ארבעה שירים וממואר קצר מאת משה דור

תחילתה של מסורת חדשה: שירים במדור זה יפורסמו מעתה ולהבא בימי שישי.

השבוע – ארבעה שירים וממואר קצר מאת משה דור.

רעם, דממה

כְּשֶׁהָיוּ הַיְּלָדִים, בָּאָרֶץ הָרְחוֹקָה הָהִיא,

נִרְעָדִים לְשֶׁמַע הָרַעַם הַמְהַדְהֵד בְּעַנְּנֵי

הַסְּעָרָה הַמַּחֲשִׁיכִים, הִרְגִּיעָה אוֹתָם אִמָּם

לְבַל יִפְחֲדוּ, זֶה רַק אֱלֹהִים גּוֹרֵר רָהִיטִים

בִּשְׁמֵי עֶלְיוֹן: רַעַם גָּדוֹל – פְּסַנְתֵּר כָּנָף;

רַעַם קָטָן – כּוּרְסָה; וּבַתָּוֶךְ – שֻׁלְחַן הָאֹכֶל.

וְאִם אֵין לוֹ רָהִיטִים בִּכְלָל?

אָז תִּשְׂרֹר דְּמָמָה נִפְלָאָה, כַּזֹּאת שֶׁבָּהּ

לֹא יִשָּמַע אַף לֹא צִיּוּץ עַכְבָּר, וּבְנוֹצָה אִלֶּמֶת

יִכָּתְבוּ שִׁירִים בְּשֶׁבַח הַשֵּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה,

הַמְתֻקָּה מִכָּל הַתַּרְדֵּמוֹת.

דיור מוגן

וּמִי יָגֵן עָלַי מִפְּנֵי הֲזָיַת

בֵּין-הָעַרְבַּיִם, אֲפִלּוּ הִיא

כֹּה בַּנָּלִית, הַמְכַתֶּרֶת אוֹתִי

כְּמוּצָב בּוֹדֵד בִּקְרָב אָבוּד,

דַּוְקָא בְּבֹקֶר קַיִץ מְקוֹמִי

שֶׁל וִיסְטֶרְיָה פּוֹרַחַת

וְרֵיחַ הַיַּסְמִין?

אֲנִי מוּדָע, בְּהֶחְלֵט, לָאֲסוֹצִיאַצְיוֹת

הַהִיסְטוֹרִיּוֹת שֶׁל תְּשׁוּקַת הַהַשְׁמָדָה

הָעַצְמִית. אַל תִּשְׁכְּחִי לְצַיֵּן זֹאת

וְלוּ רַק בְּהֶעֲרַת שׁוּלַיִם, יַחַד עִם הַבָּעַת

הַחֲרָטָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת שֶׁלֹּא הֲיִית אִתִּי

בַּשָּׁעָה הַגּוֹרָלִית – רֵיחַ הַיַּסְמִין הָיָה

חָזָק כִּמְעַט כְּדֵי שִׁכָּרוֹן וּסְגֹל הַוִּיסְטֶרְיָה

הֶעֱמִיק אֶת הַצְּלָלִים מִתַּחַת לָעֵינַיִם –

כְּשֶׁבָּעַטְתִּי בַּשְׁרַפְרַף וְהִנַּחְתִּי לְחֹק

הַכְּבִידָה לְהוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ.

