במאמר זה אנחנו חוזרים לדון בנושא המחלוקת סביב עלית תלמידי הגר"א לארץ ישראל. במאמרים שהצגנו לפני כמה חודשים הנושא המרכזי היה האם עלית תלמידי הגר"א במאה ה19 נבע ממניעים משיחיים או לא. מאמר זה של אריה מורגנשטרן דן לא בתלמידים אלא במורה, כלומר הגאון מווילנא. הוא מנסה, אל מול שתי תפיסות חלוקות בנושא דמותו של הגאון מווילנא, לקבוע:
מי באמת היה הגאון מוילנה? תלמיד חכם בעל כשרונות יוצאים מגדר הרגיל ששלט בכל תחומי הידע התורני, שכל עולמו התמקד בלימוד תורה, או אולי היה דמות "משיחית" שביקש בפעילותו התורנית-רוחנית העל אנושית לקרב את גאולת עם ישראל? האם ראו בו תלמידיו את המשיח בכבודו ובעצמו ?
מאמר זה הופיע לראשונה בחוברת "מווילנא עד הר עציון" שיצאה לאור בישיבת הר עציון, סיוון תשע"א.
דמותו המשיחית של הגאון מווילנה
על רקע נסיון עלייתו לארץ-ישראל
מאת
ד"ר אריה מורגנשטרן
The Gaon of Vilna Messianic mission
and his abortive Aliya
Arie Morgenstern
english abstract
Historical documents related to eighteenth-century, recently discovered in archives, point to the existence of messianic ferment and imminent expectation based on end-reckonings that pointed to 1740–1781 period, as the time of the redemption. The rapid spread of Lurianic Kabbala in the eighteenth century led also to an emphasis on the responsibility of the Jewish people at large for the completion of the tiqun (“correction” or “repair”) process that would bring on Messiah.
In response to those ideas various individuals and mystical groups acted in diverse ways to assure the advent of the redemption . One of them was the Gaon of Vilna, who attempted aliya in 1778 in order to hasten the redemption in a “halakhic” way, i.e., by revealing the secrets of the Torah as given to Moses at Sinai and composing a a new Code of Jewish law that no one would dispute.
I found that the Gaon set on his journey to Amsterdam in the spring of 1778 , after buying a shop to his wife, marrying his two sons, and meeting the famous scientist Rabbi Baruch Shiek of Shklov. In Amsterdam he searched the commentaries of Rabbi Moshe Kordivero on the Zohar, in pursuit of solving some Halachic problems But since he didn’t find them , he was disappointed and left Amsterdam.
After turning around and returning to Vilna—because “Heaven” denied him the possibility of making aliya and writing the final Code, the Gaon established a beit midrash which operated in the last period of his life—the eighteen years from his abortive aliya to his death—the Gaon of Vilna lavished individualized instruction on a small number of towering religious scholars, foremost in study of Order Zera’im, the Israel-related commandments, and the laws of the Jerusalem Talmud relating the holy service at the Temple.
In their view, the commandment of settling Erez Israel is equal in stature with Torah study and the performance of the other commandments. The aliya of his disciples in the early nineteenth century marks a dramatic change in approach from the failed attempts to hasten the redemption in spiritual ways. It constituted the onset of a new path to redemption— messianic activism in the historical process: “redemption by natural means", mainly by settling the Land and building Jerusalem.
חלק ראשון
הקדמה
קבר הגאון מוילנה.
ב- 24 במאי 1960 פורסמה בעתונות הישראלית הידיעה כי קרובי משפחתו של הגאון מווילנה מטפלים בהשגת רשיון להעלאת ארונו ארצה, וכי הוא עתיד להיות מובא למנוחת עולמים בקרית ישיבת פוניבז' בבני-ברק.[1] באותה ידיעה נמסר, כי ראש ישיבת פוניבז' ומייסדה, הרב יוסף כהנמאן, מתכונן להעלות ארצה גם את עצמות רבו בעל "החפץ חיים", לבית-העלמין המיוחד שהוא מתכנן להקים בבני-ברק, ליד ישיבת פוניבז'.
הרעיון להקים, בחסות הישיבה הליטאית, בית-עלמין שבו ימצאו מנוחת עולמים גדולי רבני ליטא ובראשם האחד והיחיד הגאון ר' אליהו מווילנה עשוי היה להעלות לדעתו של הרב כהנמאן , את קרן עולם הישיבות מבחינה חברתית וכלכלית , בתקופה בה היתה החברה הישראלית מגוייסת ברובה לפעילות בתחומי הבטחון החברה והכלכלה.
ואכן, הזיקה בין הגאון מווילנה ועולם התורה הליטאי, שקם לתחיה בישראל לאחר השואה, נראתה לכאורה טבעית. הגר"א נתפס בעיני אנשי הישיבות הליטאיות כסמל ומופת למי שאין לו בעולמו אלא "דלת אמות של הלכה"; עיסוק בלעדי בלימוד התורה, שמירה קפדנית של המצוות ופרישות לפנים משורת הדין. הדבקות הבלעדית בלימוד התורה בבחינת "תורתם אומנותם" וייחוסה לגר"א, שימשה גם כלגיטימציה לאי שירותם בצבא של תלמידי הישיבות הליטאיות, ולדחיית הטענה שהקמת מדינת ישראל היא חלק מתהליך הגאולה שמחייב שרות צבאי והשתתפות פעילה בבנין המדינה.
והנה בעקבות מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים בשנת תשכ"ז, אירוע שנתפס בחוגים דתיים לאומיים כשלב נוסף בתהליך הגאולה, התעוררו מחדש צאצאי תלמידי הגר"א בארץ-ישראל והעלו על הדפוס את המסורות שבידם כי הגר"א היה לא רק הסמכות התורנית הגדולה ביותר באלף השנים האחרונות, אלא בראש ובראשונה אישיות מיסטית בעלת שיעור קומה על-אנושי, שירדה לעולם בשליחות אלוקית לגלות לעם ישראל את סודות התורה ובעיקר את סדר תהליך הגאולה כפי שהוא הולך ומתפתח בדרך הטבע וקורם עור וגידים כבנבואת יחזקאל.
הנסיונות של החוגים הדתיים הלאומיים, בעקבות צאצאי תלמידי הגר"א בארץ-ישראל, לייחס לגאון מווילנה שליחות גאולית-לאומית-משיחית כ"נהורא דמשיח בן יוסף",[2] נדחו על-ידי עולם הישיבות הליטאי בתקיפות רבה. הם הגדירו את המסורות "המשיחיות" הללו כספרות מזויפת של "שועלים קטנים מחבלים כרמים בפה דובר גדולות, ובלב מלא אהדה לשחוק הרשע והצלחותיו [התנועה הציונית] כאותם נביאי שקר שהניעו לב ישראל משמוע בקול נביאי ה' ופיטמו אותם בהבלי שוא".[3]
אל מול שתי התפיסות הללו את דמותו של הגר"א, אנו עומדים ותוהים: מי באמת היה הגאון מווילנה? מה בעצם הוא היה – תלמיד-חכם בעל כשרונות יוצאים מגדר הרגיל, ששלט בכל תחומי הידע התורני, מקובל סגפני וחסיד מופלג, שכל עולמו התמקד בלימוד התורה, או שמא היה דמות "משיחית" שביקש בפעילותו התורנית-רוחנית העל-אנושית לקרב את גאולת עם ישראל?
והנה, לפני כעשרים שנה, בראשית שנת תשנ"א (1990), נחשפה ופורסמה על-ידי הביבליוגרף ישעיהו וינוגרד, תעודה היסטורית חשובה ועל-פיה שהה הגר"א בעיר אמשטרדם במשך כשלשה שבועות בעת שהיה בדרכו לארץ-ישראל. ידיעה מפתיעה זו, שלא נזכרה בשום מקור היסטורי קודם לכן, הביאה בעקבותיה לשרשרת של גילויים היסטוריים דרמטיים, ששינו באופן מוחלט את מה שהיה ידוע לנו על דמותו ההיסטורית של הגאון מווילנה. מסביב לפרשה זו של נסיון עליית הגר"א לארץ-ישראל, נחשפו מקורות חדשים ובהם לפחות תשע פרשיות המתייחסות לפעילויות שונות שנעשו על-ידי הגר"א ומקורביו בתקופת ההכנות לעלייתו לארץ-ישראל.
