סיפור קצר ליום השבת / “פעם בשנה” של נועה לקס

רק אצל סבא שלי לילה אחד בשנה, היה לי מספיק ביטחון בשביל להירדם על הגב.

בין שמיכות דוקרות, הייתי נופלת במהירות לתוך שינה עמוקה, וכשהתעוררתי המיטה המתקפלת של אחי כבר הייתה סתורה. קמתי באיטיות והלכתי למטבח. אור של תחילת יום חדר דרכו. אבי ואחי התלחשו ביניהם, מגישים לי תוך כדי כך צלחת עם חלה וקוטג’. הם לא הסתכלו עלי כשאכלתי, ואני ניסיתי להחליש את רעשי הלעיסה, כי תחילתם של הזיפים והמבט הלאה בעיניהם, הזכיר לי שהם בצום.

אחרי מספר דקות, אבי היה דופק על דלת חדרו של סבי ושואל אותו אם הכל בסדר. עם חלוף השנים, התשובה נעשתה פחות ברורה מאליה. אבל סבי היה עתיד לענות, “כן, מייד,” עוד כמה שנים טובות, ולצאת מחדרו מוכן ומסודר.

שלושתם היו הולכים מאחורי, שולחים לפעמים יד למשוך אותי מזוג אופניים שדהר על הכביש.

כשנכנסו לבית הכנסת, חבריו של סבי היו מברכים אותנו. טליתות וידיים זקנות ליטפו בעדינות את לחיי, וכשהרב היה מתחיל את התפילה, הייתי יוצאת החוצה, מתיישבת על הקרוסלה ששמו בשביל הילדים, ומחכה שיתמלא קצת ואמצא מישהו לשחק איתו.

גם אז, בשקט הזה, לא חשבתי עליה. אימי לא הייתה חלק מאותה הוויה. מקומה לא היה שם. בסתר ליבה, גם היא ידעה את זה, לכן, פעם בשנה, נשארה לבד בבית מרצונה.

פעם בשנה, אבי היה עושה מילואים ונעלם לחודש, ואני התמלאתי חרדה. אימי היתה בן אדם מאופק ושקט, אבל ההעדרות של אבי אט אט מוטטה אותה. היו לה עקשנויות שהיו מופיעות רק אז, כמו לחפוף את שערי יום יום בטענה שאני משפריצה מים לכל כיוון אם אני עושה זאת לבד. תוך כדי שרכנה לקרצף את ראשי, הייתה ממלמלת לעיתים משפטים חסרי פשר כמו “יש דברים שלא עוברים אותי”, או “את תרדי למחתרת אם יש לך שכל, הבנת?”

הייתי מסתכלת בעיניים צורבות על הבלטות הגדולות שבחדר האמבטיה, ומנסה לנחש מתחת לאיזו מהן הירידה למחתרת.

הלילות היו רצופים בנדודי שינה, תורניות שמירה שלי על עצמי, געגועים לאבי, התנגשויות מפתיעות איתה במסדרון, ולמחרת, ישיבה מעייפת בכיתה עם הראש בין הידיים.

הבקרים של שבת היו הקשים ביותר. היא נהגה לקום מאוחר, ואני הצלחתי להאזין קצת לתוכנית של שירה גירה, אבל מתי שהוא דלת חדר השינה הייתה נפתחת, והיא הייתה יוצאת מהחושך, גבוה, סהרורית, דוחפת אותי אם עמדתי בדרכה, מסננת בין השיניים, “הכל בגללך, בגללך אני צריכה להיתקע בבית בשבת.” אחי, לפעמים העלים עין, לפעמים לחש, “אמא תעזבי אותה, בחייך,” והיא הייתה עוזבת ומסתגרת במרפסת.

יום אחד, הפתיעה כשלקחה אותי לקנות נעלי “קדס” שרציתי מאוד. בחנות הממוזגת מדי, היא מיששה לי את האגודל בתוך הנעל ואמרה, ” זה מתאים.”

מול המוכרת, העזתי להתלונן, אמרתי שזה נראה לי קטן, שזה לוחץ לי מאחור. הרגשתי את רגלי מתכווצות.

“שטויות,” היא חייכה, “ככה זה עם נעל חדשה, הרגל צריכה להתרגל.” אימי עמדה מאחוריה והנהנה.

אותו לילה, נעלתי את ה”קדס”, וישנתי איתן, כדי להרגיל את רגליי.

בצעד הראשון שעשיתי למחרת, עורי השתפשף. החלטתי לחלוץ את ה”קדס” ולהחליפן בנעלי הישנות,כשנעלתי אותן, היא הוציאה מהמטבח ראש עטוף מגבת ופערה את פיה, “מה קרה לנעליים החדשות?”

אמרתי לה בקול צרוד משינה, שהן מכאיבות לי ופוצעות מאחור. היא התקרבה, דוקחת אותי אט אט למיסדרון, “לכי תנעלי. לא קניתי אותן כדי שיעמדו פה סתם בבית.”

“רק היום, תני לי ללכת עם הישנות, יש לי התעמלות ,” בקשתי. היא הניחה את הנעליים לפני, “לא, תנעלי את החדשות, את צריכה להתרגל.”

הראתי לה את השיפשופים שהחלו להיווצר מאחורי כפות רגליי. היא הלכה לשירותים וחזרה עם זוג פלסטרים, “הנה, שימי את זה על הפצעים ותנעלי.”