לבנה

דַּמִּי בְּנַפְשֵׁךְ אָדָם הוֹלֵךְ לְתֻמּוֹ

בָּרְחוֹב וּלְפֶתַע לְבֵנָה חוֹבֶטֶת

בְּרֹאשׁוֹ; הוֹסִיפִי וְדַמִּי אֶת הָרֹאשׁ

שׁוֹתֵת הַדָּם, אֶת הַדָּם הַזּוֹלֵג עַל

הָעֵינַיִם הַנִּדְהָמוֹת, עַל הַפַּרְצוּף

הַמַּחֲוִיר, הַפֶּה הַפָּעוּר בְּנַסּוֹתוֹ

לִצְעֹק אַךְ שׁוּם קוֹל לֹא יִבְקַע

מִתּוֹכוֹ, אֶת הָאִישׁ הַסְּחַרְחָר

בֵּין הָרֵי יָרֵחַ שֶׁאֵינוֹ מִסֶּרֶט

מַדַּ”בּ אֶלָּא מֵחַיָּיו שֶׁלּוֹ

הָאוֹזְלִים, הָאוֹזְלִים…

כָּךְ הֲיִיתִי אָז, בִּשְׁעַת הַחֹשֶׁךְ

הַפְּנִימִי, עַל צַג הַסְּקַיְיפּ, פָּנִים

אֶל פָּנִים, וְיָדֵךְ הִטִּיחָה בִּי אֶת

הַלְּבֵנָה, וְדָמִי שֶׁלִּי הִכְתִּים אֶת

אֵלֶם גְּרוֹנִי: אַל תְּדַמִּי דָּבָר.

חרטה

Je ne regrette rien

Edith Piaf

אֶדִית פִּיאַף אֵינָהּ מִתְחָרֶטֶת עַל מְאוּם, אַשְׁדוֹת

הַקּוֹל הָאַדִּיר פּוֹרְצִים מֵהַגּוּף הַזָּעִיר וְגוֹרְפִים אֶת

סְפֵקו­ֹת הָעוֹלָם, אֲבָל אֲנִי טְרוּף חֲרָדָה, קָרְבַּן מַחֲשָׁבוֹת

שְׁנִיּוֹת וּשְׁלִישִׁיּוֹת, נוֹשֵׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מַשְׁפִּיל

מַבָּט אֶל תְּהוֹמוֹת, שִׁבְרֵי הַנֶּצַּח לְרַגְלַי וְרֹאשִׁי

בּוֹעֵר חֳרָטָה וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל:

!Je regrette, je regrette

מעשה במשלחת

דומה שהגיעה השעה לספר על אירוע שמשום מה נשכח לגמרי ומכל מקום לא הוזכר מעולם בפומבי: זמן קצר אחרי מלחמת שש הימים נפגשה משלחת סופרים עם ראש הממשלה דאז, לוי אשכול המנוח, והפצירה בו לגלות שפיות מדינית.

הדבר היה בשלהי הקיץ של 1967. השיכרוּת-שלאחר-הנצחון עדיין היכתה גלים משיחיים. התנועה למען ארץ ישראל השלמה פרסמה את הקול הקורא שלה, שעליו היו חתומים ש”י עגנון, א”צ גרינברג, נתן אלתרמן, חיים גורי, דב סדן ואחרים ממיטב סופרינו ואנשי הרוח שלנו, ובו תביעה לא לוותר אף על סנטימטר מרובע אחד מאדמת ארץ-ישראל המערבית. על רקע זה באה קבוצה קטנה של יוצרים – אני זוכר בבירור את הסופר דויד שחם ואת עמוס עוז הצעיר – אל ראש הממשלה אשכול. ביקשנו ממנו, המדינאי שהיה ידוע בתבונתו ובמתינותו, להתגבר על פיתויי הרגע ולהרחיק ראות, לפנות את השטחים הכבושים ולפתוח במו”מ על שלום עם הפלסטינים ההמומים. ציירנו באוזניו תמונה קודרת על הווייה של כובשים ונכבשים ועל הכוחות הרעים והמשחיתים שהיא אוצרת בקרבה. לא רוח הנבואה נוססה בנו אלא השכל הישר דיבר מגרוננו, ולקחי ההיסטוריה, וחרדת העתיד.

אשכול שמע בהקשבה והשיב משהו מעין זה: קינדערלאך, אל תחשבו שאינני מבין מה שאתם אומרים לי.  אבל אין לי כוח לעמוד בפני השיטפון. העם איננו יודע את נפשו. אם אתייצב נגד, תתפרק הממשלה. גם המפלגה שלי לא תתמוך בי.

הוא היה נחמד, כדרכו, התייחס בכבוד אל הסופרים ותיבל את דבריו באידישיזמים ובהומור. יצאנו מעל פניו בהרגשה שהוחמצה הזדמנות גדולה. השאר, איך אומרים, כתוב בתולדות ישראל.