תוך כדי כינוס המקורות החדשים, בחינתם וצרופם יחד, נתבררו זיקות והקשרים שונים בינם לבין עצמם, ואף הוארו מקורות שלא היתה להם משמעות היסטורית קודם לכן. התצריף שנוצר בעקבות הגילויים החדשים פותח עידן חדש ומהפכני בחקר תולדות הגר"א. מתברר, כי עולמו של הגר"א לא התמקד רק בלמדנות לשמה, בהנהגות של חסידות ופרישות ועויינות לתנועת החסידות החדשה. ההיסטוריונים שעסקו בדמותו של הגר"א, שאימצו להם את התפיסה של עולם הישיבות הליטאי, התעלמו לחלוטין מדמותו המיסטית המובהקת של הגר"א, התעלמו מן המקום המרכזי שתופסת ארץ-ישראל בתורתו בהלכה ובקבלה, וכמובן גם לא התייחסו לנסיון עלייתו לארץ-ישראל. הם גם התעלמו מן הזיקה שבין הגר"א ובין המהפך ההיסטורי שחוללה העלייה המשיחית של תלמידיו לארץ-ישראל בראשית המאה התשע-עשרה.[4]
אבל בעקבות המקורות ההיסטוריים החדשים הוארה דמותו של הגר"א – גדול המקובלים לאחר האר"י – כמי שנושא שליחות משיחית לגילוי סודות התורה ותהליכי הגאולה. נחשפה תכניתו לחבר בארץ-ישראל "שולחן ערוך" חדש על פי התורה "שניתנה בסיני" כמהלך שיביא לסיום "תהליך הבירורים" ולביאת המשיח, וכן נחשפה הכנת תלמידיו לעלייה המונית לארץ-ישראל כדי להתחיל את ראשית "שיבת ציון השלישית".[5]
התגלית הראשונה:
הגר"א מגיע לאמשטרדם בדרך מסעו לארץ-ישראל
התעודה שחשף ופירסם ישעיהו וינוגרד מתייחסת לשיחה שהתנהלה בין הגר"א ובין גביר יהודי שבביתו שהה הגר"א. הלה סיפר להגר"א, למרות שלא ידע כלל שאורחו הוא ר' אליהו הגאון מווילנה, כי בצעירותו השתדך פעם ראשונה עם אשתו המיועדת, אולם בשל אירוע משפחתי טראגי, נתבטלו האירוסין ורק לאחר תקופת ייסורים קשה שעברו שניהם, נתקשרו מחדש ובאו בברית הנישואין. ואכן, גם הגר"א ששמע את הסיפור ראה את שבירת האירוסין בחומרה רבה ועל כן סיפר את האירוע כולו כפי ששמע אותו מאותו גביר, לתלמידו ר' חיים מוולוז'ין.[6] ואולם, לעניינינו ישנה חשיבות רבה להערת-אגב קצרה המצויה בתעודה ועל-פיה סיפור המעשה אירע באמשטרדם כאשר היה הגר"א בדרכו לארץ-ישראל. וכך, התעודה עצמה, שנרשמה בכתב יד רהוט על גבי כריכה פנימית של ספר חידושי הרשב"א , פותחת במשפטים הבאים:
"מעשה ששמעתי מפי המופלג הישיש מוהר"ר מאיר הכהן מוואלאזין, ששמע מפה קדוש הרב הגאון מוהר"ר חיים וולאזין, ששמע מפי רבו החסיד מווילנא.
בעת שנסע החסיד לאה"ק [לארץ הקדושה], נסע דרך אמשטרדם. ויהי בדרך נסעו לאמשטרדם נתאכסן בבית אחד בכפר אצל איש אחד נכבד עשיר מופלג, גם חתניו מופלגים, והוכשר בעיני החסיד לנוח שמה כמה שבועות מחולשא דאורחא".[7]
סיפור נסיונו של הגר"א לעלות לארץ-ישראל היה ידוע זה מכבר, ואפילו קיימת מסורת לא מאומתת, כי הגר"א ניסה לעלות יותר מפעם אחת. עם זאת בשום מקור לא נזכר מועד נסיעתו. העובדה המצויינת בהערת-אגב שהגר"א שהה באמשטרדם בעת שנסע לארץ-ישראל היא מוזרה ומפתיעה, ולפיכך חייבה אותנו להתייחס לשתי שאלות. האחת, שעל פניה נראית פשוטה ונטולת חשיבות היא באיזו שנה שהה הגר"א באמשטרדם בדרך מסעו לארץ-ישראל; והשניה, שנראית כעיקרית, היא מדוע נסע הגר"א לארץ-ישראל מערבה, דרך אמשטרדם, כאשר מסלול הנסיעה מווילנה אל ארץ-ישראל היה בדרך כלל מצפון לדרום, דרך הים השחור וקושטא. שהרי מסלול הנסיעה מערבה, אינו הגיוני מפני שהוא דווקא מרחיק את הנוסע מן היעד שבדרום. ואמנם, קיימת מסורת מאוחרת כי האיגרת המפורסמת ששלח הגר"א למשפחתו מן הדרך, נשלחה מעיר הנמל קניגסברג.[8] יוצא אפוא, ששני המקורות מאששים זה את זה באשר לכיוון הגיאוגרפי החריג של נסיעת הגר"א לארץ-ישראל; יש להניח, כי אילו ביקש מישהו לשבש את העובדות של סיפור המעשה, או להמציא סיפור מן הדמיון, היה משבץ בסיפורו עובדות הגיוניות יותר, כאלה שאינן חורגות מן 'האמת הרגילה'. ולנו לא נותר אלא לבדוק מדוע הטריח הגר"א את עצמו להגיע לאמשטרדם טרם עלייתו לארץ, ומתי זה היה.
התגלית השניה:
הגר"א מגיע לעיר האג בקיץ שנת תקל"ח (1778)
לאחר חיפושים ממושכים שערכתי בארכיונים הולנדיים בעקבות הגילוי הראשוני של ישעיהו וינוגרד, הגעתי לאוספי התעודות של הקהילה היהודית בהאג הנמצאים בארכיון העיר, ובאחד מפנקסי הקהילה גיליתי ארבעה דפים שיוּחדו להוצאות כספיות, לטובת 'ארץ-ישראל'. הרישום בדפים אלו מתייחס לשנים תק"ט – תקמ"ט (1789-1747); סדר הרישום מבוסס על מועדי הוצאת הכספים כאשר מצויינים בו השנה ופרשת השבוע בו היא בוצעה הפעולה הכספית. לפי כתבי היד השונים בהם נרשמו הדו"חות נראה כי הפקידים שעסקו בכך התחלפו מידי פעם; רישום הדו"ח עצמו נעשה בדרך כלל סמוך למועד הפעולה הכספית, אם כי פה ושם נשמט התאריך המדוייק, כנראה מפני שהרישום נעשה זמן מה אחרי-כן וכמה מפרטיו נרשמו מן הזכרון; אולי לקראת מסירת הדו"ח התקופתי, ואולי רק עם חילופי גברי של גבאי "קופת ארץ-ישראל " שעסקו בניהול וברישום ההוצאות של הקהילה בהאג לטובת ארץ-ישראל.
כאשר ניגשתי לבדוק אחת לאחת את הרישומים מצאתי כי בדפים אלו נרשמו דיווחים על הוצאות כספיות שונות הקשורות בארץ-ישראל. על-פי-רוב ניתנו הכספים לארבע ערי הקודש משם הגיעו השד"רים. מצאתי כי לפעמים ניתנו כספים כמתנת-יד אישית לשד"רים או לשמשיהם. פה ושם ניתן כסף לא לשד"ר ארצישראלי, אלא למי שהוגדר כ"הולך לארץ-ישראל" [!], היינו כתמיכה כספית בעולים לארץ-ישראל. באחד הדפים הגעתי לשורה שבה נרשם:
"פ' [פרשת] …תקל"ח אן [ל..] ר' אלי' מווילנא ההולך לא"י א' הגר 5.5 [פלורינים] "[9]
לכאורה, סכום הכסף, שניתן לר' אליהו מווילנא ההולך לארץ-ישראל, נראה קטן מכדי להינתן לאישיות מיוחדת כמו הגר"א. אבל אם נבחן את הדברים נגיע למסקנה, כי דווקא הסכום הקטן שניתן לגר"א מתאים יותר במקרה דנן:
כידוע מן המקורות הצטייד הגר"א בסכומי כסף גדולים, שנתנו לו כמה מגבירי וילנה טרם צאתו,[10] והואיל והוא חישב מראש את מסלול נסיעתו והוצאותיו, יש להניח, כי הוא לא נזקק לכספי תרומות נוספים עתה. מלבד זאת יש לזכור, כי בענוותנותו נהג הגר"א שלא להזדהות בפני זרים, ובהחלט יתכן שבאי בית-הכנסת בהאג לשם נכנס להתפלל בעת שהותו במקום, פשוט לא זיהו אותו. כשם שהמארח שבביתו התאכסן הגר"א במשך כשלושה שבועות באמשטרדם לא זיהה אותו.[11] ויתכן, כי סכום הכסף, שקיבל ר' אליהו מווילנה לא היה על-פי בקשתו, אלא ניתן לשמשו- מלווהו, כמשאלה של הנותנים, אשר ביקשו להתכבד בתרומה, ולו צנועה ביותר, לר' אליהו 'ההולך לארץ-ישראל', כשמדובר לדידם בסתם אדם בלתי מזוהה, והענקת המעות מהווה לדידם מעשה של שותפות במצוות העליה לארץ. ואכן, מן הרישומים בפנקס עולה כי הקהילה היתה נוהגת לתת כספי תמיכה בסכומים שונים גם ליהודים שעברו את האג בדרכם לארץ-ישראל.
