ציור מאת פנחס שדה של “אביגיל ” גיבורת  הסיפור “על מצבו של האדם “. הציור  מבוסס על דמותה של חוקרת הקבלה שרי פיירשטיין.

תיק שרי פיירשטיין החלק השני

היה הייתה בירושלים חוקרת קבלה   צעירה ויפה בשם שרי פיירשטיין.היא עסקה בעבודת המאסטר שלה  בתות הנפש בקבלת האר”י. בעבודת הדוקטוראט שלה היא עסקה בתורת המשיחיות אצל האר”י. וציפו ממנה לגדולות .אבל עבודה זאת לא הושלמה ולאיזה מסקנות היגיעה שם איננו יודעים שכן יום אחד בשנת 1979 היא עלתה למגדל בירושלים  והשליכה את עצמה למטה.

הסופר והמשורר המפורסם פנחס שדה היכיר את שרי פיירשטיין במשך שנים רבות היא שימשה כמקור השראה ליצירתו לדמות של “אביגיל ” בספרו של שדה “על מצבו של האדם ” וכנראה שימשה מודל לדמות מלכה קוסמית באחת מיצירות הקומיקס שלו טען לימים שאותה שרי פייר שטיין התאבדה בגללו וכתב עליה כמה שירים.  אך מהות קשריה עימו הם עניין שנוי מאוד במחלוקת .

באתר זה נעלה  כמה יצירות הקשורות לשרי פייר שטיין מעין מוזה דמונית שהלכה לעולמה.

בחלק הראשון העלינו  את הסיפור של אלישע פורת “איקונין סדוק ” המבוסס על התאבדותה .

וכעת אנו מעלים מאמר של אהוד בן עזר מכר ומעין ידיד הן של שדה והן של פייר שטיין  שמתאר את פרשת חייה של שרי פייר שטיין ופרשת יחסיה המוזרים ( בלשון המעטה קיצונית ) עם המשורר פנחס שדה.

למאמר מצורפים קטעי ראיונות עם פנחס שדה ושירים שונים שכתבו פנחס שדה דבורה אמיר ואבלין כ”ץ   על שרי פירשטיין.

פנחס מן האדמה

פרק הסיום מתוך הספר “להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה”

אסטרולוג 2002

מאת אהוד בן עזר

באמצע שנות השישים, למדתי כבר לתואר שני בקבלה אצל פרופ’ גרשם שלום, הופיעה בחוג שלנו הסטודנטית החדשה שרי פיירשטיין.

היא היתה יפה בצורה בלתי רגילה. ילידת 1945, רזה. פני מדונה בהירות מאוד, שיער חום-צהוב ארוך, שיער שצבעו כדבש. לבושה תמיד בשחורים שהסתירו גוף ענוג שהיה מושלם כניראה; ותמיד עם מיפתח קבוע, קצת חצוף, בחולצה השחורה שלה – בצורת לב, כצוהר קטן להציץ בו, סגור למעלה, שחשף פיסת חזה שנהבי, מטריף, מהסוג המשגע גברים לתחוב שם יד ולהגיע אל שדיה הניסתרים. הייתי מכנה אותה ביני לבין עצמי “הנזירה המושחתת” – כי מצד אחד היתה לבושה כנזירה סגפנית ומצד שני הקרינה קשיחות, כמעט על גבול הטומאה, כמכריזה שהתוך שלה הוא ההיפך הגמור מדמותה הנשית והרכה.

אחיה הצעיר רמי למד בגנון של אימי בפתח-תקוה. אינני זוכר אם גם שרי הקטנה ביקרה בגנון של אימי או שרק היתה באה לפעמים בצהריים כדי לקחת את אחיה. ילדה יפה היתה כבר אז. ללבוש שחורים החלה כבר בתיכון. סיפרו שבאותה תקופה היתה מושפעת מאוד מתורתו של ניטשה; שעמדה יום אחד ברחוב ראשי בתל-אביב ומכרה אלטע-זאכן כדי להפגין פשטות, את הבוז שרחשה לעושר – ומשפחתה אכן היתה עשירה; ולימים יצאה שמועה במושבה ששרי “הלכה ללמוד מיסטיקה בירושלים והלימודים השפיעו על נפשה ועירערו אותה.”

