אמי, בת שנייה בין חמש אחיות ואח, מספרת לי שבביתה, כולם היו עסוקים בעצמם והיא שימשה ככלי לצרכיהם: לתפור כפתור, לקלוף ירקות, לפשר בין האחיות שהיו חסרות שקט ובקשו דרך קבע שיעזבו אותן במנוחה. האם הן היו בטלניות או שאולי אימי לא הותירה להן עיסוק, בכדי להסתיר מהן את חדוות העשייה?
היא אומרת שמעמדה היה נמוך משל האחרים וכשניסתה לשנותו, לא הצליחה. תמיד מישהי החזירה אותה למקומה, הושיטה לה יד וציפתה שאימי תמשוך אותה לקום. פעם אימי אמרה לאמה: "יש לך שישה ילדים, למה את מבקשת תמיד ממני? ואמה השיבה: "כי רק את מקשיבה לי". סבתי לא אהבה להיות בבית. בבוקר הייתה מעמידה סיר אוכל, ויוצאת לביקורים בידיעה שהבית לא יבער בלעדיה. הלכה לבקר אצל כל מי שרמז לה שאפשר. בבקרים הארוכים הללו אימי לא יצאה ללימודים ובמקום זאת עסקה בקימום העזובה, סידור, חיפוש מילים להרגעת הלבבות. מרוב תשומת לב לקבוצה, אימי נעשתה מכווצת וגופה נוקשה. גון עורה שיקף את מצבם של בני הבית. היא התרגלה לבצע כמה פעולות בו בזמן ולהשתמש בתכסיסים בכדי שהבית יוכל להמשיך להתקיים.
פעמים סיפרה לי על הכמיהה למקום אחר שבו הצחוק הוא לא רק התבדחות ולעג אלא שינוי נעים ברצף של אירועים החוזרים על עצמם יום אחרי יום. כשאני שואלת אותה על החיים בלי ספרים ולימודים, היא אומרת ששממה מחשבתית לא הייתה. המצב אילץ אותה להיות פוריה ויצירתית. להסתיר את המיאוס, התשישות והצמא לשינוי, וכן לפשוט את בגדי הילדה וללבוש צורות ותפקידים שונים.
אמי אוהבת לספר לי על ילדותה. את שלדי הסיפורים אני כותבת על גבי פתקים ושומרת אותם בערבוביה, בקופסה. סיפור אחד בהיר בזכרוני במיוחד:
אמא חסכה אגורות כדי לקנות לעצמה חולצה יפה, לבנה ועדינה ללא קישוטים. המוכר הסתפק במעות שנתנה לו. בבואה הביתה קיפלה את החולצה בתנועות טיפוח ומצאה לה מחבוא. היא חששה שהחולצה תיפגם בגלל דקותה לכן לא מיהרה ללבוש אותה. בבוא היום פנתה להוציא את החולצה, אך לתדהמתה ולמגינת ליבה, היא לא נמצאה במקומה. האחיות שתקו והעמידו פנים שאינן יודעות מי אחראי להיעלמות. אמא שלי חדלה ממעשיה וחיכתה לווידוי, אך לשווא חיכתה. היא אף פעם לא הפסיקה לצפות. החיים נמשכו באותו בית שהיה עד למעשה, כאילו לא ארע דבר. האחיות קשרו קשר ומעולם לא אמרו מאום. אני שואלת שאלות, מנסה לברר עד מתי האירוע העיק עליה, ומהרהרת מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה. אני מסדרת את הפרטים מחדש בעיני רוחי. מוצאת את עצמי כועסת על הוותרנות שלה, דוחה מעלי את הסיפור, משכנעת את עצמי שאין זה נורא כל כך, סתם משובת אחיות. יש לאמי כישרון למתוח את רגשותיי. זה מרגיז אותי. זו דרכה להפיק ממני נכונות נפשית לשבת איתה, להקשיב לה ולהזדהות עם קורותיה. אני יושבת לידה ורואה את פיה המשורטט נפתח כדי לבטא כמיהה ואני לא יודעת להשלים את החסרים שלה ולהמתיק סבלותיה. בעיניה אני הכי חשובה ומיוחדת ולפעמים היא מתלוננת שאני לא מרגישה כך כלפיה.