בהמשך הרישומים נזכר ר' חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א] "החכם השלם הרב המקובל אלקי" שליח העיר חברון שהיה מוכר ליהודי הולנד זה מכבר. הלה קיבל סכום כסף גדול מקופת ארץ-ישראל של קהילת האג. שמו רשום שתי שורות אחרי שמו של הגר"א. והואיל ולצד שמו של החיד"א צויין תאריך מלא – פרשת 'בהעלותך' שנת תקל"ח – סביר להניח כי המועד בו קיבל הגר"א את כספי התרומה מאותה קופה קדם במעט למועד שבו קיבל החיד"א את כספי התרומה. ידוע לנו כי החיד"א הגיע להאג ביום ה' בסיוון תקל"ח ועזב את העיר אחרי כשלושה שבועות, בכ"ח בסיוון.[12] מכאן ניתן לשער כי שהותו של הגר"א בעיר האג הסמוכה לאמשטרדם היתה בסביבות החודשים אייר- סיוון תקל"ח (1778).
התגלית השלישית:
חנות על שם אשת הגר"א נרכשה בווילנה ביום כ"ט בטבת תקל"ח
פסל הגאון מוילנה ליד הבית שבו גר.
בעקבות הממצא בארכיון הקהילה היהודית בהאג החלטתי לבדוק מחדש את כל החומר הארכיוני הקשור בערים בהן אמור היה הגר"א לעשות את דרכו מווילנה אל הולנד. בדקתי את תיקי הארכיון של קהילות קניגסברג, ליסא, המבורג, ברלין ואמשטרדם. לא הצלחתי לגלות שום איזכור של נסיעת הגר"א דרך ערים אלו בשנת תקל"ח. יצאתי לווילנה לבדוק האם ניתן לאתר את שנת יציאתו של הגר"א מן העיר על-פי רישומים, שהיו אמורים להימצא בארכיון הקהילה היהודית. ואמנם מצאתי כי בארכיון העיר בוילנה מצויים תיקים רבים של ארכיון הקהילה היהודית אבל רק מראשית המאה התשע-עשרה ובהם אפילו פנקס רשימות של היוצאים מן העיר לצרכי מסחר והגירה. ניסיתי לאתר את העתקי רשיונות המסע של הגר"א ומלווהו במשרדי הפנים והמשטרה אך ללא הצלחה. חזרתי ובדקתי מחדש את כל החומר הארכיוני הקשור בווילנה במאה השמונה-עשרה הנמצא בארכיונים בישראל, ולהפתעתי גיליתי מימצא מדהים, משנת תקל"ח [!] הקשור , לנסיעת הגר"א לארץ-ישראל באותה שנה.
המדובר בכתב-יד של 'פנקס השיעבודים' של בית-הדין של קהילת וילנה, בו נרשמו רכישות של נכסי דלא ניידי של בני קהילת וילנה. הרישומים ערוכים על-פי סדר הא"ב של השמות הפרטיים של בעלי הרכוש. מצבו הפיזי של הפנקס גרוע; הדפים מהוהים ודהויים, חלקם קרועים בקצותיהם, ואחדים תלושים וחסרים לחלוטין. כך, להוותנו, חסרים כל הדפים הקשורים בשם 'אליהו'. והנה, דווקא תחת האות ל' [ליב] מצאתי בשולי הרישום את שמו הפרטי של הגר"א "הרב החסיד מה' אלי'", כמי שקיבל לרשותו חנות. הרישום שובץ תחת האות ל' על-פי שמו הפרטי של מוכר החנות – ר' ליב, גיסו של הגר"א. וכך נרשם שם:
ומכר באוהב את החנות אייגנה [פרטית]
בחצר ר' מיילא לגיסו הרב החסיד מה' אלי' באחריות יום ב'
כ"ט טבת תקל"חית ל[פ"ק]".[13]
בתחתית העמוד נרשם, כי את אותה חנות ירשו בני הגר"א כחמישה שבועות לאחר פטירת הגר"א, והיא נרשמה על שמם ביום א' דר"ח כסלו תקנ"ח:
"ר'[ יהודה] ליב בהגאון מו"ה אלי' ז"ל
מסך שלשים אדומים עם אחיו מו"ה אברהם בשעבוד אפותיקי מפורש בחנות אייגנה שלהם בחצר ר' מיילא. יו' [יום] א' דר"ח כסלו תקנ"ח. ולא נכתב בתוכו שארי נחלאות".[14]
ההגדרה המשפטית של העברת הבעלות על החנות שונה בשני הרישומים. ברישום הראשון מוגדרת ההעברה כ"מכר באוהב", כאשר המעביר את החנות לטובת הגר"א הוא גיסו של הגר"א [!] מכירה "באוהב" הינם ראשי-תיבות 'באשה והדר בעלה'. מבחינה משפטית משמעות הדבר הוא כי רישום הנכס במכירתו הוא אמנם על שם ראש המשפחה, הבעל, אבל מעמד האשה שווה למעמד הבעל בקניין. רישום שכזה נועד לאפשר לאשה לעשות שימוש עצמאי בנכס, והיא רשאית להתפרנס באמצעות הנכס בעת העדרותו של הבעל, ואף זכאית לרשת את הנכס אם חס וחלילה יקרה אסון לבעל.[15]
נראה, שהעברת החנות בדרך משפטית זו נעשתה לרגל נסיעת הגר"א לארץ-ישראל. הגר"א השלים את ההכנות לנסיעה הארוכה והמורכבת לא רק מצד עצמו, אלא גם דאג לבני המשפחה שייוותרו בגפם בהעדרו. העברת החנות "באוהב" יכולה אולי גם ללמדנו על מה שהתחולל מאחורי הקלעים בקרב משפחתו של הגר"א ערב צאתו למסע הממושך לארץ-ישראל.[16] אך טבעי הוא כי בני ביתו של הגר"א דנו בכל ההשלכות שייגרמו בעקבות העדרותו העתידית הממושכת, שהרי כאשר ייעדר מן הבית תיפסק ההקצבה הכספית לה זכה מן הקהילה;[17] צריך היה אפוא לקדם את הבאות ולהסדיר מלכתחילה את קיומה הפיזי- כלכלי של המשפחה, לכשתיוותר בגפה. העברת החנות לידי אשתו תוכל בהחלט להוות מקור פרנסה רצוף ובטוח. ר' ליב ב"ר פישל, גיסו של הגר"א, כנראה, חש גם הוא מחוייבות כלפי הבטחת קיומה של אחות אשתו; וטרם צאתו של הגר"א לדרכו, הסיר את דאגת הפרנסה מלבו של הגר"א והעניק לאשת הגר"א ולמשפחתו את החנות, שהיתה, עד כה, נכס פרטי שלו.