משה פיירשטיין, אביה של שרי, היה איש עשיר ובעל השכלה, מהנדס, ממשפחה פתח-תקוואית ותיקה. אביו התחיל ממכירת נפט בעגלה ברחובות המושבה, ובמשך הזמן התרחב העסק והפך לתחנת-דלק ולסוכנות למוצרי נפט ובנזין בחנות שברחוב פינסקר פינת שטמפפר.

אלי, אימה של שרי, יהודייה אוסטרית נמרצת ונאה, עלתה ארצה מווינה והיא כבר נשואה לבעלה, פלשנר, אף הוא ווינאי. במושבה סיפרו שהיה ריקא. הזוג גר בפתח-תקוה. בתקופה שבה עזבה אותו, שקעה אלי בייאוש וניסתה להתאבד. פלשנר נסע ונעלם מחיי המושבה, אבל שנים רבות עדיין כינו אותה בשם אלי פְלַשְׁנֵר.

היא היתה מורה פרטית להתעמלות, בייחוד אורתופדית. גם אחותי קיבלה אצלה שיעורים באולם המלא מכשירים, שהחזיקה אלי בקומה שנייה בבניין שברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון.

בתקופה שבין שני נישואיה היתה אלי היתה אהובתו של דודי יחיאל, שנחשב אז לדון ז’ואן של המושבה. הוא עבד כנהג אזרחי בצבא הבריטי ומשהו מדמותו, ומדמויות שני דודים אחרים שלי, מצוי בתכונותיו ובחייו של דודי הבדוי אלכס בן-עמי בספריי “הלילה שבו תלו את סרג’נט מורטון” ו”המושבה שלי”.

יום אחד בילה דודי יחיאל אצל אלי בדירתה ובדיוק הופיע משה פיירשטיין, שכבר חיזר אחריה, ודפק בדלת.

אלי פתחה לו ואמרה: “אבל אני לא יכולה להכניס אותך. יש לי מישהו.”

אמר לה בלעג: “הנהג הזה?”

כניראה שהעובדה שהיו לאלי מחזרים משכה את פיירשטיין ועוררה את קנאתו. וכאמור, הוא היה איש עשיר ומשכיל. למשפחתו היה רכוש גדול. ואלי אכן לבסוף העדיפה אותו על פני דודי, הרווק עליז, שהיה אז חסר רכוש ומקצוע, וכניראה גם חסר מחוייבות לאישה אחת.

“פיירשטיין היה הגביר. יחיאל היה קבצן,” אמרו אצלנו במשפחה. ואולם אלי נישארה ביחסי ידידות חמים ולבביים עם דודי, שנעשה לסוכן ביטוח מכובד, וגם עם האישה שנשא, תמר, במשך כל ימיהם, גם לאחר מותו.

לאלי עצמה היה חוש לעסקים, ובנוסף לאולם ההתעמלות, כניראה לאחר מות בעלה, נכנסה לעסקי המשפחה.

פרשת חייה של שרי ודאי גרמה לאלי, משה ורמי, ולאנשים אחרים שהיו קרובים לה, דאגות רבות וכאב, שקשה אפילו לשערו. עברו על שרי, בייחוד בשנותיה האחרונות, ייסורים וסבל שמקורם בנפש שהיתה כלואה בסבך עצמה, עד שהגיעה למבוי הסתום האחרון, ועד שאיתותיה לעזרה, שחזרו אצלה במעין משחק של גורל עם המוות, איחרו הפעם להישדר או להיקלט.

על קורותיה היה אפשר לכתוב רומאן. מהמושבה השמרנית שלנו יצאו מדי פעם “כבשים שחורות”, מורדות ומורדים, עופות מוזרים למדי, החל בבריחת דודתי הצעירה אסתר ראב לקבוצת דגניה ב-1913. חלקם נחרכו כנפיהם וסופם היה טראגי, חלקם נתבייתו, חלקם נעשו סופרים מפורסמים. גם אני נחשבתי לחריג, אמנם, בעל אורח-חיים זהיר ובורגני. בשנים הארוכות שלמדתי אצל גרשם שלום, והערצתי אותו, לא חשתי מעולם השפעה “דימונית” או מיסטית שלו עליי; להיפך, ממנו קיבלתי את הגישה הראציונאלית והשיטתית ביותר להיסטוריוסופיה של העם היהודי, שמקצתה זכיתי להביא מפיו בספרי “אין שאננים בציון”, בראיון עימו, שכותרתו – “הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד”.