ברגעים האלה, כשהדחף שלה לכבוש אותי נעשה בולט, מכה בי המחשבה שהיא מחכה לגילויי הרגש שלי, כפי שחיכתה ללבוש את החולצה, שתייפה אותה, שתעניק לעורה כיסוי.
כל כך הרבה מחשבה ורגש מעורר סיפור אחד קצר. אם שהשכילה לקיים קשר ומגע רגשי עם ביתה דרך דפדוף באלבום סיפורי הילדות שלה. שיתוף שתרם לקשר להעמיק, לרצון של הבת להיות עם האם ולהקשיב לה. הסיפורים של האם מלמדים איך הולך ונרקם עקב לצד אגודל סגנון חיים של אדם. אדלר לימד אותנו שהחוויות מן השנים הראשונות, האווירה בבית, היחסים עם ההורים ועם האחים משפיעים על גיבוש ועיצוב אישיותנו. שם בילדות המוקדמת אנו מסיקים: מי אנחנו? מי הם האחרים? האם ניתן לסמוך עליהם? האם אני לעצמי? מהו העולם? האם זה מקום מסקרן ובטוח או מקום מסוכן ועלי להיזהר? מסקנות אישיות אלה מביאים אותנו למסקנה איך כדאי לנו להתנהג בחיינו הבוגרים. והנה בסוף הסיפור אנו עדים לבחירה המטרתית של האם להמשיך את הדפוס שפתחה בילדותה. מעניין ולא מפתיע אליבא דה אדלר. תודה לך ענת קוריאל על שיתוף נוגע, מלמד ומאיר, עינת גבע, מורה במסלול להכשרת מנחים במכון אדלר.
ענת
כל כך ריגשת אותי בסיפורך. . בעדינות ובחכמה האופיינית לך
"רקמת" חולצה לבנה שכל כך קל להזדהות איתה. אולי את שומרת את הפתקים בעירבוביה אבל הסיפור מאד מובנה וברור ואולי את מרגישה שהיא בוחנת את סבלנותך מחדש אבל סוף סוף יש לה למי ובעצם הקשבתך את ממתיקה את חייה. אשריה שזכתה בשכמותך ואשרייך שזו אימך
סיפור עדין ויפה. גילוי רגש שהלוואי על כל אימא כזה.
i can only guess that every mother would wish to have a doughter that will tell her story in such a sensative way.
סיפור כל כך מציאותי ומרגש, רק מראה כמה הרשמים מהילדות חזקים ואינם נשכחים, והלוואי וכל אמא תשכיל לדעת זאת שהיא מהווה דוגמא אישית לילדיה ומעצבת את אישיותם, ועל כך כבר נאמר "גירסא דינקותא לא משתכחא". תודה ענת על סיפור נפלא זה.
בבחינת הסיפור "קראתי אותו" – עם זאת .. נגעת נגיעות קטנות .. במסה של רגשות .. המספר מול האמא השותקת ..עם היכולת לספר לכוחה .. כי רק את שם להבין את הנפש שלה.. לכתוב בדקויות רכות עם התפרציות הזעם החטופות של הכותבת .. או של זו ה"מספרת" במרירות כאבה ..
כתוב נוגע בלב.. ואכן – "חולצה לבנה"
צריך כישרון רב מאוד כדי לכתוב סיפור כה קטן ולגמרי שלם שכל מילה בו מהדהדת למרחקים.
עלה בדעתי שהאם היא כמו שחרזדה שמספרת לבתה סיפורים כדי לקרב אותה אליה ובכך להציל את נפשה
אני מנסה למצוא מילים שיביעו את עוצמתו של הסיפור עלי. הן צצות ונעלמות מיד, אבל אני מרגישה בבית החזה את מועקת העוול הבלתי ניתן לתיקון ,את העייפות שבתפקיד "מדביקת המשפחה" ובעיקר את הניסיון למצוא מקום ולקבל פירורי הערכה ואהבה. תודה
ענת היקרה, מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור. כמה משמעויות הוא אוגר בחובו, והזדהיתי, בפן האישי וממקומי האישי, עם רבות מהן. החולצה כסימבול, לעור, לכסות, לגירוש מהעדן, להתפכחות… כל אלה בסיפור קצר ושובה לב. תודה על החוויה.
סיפור מדהים מעורר השראה