התגלית הרביעית:
שני בניו הצעירים של הגר"א נושאים נשים בשנת תקל"ח
הגר"א ובני משפחתו לא רק שהסדירו טרם נסיעתו לארץ-ישראל את פרנסת המשפחה ע"י רכישת החנות עבור אשתו אלא דאגו גם להשיא, טרם הנסיעה בשנת תקל"ח, את שני בניו הצעירים, יהודה לייב שהיה אז בגיל שלוש עשרה ואת אברהם שהיה צעיר ממנו בשנה, בגיל שתים עשרה. נישואין אלו שבאו זה אחר זה מצביעים על כך שנעשו אף הם, בלחץ הנסיעה הקרבה של הגר"א ורצונם של בני משפחתו לשחררו מדאגה להשאתם של הבנים הצעירים בעת שהותו המתוכננת בארץ-ישראל.[18]
פרשת נישואיו של אברהם בן הגר"א,טרם נסיעת הגר"א לארץ-ישראל בשנת תקל"ח, שנחשפה על-ידי הרב החוקר יששכר דב קרויזר, מוזכרת כבדרך אגב באחד המכתבים הנדירים ביותר של הגר"א המצויים בידינו, מכתב ששלח למגיד מדובנא ר' יעקב קרנץ, בשנת תקנ"א, בו הוא מאיץ בו לבוא ולבקרו וכך כותב לו הגר"א :
"אחרי דרישת שלום כמשפט לאהובי. אבקשה את שאהבה נפשי שיבא אצלי. ונפלאת היא בעיני אשר לא בא אלי זה שלש עשרה שנה. עתה באתי לעוררו".[19]
לפי מכתב הגר"א יוצא שביקורו האחרון של המגיד מדובנא אצל הגר"א היה בשנת תקל"ח. ועוד יותר מכך, בתחתית המכתב הוסיף ר' אברהם בנו של הגר"א והזכיר למגיד מדובנא את האירוע שהיה בעת ביקורו האחרון אצל אביו – יום הנישואין שלו, שאותו בודאי זוכר המגיד מדובנא ר' יעקב קרנץ:
"ומעת העתקתו ממחנינו ביום חתונתי".[20]
נראה שהכל זכרו את חתונת אברהם בן הגר"א ואולי היה זה ממש ערב הנסיעה והפרידה המרגשת מהגר"א עצמו, ולכן מזכיר ר' אברהם בן הגר"א לר' יעקב קרנץ המגיד מדובנא את האירוע הבלתי נשכח שהיה קשור ליום חתונתו.
התגלית החמישית:
הגר"א מאמץ את חישובי-הקץ לשנת תקמ"א
עד כה הצלחנו לעלות על עקבותיו של הגר"א בדרכו ארצה ולקבוע שתי עובדות בסיסיות ראשוניות: מועד נסיעתו היה בשנת תקל"ח, והמקום, היינו מסלול נסיעתו, לא היה המסלול הישיר הרגיל, אלא הוא עבר קודם כל דרך עריה המרכזיות של הולנד, אמשטרדם והאג. לאחר שנעיין ברקע המשיחי של התקופה נמצא כי העיתוי אינו אקראי כשם שהסטיה מן המסלול הרגיל היתה בכוונת מכוון מלכתחילה.
לשם כך עלינו להקדים ולתאר את הרקע שהזין את שאיפתו של הגר"א לעלות לארץ-ישראל בתקופה זאת. ובכן, התקופה בה חי הגר"א, המאה השמונה-עשרה, עמוסה היתה ציפיות משיחיות של מחשבי-קיצין ופעילות של חבורות מקובלים, שביקשו לקרב את הגאולה בדרך מיסטית. על-פי הלוח העברי מדובר בתקופה המתחילה בשנת ה'ת"ק [5500], שהיא בדיוק מחצית האלף השישי לבריאת העולם. על-פי התפיסה הקבלית מהווה מועד זה את סיומה של תקופת "הלילה" ותחילת השעה הראשונה של "הבקר". תקופה שהיא בין גלות לגאולה. כך, למשל, מתאר את התקופה המקובל ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים":
"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הינחם נפשו בראות אורך הגלות …'כל הלילה' שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה [סנהדרין, צד, ע"א] …'עד הבקר' שהוא זמן שיָּריק [ה'] עלינו כבודו …והזמן הוא אחר עבור ת"ק לאלף הששי …כי יומו של הקב"ה אלף שנה. ומהשכל יהיו ת"ק [500] ראשונה [של האלף הששי] מִדת 'לילה', ות"ק שניה – מדת 'יום' …לזה גילה ד' סודו ביד עבדיו הנביאים".[21]
מבחינת הפעילות המעשית מאופיינת התקופה הזאת בעליות לארץ-ישראל מרחבי האימפריה העות'מאנית, מצפון-אפריקה, מאיטליה ומאזורים שונים של פולין-רוסיה. ברשימת האישים העולים ארצה מתוך תחושה משיחית אקוטית של התקרבות הגאולה אנו מוצאים כמה מגדולי המקובלים שבדור: ר' עמנואל חי ריקי מאיטליה, ר' חיים אבועלאפיה מאיזמיר, ר' אלעזר רוקח מאמשטרדם, ר' חיים בן עטר ממרוקו, ר' שלום שרעבי (הרש"ש) מתימן, ר' משה חיים לוצאטו [הרמח"ל] מאיטליה ואמשטרדם[22], ר' גרשון מקוטוב ורבים אחרים.[23] אין אפוא לתמוה כל-כך מדוע ביקש גם הגר"א לעלות דוקא בתקופה זו לארץ-ישראל.
אחד המקובלים שהשפיע על תפיסותיהם ובעיקר על פעילותם של אישים אלו, היה רבי עמנואל חי ריקי, מחברם של ספרי קבלה חשובים, אשר הראשון והחשוב שבהם הוא 'משנת חסידים' [אמשטרדם, תפ"ז]. הספר, העוסק בפרשנות קבלת האר"י, נדפס במהדורות רבות, והיה לאחד מאבני היסוד בלימוד קבלת האר"י באירופה המערבית והמזרחית במאה השמונה- עשרה. עמנואל חי ריקי עצמו הושפע מאוד מכתבי ר' חיים ויטאל, תלמידו וכותב כתביו של האר"י הקדוש. לדבריו, כמו גדולי המקובלים לפניו, זכה גם הוא, כמה וכמה פעמים, לחוויה קבלית בעלת יסוד מיסטי מובהק – גילוי סודות התורה מפי אליהו הנביא או מפי נשמות אבות האומה וצדיקים אחרים. לעצמו ייחס עמנואל חי ריקי ייעוד משיחי – 'להעלות את ניצוצי המלכות מן הקליפות', ולקרב בכך את מלכות משיח בן דוד. הכרת ייעודו הניעה אותו לסכם את קבלת האר"י ולערוך אותה באופן שתוכל להיקלט ולהיות מובנת, הואיל והפצת פנימיות התורה וגילוי סודותיה באמצעות תורת הקבלה הינה צעד מכריע לקרוב הגאולה. ספרי הקבלה שלו, בעיקר 'משנת חסידים' ו'יושר לבב', מהווים בעיניו פריצת דרך משמעותית ביותר לכך. הלגיטימציה לעיסוק בתורת הקבלה, שנובעת מספריו, סייעה לחולל מהפכה רוחנית בחלקים של החברה היהודית המסורתית, והעיסוק בתורת הקבלה הלך והתפשט ויצא מגדר של עיסוק איזוטרי. הוא הדין באשר לחישובי-קץ.
בפרק האחרון של הספר 'יושר לבב' מתייחס, ר' עמנואל חי ריקי לשאלת מועד ביאת המשיח. לדעתו, ייפתח העידן המשיחי בשנת ה'ת"ק (5500) לבריאת העולם. על-פי החישוב הקבלי – מועד זה הינו כאמור 'מחצית היום'[24] של האלף השישי לבריאת העולם, ועל כן הוא מהווה נקודת מפנה במערכת האלוהית והאנושית. לדעתו, לא יחול מועד הגאולה בדיוק 'בחצות היום', באמצע האלף, היינו בשנת ה'ת"ק, אלא :
"כמו שהיה בחרבנו [של בית-המקדש] כן יהיה בנינו…שלא נחרב [בית-המקדש] בחצי היום [בדיוק] אלא, כי [לכש]נטו צללי ערב ", היינו זמן מה אחרי מחצית היום, כן יהיה בגאולה – היא תחול זמן מה אחרי שנת ה'ת"ק: "שאין זה ברגע חצי היום …אלא [לכש]נטו צללי ערב ושהוא [הגאולה] בשש שעות ומחצה ".[25]
הואיל ועל-פי תורת הקבלה מקביל 'יום' של הקב"ה ל-1000 שנים של בני אדם יוצא אפוא, כי 'שעה' של הקב"ה הינה החלק השנים-עשר מתוך 1000 שנים של בני אדם – שהם 83 שנים ועוד 1/3 שנה. 'מחצית השעה' הינה לפי חישוב זה תקופה בת 41 שנים ועוד 2/3 השנה [=8 חדשים]. יוצא אפוא, כי 'שש שעות' של הקב"ה הינם במושגים של בני אדם – ת"ק [500] שנים; ואם נוסיף עליהם את 'מחצית השעה' כנזכר, שהיא מ"א שנים ועוד 2/3 שנה, נגיע לשנת תקמ"א ו-8 חדשים; היינו לחודש אייר בשנת תקמ"א. וכך אמנם מסכם עמנואל חי ריקי כאשר הוא מגייס לשיטתו את התנא ר' שמעון בר יוחאי מחבר ספר הזהר:
"ולכן, לפי דברי רשב"י [!], בתקמ"א ושני שלישים לפ"ק יהיה כבר נכון הר בית ה'. כי אז יהיו ישראל שקטים מהצרות והמלחמות שצריכים להתעורר בביאת המשיח".[26]
המהפיכה שחולל חישוב-הקץ של עמנואל חי ריקי בקביעת הגאולה לשנת תקמ"א (1781) היתה עצומה, והיא נמשכה לאורך המאה השמונה-עשרה כולה.[27] בעקבות פירסום הספר 'יושר לבב' באו מחשבי-קיצין נוספים ואלה הוסיפו וביססו את החישובים שהעלה עמנואל חי ריקי כלפי שנת תקמ"א כעת-קץ, כשנת הגאולה. אחד הספרים הללו אפילו זכה לקבל 'הסכמה' ברורה וחד משמעית מאת הגר"א בכבודו ובעצמו!