למרות הקשר הפתח-תקוואי הכמעט-משפחתי – אני לא הצלחתי למצוא מסילות לליבה של שרי, ואפילו לא נעזרה בי בתחילת לימודיה. היא למדה ספרות עברית, פילוסופיה יהודית וקבלה. הייתי שמח להיות לה מדריך אבל היא היתה מאוד סגורה ושידרה ריחוק וקור. כאשר היינו נפגשים במיקרה במסדרון או בהרצאה בגבעת רם, או באוטובוס לקמפוס, והייתי מנסה להיות נחמד אליה, לחייך ולהתעניין בה ובלימודיה, היתה מגיבה תמיד באיזה קוצר-רוח ואפילו בגסות גברית, היה לה קול עבה במקצת, לכן לא המשכתי להתעניין בה.

שרי היתה מעשנת כבדה, לכן גם קולה היה צרוד מעט. נידמה לי שהתחילה בעישון עוד בהיותה תלמידת תיכון. בין האמה לזרת היו עליה כתמי ניקוטין כהים מאוד. היה בזה משהו מנוגד למראה המדונה שלה, הצחור והמושך. אם אינני טועה, ציפורניה לא היו מטופחות אלא בעלות מראה נערי ונזירי. היא גם ישבה תמיד לבדה בהרצאות, עם החלון הלבן בחולצה השחורה, כמבקשת לשדר לאחרים תחושה של ריחוק ממנה.

המוזה של פנחס שדה

פנחס שדה

אלה היו השנים שבהן התחלתי בקשר הידידות עם הסופר והמשורר פנחס שדה, בייחוד לאחר שעזבתי את ירושלים בשנת 1966 ועברתי לגור בתל-אביב. אז סיפר לי שאת הדמות של אביגיל ב”על מצבו של האדם” ( עםעובד ,1967)  בנה מצירוף שתי בחורות.

החיצוניות היא של שרי פירשטיין, ולכן בחר לעטיפה את ונוס העולה מהגלים של בוטיצ’לי, ואילו התוך הוא של עזה צבי. לדבריו נפשה ורוחניותה העמוקות של עזה משכו אותו מאוד, וגם העניקו לאביגיל את פנימיותה, אבל צורתה החיצונית של עזה לא היתה בעיניו די מושכת לדמותה החלומית של אביגיל, ולכן שרי סיפקה לו את המראה החיצוני היפהפה, היתה הדמות שאותה ראה מול עיניו בשעת הכתיבה. גם הוא חש בקשיחות של שרי, ולכן לדבריו לא השתמש בה לתיאור הצד הרוחני והנפשי של אביגיל, צד הרחמים.

אינני יודע אם שרי היתה אי-פעם מאוהבת בפנחס. גם האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים – חיפש הוא אצלן אישור לגאוניותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיסית הנלעגת) – בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב איתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמילים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן.

מאחר שיום אחד טילפנה שרי אליו ואמרה שהיא מתכוונת לקפוץ ממגדל שלום, והוא בא והציל אותה, ראה בהתאבדותה גם איזה קשר לגאוניות שלו ולקשר שלה אליו, מה עוד שלא היתה המתאבדת הראשונה, גם לא האחרונה, מבין ידידותיו המתות שלדבריו היו אהובותיו. אמנם, ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו כמובן לאגו שלו ורמזו שכאילו בגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו.

אינני יודע עד כמה היתה שרי מקורבת לפרופסור גרשם שלום, שכבר פרש מהוראה באותן שנים, ואם הספיקה לכתוב בתחומו מחקרים בעלי ערך. שרי היתה נשואה תקופה לא-ארוכה לציון אביטל. הם נישאו ב1970- וגרו בירושלים. אינני יודע אם עדיין היתה בקשר עם בעלה בטרם התאבדה. שרי התאבדה בקפיצה מעל מגדל כנסיית המוריסטאן, בעיר העתיקה בירושלים, בחודש יוני 1979, כניראה ביום שישי שחל ב15- בחודש. המודעה על הלווייתה התפרסמה בעיתון ביום ראשון, ה17- ביוני, יום הולדתו החמישים של פנחס. דברים אלה אני כותב במלאת עשרים שנה למותה ושבעים לפנחס, אילו חי עדיין. במותה היתה שרי כבת שלושים וארבע. שמעתי שכאשר מצאו את גופתה לרגלי המגדל, היה מוצמד אליה פתק בכתב-ידה ובו מיספר מכונית הפולקסוואגן שלה, ומגרש החנייה שבה היא נמצאת. עוד מספרים כי לפני שיצאה לדרכה האחרונה צילצלה לבעלה-לשעבר והוא ניסה לעצור בעדה אבל כבר היה מאוחר מדי, הוא לא הצליח לאתר את מקומה או להגיע בזמן כדי למנוע את התאבדותה.

