הוא היה נבט בר מזל.
הציפור שהביאה אותו בבטנה בעודו זרע, השאירה אותו בקפל קרקע עמוק, מלא אדמת סחף.
מעיין קטן, אבל יציב, הזין את שורשיו הרכים.
שמש חדשה באה מידי בוקר להעניק לו מטובה, ובמערב סכך עליו ההר בגופו הגדול מפני הרוחות..
הנבט העריץ את ההר.
מהר מאוד הפך הנבט לשתיל . מתח עצמו למעלה . פרש ענפים ועלים והנה הוא אילן צעיר, צפרים משתהות אצלו, והוא כבר מטיל צל משלו.
החורף הגיע. עירום ורועד נצמד אל צלע ההר, שואב ממנו ביטחון ונחמה.
האילן אהב את ההר.
ואחרי החורף – אביב. הוא לא תאר לעצמו שמתוך הענפים הקשים, והערומים שלו יכול לבוא לבלוב כה רך, עדין, וירוק.
ושוב עלים ושוב צפרים.
בתחילה לא האמין לסיפוריהן, אבל שאלה החלה להציק לו עד שהפכה למצוקה של ממש: האם ההר אינו סוף העולם? האם מאחורי הסלעים והצוקים קיים עולם אחר, נסתר מעיניו?
ופתאום לא מצא מנוחה לעצמו. הוא רצה לראות. הוא רצה לדעת.
אני צומח וההר עומד, אמר לעצמו כשצמרתו הגבוהה התחככה באחת הפסגות, אבל כשהציץ מעליה היה ההר עדיין גבוה ממנו.
הוא אימץ את שורשיו והם סדקו את הסלעים שלרגליו. ההר נאנח, אך חומת הסלע הכבירה, שהסתירה ממנו את הצד האחר לא נפלה.
מאןת טבעות זמן הקיפו את גזעו והוא עדיין לא ראה את מה שמעבר להר.
“הנה עץ נהדר” אמרו האנשים שבאו משם עם גרזניהם החדים.
הם חטבו את גזעו, קצצו את ענפיו וניתקו את שורשיו, הם נשאו אותו אתם אל מחוז חלומותיו.
“כמה עיניים יש לעץ!” אמר בנו של הנגר, שראה איך אביו מחליק במקצועו על הקרשים הריחניים.
” בבסיס כל ענף, שהתרומם אל השמיים, שניסה להתבונן רחוק, הייתה חבויה עין,” אמר אביו.
“עכשיו הן נפקחו, והן רואות.”
יפה מאוד אהבתי, משל טוב על חיי האדם ותקופותיו.