הענקת 'הסכמה' יש בה כדי ללמד לא רק על הספר הנדון עצמו, אלא גם על יחסו של המסכים למחבר הספר ולהשקפותיו, ומתוך כך ניתן ללמוד גם על השקפותיו ועל מניעיו של המסכים עצמו. והנה, מסתבר, כי הגר"א לא נתן בכל ימי חייו 'הסכמות' אלא לשלושה ספרים בלבד. אילו נמנע הגר"א מלתת 'הסכמות' מכל וכל – ניחא, שהרי גם את דברי תורותיו שלו עצמו לא העלה על הכתב. אבל אם כבר העניק שלוש 'הסכמות', שתי 'הסכמות' בכתב ועוד אחת בעל-פה, אזי נראה, שיש ב'חסכנות' הזאת כדי להעיד על יחסו של הגר"א כלפי תוכן הספרים והשקפות מחבריהם, כמבטאים נאמנה את השקפותיו שלו עצמו. הלכנו אפוא לבדוק מה עשוי להסתתר בין קפלי הספרים הללו, שזכו לקבל הסכמות מהגר"א עצמו.
את ה'הסכמה' העיקרית והברורה נתן הגר"א לספר דרשות קבליות, 'דרכי נועם', שחיבר ר' שמואל בן ר' אליעזר מקלאווריא שבליטא.[28] והנה, לאורך ארבעת עמודי הפתיחה לספר מצטרף המחבר אל חישובי-הקץ שערך עמנואל חי ריקי בספרו 'יושר לבב', בנוגע לשנת תקמ"א כשנת גאולה. ר' שמואל בן ר' אליעזר אף מוסיף ומפתח את מסכת חישובי-הקץ שערך עמנואל חי ריקי, ומאשש את קביעת המועד הזה על-ידי הוכחות נוספות מן התלמוד והמדרשים. המקור העיקרי עליו הוא סומך את חישוביו שלו הינו המאמר התלמודי: "אמר ר' חלבו אמר רב הונא, לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה. שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה".[29]
כמו ר' עמנואל חי ריקי, בספרו 'יושר לבב' כן גם בעל 'דרכי נועם' עורך הקבלה בין עתותיו של הבורא לבין 'ימות-עולם', שנות קיומו של העולם ומהותן של התקופות השונות בתולדות האנושות, והוא קובע :
"ואם באנו לחשבון השעות מיומו של הקב"ה, תימצא שבשנת תקמ"א וח' חדשים לפ"ק מאלף הששי אנו מצפים לישועה. "[30]
'פתיחה' לספר מעצם מהותה מהווה את המסד לתפיסות ולהשקפות המובעות בספר כולו. אי לכך, כוללת ה'הסכמה' שהעניק הגר"א לספר גם את הסכמתו לחישובי-הקץ שבפתיחה.[31] אין ספק שהגר"א העניק את ה'הסכמה' למחבר הספר שהכירו היטב ומצאו ראוי לכך.[32] יש לציין כי הגר"א העניק את ה'הסכמה' לספר כשלושים שנה לפני פטירתו; אילו היה הגר"א מסתייג מן ה'הסכמה', אפילו לאחר מעשה, היה בידו סיפק לעשות כן. והוא לא עשה כן, ולא הסתייג והסכמתו לספר היתה ונשארה תקפה.
ואכן, גם חישובי-הקץ שערך הגר"א בפירושו על ספרא דצניעותא על בסיס אסטרונומי מכוונים כלפי אותו מועד שגיבש עמנואל חי ריקי – שנת תקמ"א ו-8 חדשים. וכן גם זאת. גם על-פי שיטתו של הגר"א מקבילים ששת ימי הבריאה לששת אלפי השנים שאמור העולם להתקיים; לדעתו, האירועים הקשורים בשלבים השונים של יצירת האדם בכל אחת מן השעות של היום השישי – אמורות להיות להם מקבילות משיחיות-עתידיות באלף השישי לבריאת העולם. ואלו דברי הגר"א:
"ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו' ימים …וכל הפרטים שהן בו' ימים אלו הן מתנהגים בו' אלפים. כל א' ביומו ובשעתו. ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא 'בעתה' ח"ו, כשלא יהיו זכאין, שהוא קץ אחרון. ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה. ועיין בז"ח [בזוהר חדש:] א"ל ר"ע [אמר לו ר' עקיבא] … וע"פ שאמרו ב[שעה] ראשונה הוצבר עפרו וכו'"[33]
שנת תקל"ח, בה כפי שראינו עשה הגר"א את דרכו לארץ-ישראל, הינה חלק מתקופה אפופה ציפייה משיחית ותחושה של קרבת עת-קץ. הרגשה זו איננה נחלתם של יחידים ואיננה נשמרת בחדרי חדרים, אלא מקיפה קיבוצים רחבים, שחישובי-הקץ הנזכרים הגיעו אליהם, אם באמצעות תפוצת הספרות הקבלית ואם מפה לאזן. [34]
ככל שקרבה שנת תקמ"א גבר המתח המשיחי. מלבד חישובי-הקץ לכשעצמם ניתן היה להצביע על אירועים היסטוריים קונקרטיים כמבשרים את התממשותה של התקופה האסכטולוגית. רצח אלפי יהודים בידי ההיידמאקים בשנת תקכ"ח (1768),[35] מגיפת דבר קשה שהמיתה עשרות אלפי בני אדם ברוסיה ובמחוזותיה של פולין בשנים 1772-1770, הצלחת הצבאות הרוסיים להשתלט על איזורים גדולים של פולין, החלוקה הראשונה של פולין בשנת 1772 והצלחת הרוסים להכריע את הצבא העות'מאני בקרבות סביב הים השחור בשנים 1774-1768 – כל אלו העלו את המתח המשיחי ואת התחושה כי האירועים ההיסטוריים האסכטולוגיים מאששים את אמיתותם של חישובי-הקץ כלפי שנת תקמ"א ומבשרים את קרבת הגאולה.
התגלית השישית :
עליית החסידים בתקל"ז היתה מתוך ציפייה משיחית לשנת תקמ"א
עליית החסידים לארץ-ישראל בשנת תקל"ז (1777) זכתה למספר רב של מחקרים, שהתבססו בעיקר על האיגרות הרבות שהותירו אחריהם העולים. ראשוני ההיסטוריונים שעסקו בחקר עלייה זו נחלקו ביניהם באשר למניעים שלה. ב"צ דינור היה בין היחידים שטענו, כי לעלייתם היה מניע משיחי מובהק. אולם במשך השנים התגבר קולם של המתנגדים להנחותיו של דינור, בעיקר לאור קביעתו של גרשם שלום, כי היסוד המשיחי נוטרל בתנועת החסידות, וכי יש לחפש את המניע במקום אחר. התומכים בהנחותיו של ג' שלום התבססו בין השאר על העובדה, שהאיגרות הרבות ששרדו מתקופה זו, לא הצביעו על מגמה משיחית כלשהי. ואולם מאחר שהיתה זו עלייה גדולה במיוחד, ובעיקר מאחר שהיתה זו עלייה מאורגנת, הניחו שבכל אופן היה לה מניע קיבוצי כלשהו. אשר על כן תלו בה מניעים רבים ומגוונים – בריחה מתגרת ידם של המתנגדים בליטא; עלייה לשם התקדשות על-ידי לימוד תורה בארץ-ישראל דווקא, למען התעלות מיסטית לשמה; התגרות במתנגדים על-ידי הקמת מרכז חדש לתנועת החסידות בארץ-ישראל.[36]
והנה, בעקבות חיפושי אחרי חומר מקורות ארכיוניים הקשורים בנסיון עלייתו של הגאון מווילנה לארץ-ישראל, מצאתי מקור מיוחד המעיד לפי תומו על אירועים הקשורים בעליית החסידים דווקא, ומעיד במפורש על קיומו של מניע משיחי לעליית החסידים בשנת תקל"ז.