הפלסטרים עזרו בדיוק לעשר דקות. קיללתי את עצמי על שבקשתי את הנעליים האלה. בהפסקה, לאחר שיעור התעמלות , חלצתי אותן והורדתי את הפלסטרים. כל כפות רגלי היו פצועות, והעור בעקבים התקלף והשחיר. ילדה אחת נכנסה לכיתה וצעקה כשראתה אותי. “את חייבת ללכת לאחות,” היא אמרה, “את צריכה לחזור הביתה.” אמרתי לה שאני לא יכולה, שאין שם אף אחד, אבל היא התחילה לדבר איתי על זיהומים,נמקים וכריתות רגליים.

האחות חבשה את כפות רגלי ונזפה בי, “בהתחלה הולכים רק למרחקים קצרים עם נעל חדשה,” אמרה, “עד שמתרגלים. שמישהו ייקח אותך הביתה לנוח. אסור לך להיכנס לנעליים האלה בקרוב.” אמרתי לה שהבית ריק, רציתי שתתן לי עוד זמן על המיטה שלה, אבל היא כבר הרימה את השפופרת, “תני לי את המספר,” פנתה אלי,” ננסה.” כששמעתי את קולה של אימי עונה מן הצד השני, אימצתי את ברכי לחזה.

היא הגיע אחרי מספר דקות, אוחזת בידה את נעליי הישנות והמוכרות. הכנסתי אליהן בעדינות את כפות רגלי החבושות, ויצאנו משער בית הספר. הדרך עברה עלינו בשתיקה. רק כשהתקרבנו לבית אמרה פתאום, “הכנתי לך עוף עם מלח.” עלינו במדרגות, כל אחת מהן הייתה כאב גדול בשבילי. נשכתי את שפתי כשרציתי לצעוק. בכל זאת היא שמה לב ונעצרה. מיהרתי לחייך אליה. היא לקחה אוויר דרך נחיריה שנגעו לא נגעו, בשפתה העליונה הבשרנית. האור בחדר המדרגות כבה, ראיתי רק את לובן ענייה, והרגשתי את ידה מגששת באוויר. נצמדתי לקיר שמאחורי, עד שנשמע הצליל המרגיע של המפתח מסתובב בחור. “זה יפסיק לכאוב מהר,” היא אמרה. והאור של הבית נח על פנייה.

למחרת לא הלכתי לבית הספר. היא אמרה לי להישאר. ראיתי תוכניות בטלוויזיה החינוכית, והיא העמידה מתחת לרגלי ערמת כריות, ואמרה לי לשכב עם הרגליים למעלה ולא לזוז. זה כל מה שאמרה לי במשך היום. מדי פעם יצאה וחזרה מהבית, חבילות, שקיות. היום עבר בדממה מתוחה, שהופרה רק על ידי התוכניות הלימודיות, וטריקות של דלת הכניסה.

התקופה שנותרה עד שאבי חזר, התאפיינה באותו שקט מכביד. המגע היחיד בינינו התרחש כשהייתה קולעת לי צמה בבוקר, מושכת את השיער מהשורש, “צמה צריכה להיות הדוקה.”

אבי חזר לפני החגים, עייף, מסריח ושמח. לפני יום כיפור, ניכנס לחדרי והתיישב על המיטה. “מה דעתך הפעם להישאר בבית עם אמא?” שתקתי כמה רגעים, ואז שאלתי אותו למה. “סתם,” הוא אמר, “נראה לי שזה יהיה טוב בשבילך, בטח כבר משעמם לך בחוץ אצל סבא עם כל הילדים הקטנים, לא? אמא תשמח אם תשארי.”

לקחתי את הכרית הדקורטיבית, קרבתי לפני ונאנחתי לתוכה. “תן לי לנסוע הפעם,” אמרתי לו. ראיתי את העייפות בפניו, אבל בכל זאת המשכתי, אצבעותיי מושכות נוצה אחר נוצה מחור בכרית, “כי מי יודע איך סבא יהיה…”

הוא קם וחייך, “גדלת הא? את כבר יודעת מה עובד. ”

כשנכנסתי למכונית בערב יום כיפור של אותה שנה, הרמתי את ראשי מחגורת הבטיחות, וראיתי את אמי בחלון. עיניה בהו בי, זגוגיות ופגועות. לא הכרתי את האישה הזאת, ולרגע רציתי לרוץ ולאחוז אותה, להגיד לה שאני נשארת. הרמתי יד ונופפתי לה, אבל היא הסתובבה, ונבלעה בבית.

אבי ניכנס לבית הכנסת, רצתי אחריו כרגיל, אבל הוא עצר אותי בכניסה, התכופף אלי ולחש, “השנה את לא יכולה להיכנס איתנו, רק לעזרת נשים אם את רוצה, בסדר?” כששאלתי אותו למה, ענה נבוך, “כי את כבר לא ילדה קטנה, וזה לא מקובל.” הוא מיהר להתקדם למקום השמור לו, ואני הלכתי והתיישבתי על הקרוסלה בחוץ. האוויר הלא החלטי של חלופי העונות, לא איפשר נשימה אחת עמוקה. אחזתי בהגה הקרוסלה והתחלתי לסובב את עצמי במהירות. רוח נשבה, טשטשה הכל מסיבוב לסיבוב , הפכה את בית הכנסת, את העצים, את הילדים שהחלו מתקבצים, לכתמי צבע מרוחים.