פנחס שדה על שרי פיירשטיין

העיתונאית תמר מרוז תיארה כך את הפרשה בעקבות ראיון עם פנחס שדה :

עשר שנים ועוד שש
מקרוב מרחוק, בתהפוכות החיים
אהבתני היפה בנערות
אשר ידעתי בימי חלדי

(לורליי, עמ’ 50)

שרי בת שבע-עשרה היתה תלמידת שמינית כשידיד משותף הביא אותה אל פנחס שדה, לכאורה איש קודר, מכונס, ספון בביתו תמיד, מוקף ספרים, אפוף מוסיקה, חי חיים נזיריים כמעט, כותב בדבקות, מחמיר עם עצמו, אבל גם מתייחס לעצמו בהרבה אירוניה והומור. “בסך הכל אני לא הטיפוס הכי-הכי בעיני עצמי, ועיסוקי הוא בעצם ללכת למכולת, לקנות לבן, לכתוב דברים. אני לא מצטנע. להיפך. גם פסקאל מן הסתם אכל סלט בזמן שכתב את ה’הגיונות’ שלו”.

שרי מתוארת על-ידי רבים כאשה היפה ביותר שראו. יופי לא-ארצי. ממוצא אוסטרי. בת למשפחה עשירה מאוד. מוח חריף ומראה שקוף כמעט, פנים לבנות, שיער זהוב, ארוך. “והקסם שלה”, אומר שדה, “היה ייחודי ממש, כמו איזו לורליי מהמיתוסים”.

במשך שנים רבות התראו לסירוגין. שרי נישאה לאיש והתגרשה ממנו. היא למדה קבלה באוניברסיטה בירושלים. היסודות האפלים שבאופיה נרמזו לעתים גם לעין זרים. היו תקופות שלבשה רק בגדים ארוכים ושחורים ואת קירות חדרה צבעה בשחור. “כמו שמישהו עובד-שטן”, סיפר אחד מידידיה, “היא היתה עובדת את המוות”.

עם יפיה הערטילאי, השברירי, חיה שרי את חייה בתוך מצוקות אפלות, חיים כפולים, נסתרים, שאיש כמעט לא ידע עליהם. אולם על פי-רוב לא ניכר הדבר כלל. היא קנתה בירושלים דירה הצופה אל נוף מרהיב. גמרה את חוק לימודיה ועמדה בסיום כתיבת הדוקטוראט שלה על האר”י הקדוש.

הצעת נישואין

“ואז”, מספר שדה, “אחרי ארבע שנים שלא נפגשנו כלל טלפנה אלי ואמרה שרוצה לראות אותי. היא באה והיתה יפה כפי שלא היתה מעולם. סיפרה שהתגרשה מבעלה. התראינו הרבה, וערב חורף אחד, כשבחדרי על הגג דלק התנור החשמלי הקטן שהפיץ אור אדמומי, ישבנו מולו בשלווה ואמרתי לעצמי: ‘כך אני רוצה להיות כל חיי. ביופי הזה. בשקט הזה. ואמרתי לה: ‘את יודעת מה עלה בדעתי? בואי ונתחתן’. אחרי שהכרתי אותה שש-עשרה שנה, לפתע, לראשונה, כהרף-עין חשתי כך.
“והיא אמרה כן, קירבה את ידי אל פניה ונשקה לה, ואני חשתי בדמעותיה על ידי”.

כיצד הופך דמע כזה לשירה?

בתחילה כתב:

וכאשר מקץ שנים אלה
אמרתי לה: היי לי לאשה
דמעה של בדולח נשרה
על כף ידי בנשקה לה.

טיוטה שנייה:

דמעות חמות של מלח
נשרו על כף ידי, נמסו.

הגרסה החמישית – זו המופיעה בספר:

טיפות שתיים של גבס קר
נשרו על כף ידי, נמסו.