המדובר בעדות שרשם רופא קראִי בשם יוסף קוסדיני מחצי האי קרים, מפי עולים חסידים שספינתם נטרפה סמוך לחצי האי קרים. בדבריו הוא מציין כי ציפייה משיחית אקוטית – שהיתה קיימת בקרב המוני בית ישראל בשנים הסמוכות לשנת תקל"ז – היתה המניע לעליית החסידים לארץ-ישראל. יוסף קוסדיני מדווח על טביעתן של שתים מתוך כמה וכמה ספינות של עולים אשר עשו דרכן לארץ-ישראל בשנת תקל"ז. האניות נסחפו בסערה פתאומית בים השחור, צפונה אל עבר חופי האי קרים; הניצולים, שביקשו סיוע כספי מהיהודים הקראיים בני המקום, תיארו בפניהם את שעבר עליהם ואת המניע לעלייתם. בניגוד למכתבי החסידים, המצויים בידינו, שאינם מתייחסים למניע של העלייה, דווקא הוא, הרופא הקראי תושב קרים, מצא לנכון להצביע על המניע המשיחי כפי ששמע מפיהם של העולים. וכך הוא כותב בעדותו על עליית החסידים בתקל"ז:
"לזכרון לדור אחרון: מה שהיה בזמן שנת התקל"ז ליצירה, איך שיצא שמועה שבא משיח בן דוד. ואז התחילו הרבנים הדרים בחוצה לארץ ללכת לעיר ירושלים תוב"ב. ובעת שהיו הולכים בתוך הים בספינות, נשברה ספינה אחת בתוך הים ונחנקו מהם, רצוני [לומר] מהרבנים, נ"ה [55] אנשים ונשים, בחורים ובתולות, טפים ועוללים ויונקי שדים. וכל האנשים הנמצאים בתוך הספינה היו במספרם שמונים אנשים. והשם ברוב רחמיו ישמרנו ממחלון וכליון אלה.
וסבת האמינם שבא משיח בן דוד, הוא מפני שאז אומת מוסכוב [רוסיה] הרשעה, העם המר והנמהר, עם שלא נשמע לשונו, פשטה ידו על כל עולם, לא נשאר מקום שלא תפש במלחמה. וחשבו שעת-קץ הוא המובטח מפי הנביאי'[ם]".[37]
עדותו של קוסדיני, המשיחה לפי תומה, היא חד-משמעית, ברורה וצלולה, ומצויים בה כל אותם אלמנטים משיחיים שכנראה סולקו באופן מכוון מאגרות החסידים לאחר שלא בא המשיח. מעדותו של קוסדיני עולה, כי עליית החסידים באה בעקבות השמועה על הופעתו הצפויה של משיח בן דוד: "ואז התחילו הרבנים הדרים בחוצה לארץ ללכת לעיר ירושלים תוב"ב".[38] לדבריו, הרקע להתפשטות האמונה המשיחית הינם אירועים היסטוריים אסכטולוגיים: "מפני שאז אומת מוסכוב [רוסיה] הרשעה, העם המר והנמהר …פשטה ידו על כל עולם, לא נשאר מקום שלא תפש במלחמה." המדובר בהשתלטות הצבאית והפוליטית של רוסיה על מדינת פולין ועל שטחים ניכרים באימפריה העות'מאנית.[39] בעיני היהודים נתפסו אירועים אלו כנקודת מפנה במצב הבינלאומי, ופתח גם לשיבת ציון ולגאולת ישראל: "שעת-קץ הוא, המובטח מפי הנביאי'[ם]".
עדות תומכת לקיומה של ציפייה משיחית בקרב החסידים, שבאה לביטוי מעשי בעלייתם הגדולה בשנת תקל"ז, אנו מוצאים באיגרתו של ר' משולם פייבוש הלר, מי שהיה תלמיד-חבר של ר' יחיאל מיכל מזלוטשב, תלמיד המגיד ממזריטש. באותה איגרת הוא מבאר את דרכה של החסידות בזו הלשון:
אבל כעת, לפי הנרא'[ה] והנשמע מהנסיע'[ה] שנוסעים לארץ הקודש רבים וכן שלמים … בעלי רוה"ק [רוח הקודש] וגדולים בתור'[ה] בנגל'[ה] ובנסתר, ועמהם רב"י [רבים] מעניי צאן קדשים, שה פזור'[ה] ישראל – ובוודאי היא דריש'[ה] גדול'[ה] לציון אשר דורש אין לה, מכלל דבעי דריש'[ה] …וכעת וודאי מאת ה' היא המעוררות הגדול'[ה] הזאת. ובוודאי קרוב [משיח] לבוא עת'[ה] יחשנ'[ה] וימהרנ'[ה] הש"י[ השם יתברך] במהר'[ה] בימינו א"ס [אמן סלה]".[40]
את חישוב-הקץ שקבע עמנואל חי ריקי מצינו אצל אחד מבני דורו של הבעש"ט, ר' צבי הירש מגלינא, בספרו 'נשמת צבי', שחיבורו הסתיים בשנת תקכ"ד( 1764):
"וכן מה שכתוב ביושר לבב דף ל"ז ע"ב דמשמע לפי דברי רשב"י שבתקמ"א ושני שלישים שנה, היינו שמונ' חדשים, יהיה כבר נכון הר בית ה', כי אז יהיו ישראל שקטים מהצרות להתעורר בביאת המשיח. ע"ש. נראה לי דזהו הקץ מרומז בזה הפסוק ['מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך', ברא' מ"ט, כ] וזהו שאמר 'מאשר שמנה' ר"ל כשיהיה כמניין 'מאשר' בשנים [=תקמ"א] ושמונ' [=שמֵנה] חדשים לאלף הששי, אז יהיה 'לחמו' רצה לומר – יתבטלו כל הקליפות … 'והוא יתן מעדני מלך' … – שהקב"ה יתן לנו שפע חכמה ממלך המשיח".[41]
מצאנו כי בשנת תקל"ח בה יצא הגר"א לדרכו לארץ-ישראל היתה ציפייה משיחית אקוטית שכוּונה כלפי שנת ה'תקמ"א ו-8 חדשים, שהיא, לדעתו של ר' עמנואל חי ריקי, הקץ שבבחינת 'בעתה'. הציפייה למימוש חישובי-הקץ בשנת תקמ"א הביאה מקובלים רבים לעשות את דרכם לארץ-ישראל – זירת ההתרחשות של הגאולה העתידית. מקובלים אלו ניסו להבטיח את מימוש הגאולה באמצעים מיסטיים – אם במסגרת אישית, על-ידי שימוש בשמות קדושים, ייחודים, כוונות בתפילה, עליות-נשמה ודבקות מיסטית, ואם במסגרת של חבורות קדושות של מקובלים. ככל שהתקרבה שנת תקמ"א הלכו הציפיות וגברו. אירועים היסטוריים בקנה-מידה עולמי נתפסו כמאורעות אסכטולוגיים המבשרים את פעמי המשיח. כך ניתפסו רדיפות ההיידמאקים בשנת תקכ"ח (1768), וכך ניתפסה גם מגיפת הדבר הקשה של שנת תק"ל (1770), אשר הכחידה קהילות שלמות ויצרה מצוקה קשה ביותר בקהילות ישראל ברחבי פולין ורוסיה. גם עלייתה של ממלכת הרשע, רוסיה, והשתלטותה על פולין [1772] מחד ועל חלקים מן האימפריה העות'מאנית [1774] מאידך ניתפסו כבעלי משמעות אסכטולוגית. יהודים רבים האמינו כי רק תגובה רדיקאלית מצד שליחו של מלך העולם, תגובה של המשיח – רק היא תוכל לכח הדֶמוני המאיים בהשתלטות על העולם.
אין אנו יודעים מה היתה תגובת הגר"א לעלייה המאורגנת של החסידים בתקל"ז או באיזו מידה היה בה ובהתעוררות המשיחית שריחפה באוויר, לפניה ובעקבותיה, כדי לדרבן אותו לעלות אף הוא לארץ-ישראל בתקופה קריטית זו. עם זאת ברור שלדעתו חיבור "שולחן ערוך" חדש הוא שלב הסיום הראוי ל"תהליך הבירורים" שבעקבותיו יופיע המשיח , ולא הנסיונות לקרב את הגאולה בדרכם של החסידים, כפי שנראה להלן.
