהן או התערבות זרה והפיגו באחת את הקסם שבאי-סיום” (עמ’ 50). קסם זה שבאי-סיום נראה לי אז, בימים שבהם הדקדוק הצרפתי לבש ופשט צורה, כניסוחה ההולם ביותר של מהות הקריאה. יותר מזה: זו היתה עדות לכך שבלא קריאה לא תיוולד לעולם צאצאיתה הנחותה ממנה – הכתיבה.
לקסם זה היו גם השלכות מעשיות, והן שנהפכו למושא השיחה המתנהלת ביני ובין כתבי ואלרי. הרצון לשוב וללטש, לשוב ולזקק, לשוב ולגבש דבר-מה המתהווה ללא הרף – רצון זה, כפי שכתב ואלרי, “עוטה אט אט חשיבות חשאית של מהלך לשינוי עצמי יסודי”. ומהלך זה לשינוי עצמי קובע לא רק את דמותו של זה הכותב את היצירה ומשכללה, כי אם את דמותו של הקורא הניצב מעברו השני של הדף. אף שכתבי ואלרי (בדומה לכתבי מורהו הגדול מלארמה) נעטפו באיזו הילה קריסטלית, השומרת לכאורה על ממד של ריחוק מן הקורא, ככל שאשוב ואעמיק בהם כן תגבר בי התחושה המשונה כי שירים הגותיים והגיגים שיריים אלה הם מן הטקסטים האינטימיים ביותר שבנמצא. זאת ועוד: אלה מן הטקסטים ההומניים ביותר שבנמצא. מי שידלג מעל לחומת חזותם האוטיסטית – אותו מבט אינטרוספקטיבי שאטום לכאורה אל ה”חוץ” – יגלה כי טמונים בכתבים אלה מחושים אינטנציונליים שאינם נחים לרגע – ומושאם הוא ה”אחר”, אותו “אחר” נצחי שההגות הפוסט-מודרנית הראתה לו את כבלי כבליו (ואף נהנתה הנאה רבה מגילוייה). ואלרי, שבורך בעדינות של רקדן אריסטוקרטי, הוא מן היוצרים הנדירים שחקירתם הארוכה לימדה אותם לפרום קשרים ולא רק להצביע עליהם באדישות.
נדמה לי שהקריאה בכתבי ואלרי – ובמיוחד בהרהורים על השירה שכונסו בספר הנפלא שלפנינו, הן בצורתם השירית (הפואמה “בית הקברות הימי”) הן בצורתם ההגותית (המסות והמכתמים) – קריאה זו מוליכה תמיד אל השאלות “מהי שירה”, וכך, באופן בלתי נמנע, גם אל השאלה “מיהם קוראיה”. הקריאה בכתבי ואלרי פירושה ניסיון מתמיד לשרטט את קווי מתארו של קורא השירה המיטבי. התהיה על אודות דמותו של קורא שירה מיטבי זה היא שניצבת בבסיס הדיאלוג הנמשך בין ואלרי וביני. אפשר לסכמה בשני עיקרים – ואף שנדמה בתחילה כי הם סותרים זה את זה, הם דווקא משלימים זה את זה. היות שרבים מן הבוחשים בקלחת השירית המקומית נוטים לסלף ולעוות עיקרים מעין אלה, אנסחם בזהירות. העיקר הראשון, שאימצתי בנעורַי הודות לוואלרי ושמאחיזתו לא השתחררתי עד היום, גורס כי שירה לא תוכל לחלחל למוחו של כל קורא וקורא. על אחדים, למרבה הצער, נגזרה בערות מכורח הגנטיקה, כלומר מכורח קהות מחשבה שאין לה מזור, וכל ניירות הזכוכית שבנמצא לא ישייפוה. זאת ועוד – על עיקר אריסטוקרטי, יהיר ומתנשא זה אף אין צורך להתנצל. כפי שכתבה שימבורסקה באחד משיריה, “אחדים אוהבים שירה”. ובאותה נשימה יש לומר: אחדים מבינים שירה.
העיקר השני מצטייר כניגודו של העיקר הראשון, ולפיו כל קורא שירה הוא קורא מיטבי בפוטנציה, כלומר, לכל קורא שמורה הזכות להיהפך לקורא המיטבי. העיקר הראשון בא לידי ביטוי בכתיבת יצירות שאינן מתחשבות בקהלן ואינן חוששות מן הערפול ומרב המשמעות. העיקר השני בא לידי ביטוי בתחום הפעילות החינוכית, שאמורה לחשוף קהל רב לקריאת שירה וכך לשכלל את יכולותיו של ציבור מגוון לקרוא ולהבין שירה. לפעמים אני נוטה להתנחם בחיקו של העיקר הראשון, הצרפתי כל כך. ולעתים אני מאמץ בחום דווקא את העיקר השני, ומנסה בכל כוחי להידפק על דלתות שנטרקו בפני עולמה של השירה. כך או כך, ואלרי שב ומלווה אותי – וכעת, עם פרסום הרהוריו השיריים, מוזמנים הקוראים כולם להחליט באילו מן העיקרים, אם בכלל, מצאה רוחם כר הולם למימוש חקירותיה.