[1]עתון "חרות" ידיעה מיום 24.5.1960
[2] מ"מ כשר, התקופה הגדולה וקול התור , ירושלים תשכ"ט. עמ' תפ-תקא וכו'
[3] י"א ויינטרויב, התקופה בסערת אליהו, בני ברק תשל"ה, עמ' לו.
[4] ראו : ע' אטקס, יחיד בדורו הגאון מווילנה-דמות ודימוי , ירושלים תשנ"ח.
[5] ראו : א' מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, ירושלים תשנ"ט.
[6] הד לסיפור היסטורי זה מצוי בדברי ר' חיים מוולוז'ין שאמר : " נקל לגרש אשתו אם לא תמצא חן בעיניו , שהתורה התירה, אבל לא לבטל תקיעת כף ותנאים" . ספר תוספת מעשה רב , ירושלים תרנ"ו , דף יט ע"א. סימנים קלג-קלד. בכתב –יד "מעשה רב" ,תקפ"ח , הנמצא באוסף ישעיהו וינוגרד , דף 11 ע"א , מיוחסים דברים אלה לגר"א בעצמו.
[7] י' וינוגרד, מסיפורי הגר"א- מה' אשה לאיש, "צפונות" ט, תשנ"א עמ' קג – קד. [להלן: וינוגרד, מסיפורי הגר"א] התעודה מצויה כנספח בסוף המאמר.
המספר ר' מאיר הכהן מקארעליץ היה מגדולי תלמידי ר' חיים מוולוז'ין ועלה בסוף ימיו לארץ, נפטר ב-י"ז בסיון תקצ"ט (1839). לאחרונה מצאתי עדות נוספת שאינה נוקבת בתאריך, ושעד כה לא נעשה בה שימוש בספרות המחקר על הגר"א; לפיה שהה הגר"א באחת מתקופות חייו בהולנד. וכך נאמר בידיעה: "לפי האגדה נטה הגר"א בעורכו גלות ללון פה בבית נכריה אחת, כי לא מצא במקום אף יהודי אחד, ובעבורו התברכה כל המשפחה בהצלחה" (המדובר בעיירה OLDEN ZAAL ). ראה: ב' דה-פריז, 'היהדות הפרובינציאלית בהולנדיה', רשומות, סדרה חדשה, כרך ראשון , תש"ו, עמ' 126 הערה 3.
[8] י"ה לווין, 'עליות אליהו', מהדורת ירושלים תשמ"ח, עמ' צ"ט.
[9] ארכיון העיר האג, תיקי הקהילה האשכנזית, סדרה 131, פנקס מס' 1, דף 251. המקום המיועד לרישום פרשת השבוע נותר ריק. רק השנה, שנת תקל"ח, נרשמה. המטבע 'הגר' נזכר במקומות שונים במאה ה-18, כגון "שני מאות אדומים הגריים" – בפנקס הקהילה היהודית באמשטרדם במאה ה-18. – אמתע"י, 9696 HM, דף 161, ע"א.
[10] 'פאת השלחן', צפת תקצ"ו, הקדמת ר' ישראל משקלוב.
[11] בכתב-יד ישעיהו וינוגרד המתאר את ביקורו של הגר"א באמשטרדם, מסופר כי במשך תקופה של שלושה שבועות, בה שהה הגר"א בביתו של גביר מקומי, לא הזדהה הגר"א ובעל-הבית לא ידע כלל מיהו אורחו.
[12] החיד"א, 'מעגל הטוב השלם', ירושלים תרצ"ד, [ להלן: מעגל הטוב השלם] עמ' 161-153. מן הראוי להצביע על כמה פסקאות מיומנו של החיד"א, מתקופת שהותו בהאג, אשר יש בהם כדי להאיר את הנושאים שהעסיקו את למדני העיר באותם ימים:
א) "ח' סיוון ד' [יום ד'] הלכתי לבקר לפרנסי אשכנזים ועשו לי כבוד גדול… והייתי עם הבחורים הנז' עד הלילה מדברים בענייני בעל שם [?!] וכיוצא. ובאמת, שהי"ל [שהיה לי] נחת מהם כי הם למדנים וחריפים ומזגם טוב."
– שם עמ' 154.
ב) י"ב סיון א' [יום א'] בהעלותך בבוקר בא ר' אברהם בועז ור' משה [לעהרן] …והלכתי אני וסי' דוד אתם לכפר שיולינג ששם הוא חוף הים …וסיפרו על ב"ש [בעל שם] מלונדריס שמואל פולאק בן הרב יהושע פלאק נפלאות ולובש בגד זהב ואותיות חקוקות בו מעשה ידיו ויש לו חרב שפורחת. וכל עסקו ביערים ובשפת הים בהתבודדות. והוא היה אומר שמתעסק לטובת העולם. והוא משבט יאודה. ובמעשיו לא נתעסק אדם זה ת' שנה. והוא מלך על ארץ תבל שהלך הוא בשבילי הים. ויוסף די לה ריינא ור' יהודה החסיד נתעסקו במעשיו …" – שם עמ' 155.
ג) אייר … ליל ר"ח הייתי אצל הג' [הגאון] מהר"ש [ר' שאול מאשטרדם] נר"ו ודברנו בעניין ס' [ספר] קבלה ומגידים וסיפורי מהרח"ו [מורנו הרב ר' חיים ויטאל] זצ"ל מספר חזיונות כי [כתב יד]." – שם עמ' 147.
יש בקטעים אלה כדי להצביע על האווירה המשיחית האקוטית ששררה באותה תקופה, כפי שייתברר בהמשך הדברים גם בקשר לגר"א עצמו.
[13] פנקס השיעבודים, של בית הדין היהודי בווילנא תקט"ו-תקל"ח , בית הספרים הלאומי , המכון לכתבי יד עבריים דף ט"ז, ע"ב. ברישום המקורי וכן דף [12] ע"ב ברישום מאוחר יותר.
[14] שם, שם. גם רישום זה שובץ תחת האות ל' – הן מפני שמדובר באותו נכס והן מפני שמדובר גם פה בשם פרטי 'ליב', הגם שזהו אדם אחר בשם זה. בסופו של דבר מצאתי, כי העובדות הללו נזכרות גם על-ידי ה' שטיינשניידר בספרו 'עיר וילנא', וילנא תר"ס. עמ' 120. אבל שם לא זוהה 'ר' אליהו' כ-הגר"א. יתכן כי שטיינשניידר מצא את הרישום בפנקס אחר, שהכיל, כנראה, רישומים מקבילים, אבל חלקיים.
[15] השימוש במושג 'באוהב' הוא מאוחר ונזכר אצל ר' יעקב ב"ר יוסף רישר המזכיר את המושג בתשובותיו. ועל כך הוא אומר: "דשטרות בזמן הזה שנכתב בו 'אשה והדר בעלה' [באוהב] ושניה'[ם] נכנסים בקנין…" – 'שבות יעקב', אופיבך, תע"ט, תשובות חשן משפט, סימן קנ"ה. תודתי לד"ר אביעד הכהן, שפיענח עבורי את המושג המשפטי הזה ואף הצביע על מקורו.
[16] כבר ציינּו לעיל כי הגר"א התכוון למסע ממושך ואפילו התכוון שבני משפחתו יצטרפו אליו בעתיד ויעלו גם הם לארץ-ישראל.
[17] י' קלויזנר, תולדות הקהילה העברית בוילנא, וילנא תרצ"ח. עמ' 164. וכן הנ"ל, וילנא בתקופת הגאון , וילנה תרצ"ה. עמ' 143, 155.
[18] י"ד קרויזר, "ימי שנות חיי רבי אברהם בן הגר"א", ישורון, ירושלים (תשס"ד), כרך י"ד עמ' תתקפו, הערה 14. במחקר מפורט ומתועד היטב דוחה הרב קרויזר את כל ההשערות המוטעות שהיו במחקר על תאריכי הולדת בניו של הגר"א, וקובע כי ר' יהודה לייב נולד בשנת תקכ"ה ור' אברהם בשנת תקכ"ו והשניים נישאו בשנת תקל"ח. – שם, עמ' עמ' תתקפב- תתקצו.
[20] המכתבים הובאו לראשונה ב'הגדה לליל שמורים' עם באורי הגר"א ובאורי ר' יעקב קרנץ המגיד מדובנא, יוהניסבורג, תרכ"ג.
[21] פירוש אור החיים על התורה, אמשטרדם תק"ב, ויקרא ו' 6-1.
[22] בטרם עלותו לארץ-ישראל עבר הרמח"ל ממולדתו, מאיטליה, לאמשטרדם ובה חי ופעל במשך 7 שנים.
[23] י' ברנאי, יהודי ארץ-ישראל, ירושלים תשמ"ב, עמ' 312-301.
[24] 'יום' של הקב"ה מקביל לאלף שנים של בני אדם. על-פי תהילים, צ', 4: 'אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור'.
[25] ע"ח ריקי, יושר לבב, אמשטרדם תק"ב, דף ל"ח, ע"א.
[26] שם, דף ל"ז, ע"ב.
[27] רפאל שוח"ט מצא כמה כתבי-יד המיוחסים לגר"א ובהם פרשנות על 'סוד הצימצום' של האר"י על-פי הספר 'משנת חסידים'. לדעתו שוחט, זהו ביאור יחידי שנמצא בין כתבי הגר"א שאיננו ביאור לספרות חז"ל אלא לחיבור של מחבר בן תקופתו של הגר"א. – ר' שוח"ט, "פירוש הגר"א למשנת חסידים", בתוך: קבלה, ג', קלבר סיטי 1998, עמ' 265 -302. וכן ראה: אביב"י, קבלת הגר"א, ירושלים תשנ"ג, עמ' כז.
[28] 'דרכי נועם', קניגסברג, תקכ"ד.
[29] מסכת ברכות, דף ד', ע"ב.
[30] 'דרכי נועם', דף ד', ע"ב.
[31] ישעיהו תשבי, שהתייחס בהרחבה רבה לספר 'דרכי נועם' וקבע, כי מחברו הינו מקובל לוריאני מובהק המבשר גאולה קרובה בשנת תקמ"א, מביע תמיהה על כך שהגר"א חתום על הסכמה לספר זה.[!!!] ראה: י' תשבי, "הרעיון המשיחי והמגמות המשיחיות בצמיחת החסידות", "ציון" כרך לב, תשכ"ז, עמ' 24-16.
[32] וזו לשון ה'הסכמה': "אחרי שראה ראיתי מכתב פיתוחי חותם, הרבנים הגאונים …בספר דרכי נועם …שכולו מחמדים וממתקי' … במוסריו ובפירושיו הנעימים. ע"כ …הואיל וגברא רבא הוא …להסכים גם דעתי עמהם, להביאו לבית הדפוס …ויפיק רצון מה' להוציאו לאורו, להחיות עם רב ולזכותם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. – " 'דרכי נועם', הסכמת הגר"א.
[33] ספרא דצניעותא, ווילנא והורדנה, תק"פ, דף נד, ע"א. פירוט השלבים של בריאת האדם בכל אחת משעות היום השישי לבריאה – על-פי סנהדרין, דף ל"ח, ע"ב. על-פי זה שנת תקמ"א ושמונה חדשים היא סוף השעה הראשונה, בה הוצבר עפרו של אדם הראשון.
[34] אחד האישים ממחשבי הזמנים הוא מחותנו של הגר"א ר' נח מינדעס, הכותב בספרו 'ספר נפלאות חדשות', הוראדנא, תקנ"ז: " …אלף מאתים ותשעים. ת' של גלות מצרים, ת"פ מיציאת מצרים עד שנבנה הבית …ת"י שנה עמד הבית הראשון …הכל אלף ר"צ. וכמו כן יִמשך הגלות. וזה שאמר הכתוב כי למועד מועדים וחצי תִכלינה כל אלה … ולאותן הימים יהיה כל העולם נכבש תחת יד ישראל. אך משיח יבוא בע"ה לסוף אלף ור"ץ שנים …אמנם אין אנו יודעים מהיכן מתחיל המנין שנדע מתי יסיים." – שם, דף כט, עמ' ב'.
יתכן שנגד אווירה משיחית זו שהיתה בווילנה ושהגר"א היה שותף לה, יצא ר' דב בער בן ר' יהודה טריוויש, מי שהיה כבר בשנת תקכ"ו אב"ד וספרא דדיינא של העיר וילנא, בפירוש שכתב על שיר השירים. על הפסוק בשיר-השירים 'אם תעירו ואם תעוררו', המהווה בסיס ל'שלוש השבועות' האוסרות על פעילות אנושית לקירוב הגאולה – הוא כותב: "אם תעירו ואם תעוררו …תחילה כתיב בלשון יחיד [?] דהיינו שיעורר אחד מן הצדיקים להביא המשיח כמו שמבואר בריש מסכת ברכות בר' יוסי שנכנס לחורבה …שהתפלל שיבא הגואל. וגם כמעש' דר' יוסף דלוריינה [!] ואם תעוררו, אף הרבים, את האהבה עד שתחפץ ולא ע"מ [על מנת] שיבא הגואל, אלא לעבוד להש"י עבודה תמה." –דב בער ב"ר יהודה טריוויש, 'שיר חדש', ולנא, תק"ס, פרק ב' פס' ה'.
[35] מקור המזכיר את הטבח ביהודים באותה תקופה מצוי בספר הדרשות 'מכלל יפי', שנדפס בפרנקפורט דאודר, תקל"ה ובו נכתב: "סילוקן של צדיקים …כגון זה הנשמע בעו"ה בשנת תקכ"ח לפ"ק באוקריינה כמה אלפים מישראל מהם נהרגו, מהם נמלטים בבריח'[ה] לעיירות אחרות ונפרדו איש מעל אחיו …בסלוקן אין הגנה לַעולם. נמצא יש חסרון לצדיקים ואין הגנה לעולם." – שם דף ס"ב, ע"ב.
[36] אסף, " 'שיצא שמועה שבא משיח בן דוד': אור חדש על עליית החסידים בשנת תקל"ז", "ציון" כרך סא, תשנ"ו , עמ' 322-319. [להלן: אסף , אור חדש].
[37] כתב-יד סנט פטרסבורג 156 B. במכון לתצלומי כתבי-יד עבריים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים: מספר 53079, דף 120, ע"ב [להלן: עדות קוסדיני]. את התעודה שמצאתי הראיתי לדוד אסף ובהסכמתי היא נדפסה לראשונה על-ידו. ראו: אסף, אור חדש, עמ' 331-327.
[38] שם, שם.
[39] בשנת 1764 מינתה יקתרינה השניה, קיסרית רוסיה, את בן חסותה, הפולני פוניאטובסקי, לתפקיד מלך פולין. משגברה מעורבותה של רוסיה בחיי המדינה הפולנית פרץ נגדה מרד אצילים, שנמשך ארבע שנים, משנת 1768 עד 1772. בסופו של המרד חולקה פולין, ורוסיה השתלטה ישירות על חלקים ניכרים ממנה. כישלונה של האצולה והכמורה הפולנית הפכו, בין היתר, את היהודים ל'שעיר לעזאזל' לכישלונם – תופעה שחיזקה את התחושות של 'עקבתא דמשיחא' בקרב היהודים. במקביל, נערכה מלחמה בין רוסיה לבין תורכיה בין השנים 1774-1768, ולאחר נצחון הרוסים וחתימת חוזה שלום ביניהם, השתלטו הרוסים על חלקים ניכרים מחופי הים השחור וזכו בזכויות פוליטיות ודתיות בכל רחבי האימפריה העות'מאנית.
[40] ליקוטים יקרים, לבוב תקנ"ב. דף כ"ו, ע"א. וכן, אסף, אור חדש, עמ' 334-331.
[41] צבי הירש ב"ר דוד מגלינא, נשמת צבי, לעמברג, תרמ"ד, דף כ"א ע"ב. כתיבת הספר נסתיימה בשנת תקכ"ד; כך עולה מן ההקדמה. על-פי י' חסדאי, "עבד ה בדורם של אבות החסידות",ציון מ"ז, תשמ"ב, עמ' 265-264; וכן – מ' פייקאז', "ראדיקאליזם דתי בימי התפשטותה של החסידות באספקלריית כתבי ר' צבי הירש מגלינא ", תרביץ, מ"ח , תשמ"ה , עמ' 288-263.
בספרו של ר' צבי הירש מגלינא, 'משיבת נפש', פירוש על שיר השירים, זאלקווא, תקל"ה, מצוטטים רעיונות רבים על-פי קבלת האר"י ומתוך ספריו של עמנואל חי ריקי, בעיקר מ'משנת חסידים'. – שם, דף 55 ע"ב, דף 62 ע"ב, דף 72 ע"ב. בדרשותיו בולטת ציפייה משיחית אקוטית.
ראו גם
מלחמת עולם-המתנגדים נגד החסידים:עוד מאמר על הגאון מוילנה של אריה מורגנשטרן
אריה מורגנשטרן בשיעור וידאו על מסורת הגר"א בבניין הארץ
הניסיון המשיחי של הגאון מוילנה
עלייה לצורך הגשמת תוכנית עתידנית