כתבתי ‘גבס’, מגחך פנחס שדה, “כי לפי איזו מסורת רומאנטית לא היה לי נוח לכתוב שבכתה, ולכל השתמשתי בדימוי בנוסח לורקא, אבל רואים שאני שקרן לא-מוצלח כי גבס לא נמס. להיפך, מתקשה. לא צריך לשקר.
“תכנַנו להינשא,לנסוע ללונדון. הימים עברו במין אווירה קסומה כזו, ושמחה הדדית. בינתיים עבדו פועלים וסגרו את המרפסת בביתה, כדי שזו תהפוך לחדר-העבודה שלי. החלטנו להמתין שבועות מספר עד שתגמור להגיש את הדוקטוראט שלה. ולאט-לאט דברים מוזרים החלו להתגלות”.

ואולי בצבץ מה שעבר עליה כל השנים:

שבע שנים ועוד שש
של בדולח קר, ערבים שחורים
מעל ערים מתות של מלח.

יותר ויותר הופיעו הפחדים. חלומות-בלהה וביעותים. מתוך השיר “כריזנטמות” (עמוד 54):

אחר-כך באו ימים, כפי שהבינותי ממעט דבריה, של איזו חרדה
מצוקות פנימיות, פיזור-דעת. באחד הלילות
הופיע אליה השטן…

ישבתי והרגעתי אותה כמו שמרגיעים תינוקת. ידעתי שהחרדות שלה מוחשיות. השטן בחלומה, כך סיפרה, הפחיד אותה במשהו זוועתי. משהו נורא שהיא פחדה לתאר. וכך החל לפתע לרבוץ בחשאי צל לא-מובן. מין אווירה מלאנכולית באוויר. אבל היינו יושבים יחד שעות. היא היתה עובדת ואני עבדתי ושלווה מתוקה כזאד היתה שרויה.

מודעת-אבל

ביום ההולדת שלי ישבתי בחדרי ומכרה הביאה מתנה קטנה, וכבדיחה גם עיתון-ערב עם הורוסקופ, כי שם היתה תמונה שלי עם עוד אנשים שנולדו באותו מזל: ואלנטינו, המלכה ויקטוריה, קיסינג’ר. צחקנו יחד והמשכתי לעלעל בעיתון ואני רואה מודעת-אבל וכתוב בה על מותה של שרי.
“קראתי אבל לא האמנתי. זה נראה סוריאליסטי לגמרי! סהרורי. כמו חלום. אם הייתי קורא סיפור כזה, לא הייתי מאמין! כמו שכותב שייקספיר בסוף ‘הסערה’: ‘אנחנו עשויים מאותו חומר ממנו עשויים חלומות'”.

מה שאירע-נכתב בהמשכו של השיר:

אחרי-כן ב”פולקסווגן”
אל כנסיית יוסף הקדוש
פנתה, עלתה על המגדל
וכמו ציפור בהתפשטות הגשמיות
פרשה כנפיים, פרחה
אל ים התכלת הנגרש.
את הידיעה על כך למדתי
ממודעה בעיתון-ערב
.

( תמר מרוז “הנשים כמשל ” הארץ ה1.3.1985

עד כאן הראיון של שדה עם תמר מרוז בעניין.

.. בראיון נוסף  שערכה עימו פנינה רוזנבלום, מספר שדה: ”

האם אתה מדבר על הנערה, שעמדה להנשא לך ולבסוף התאבדה?

כן. אבל הייתי נוהג כך לגבי כל אדם גם אם הוא אינו חלק מחי.

– מדוע התאבדה אותה נערה?

זו תעלומה שאין לי עליה תשובה. אלה היו עניינים שבתוך נפשה. היתה לה משיכה למוות.

סיפור קומיקס מאת פנחס שדה מראשית שנות השישים ב”הארץ שלנו “.

– ספר לי עליה.

שרי היתה הנערה הכי יפה שפגשתי בימי חיי. היא היתה בת 17 כשבאה לבקר אותילראשונה. נדהמתי מיופיה. במשך כל השנים, עד יום מותה, שמרנו על קשר. במשך השנים הראשונות היה הקשר בינינו רצוף, ובכל המובנים. יום אחד קרה משהו מוזר. לאחר שלא ראיתיה זמן רב, היא הופיעה לפתע בביתי. היא נראתה עדיין כנערה, אבל היתה כבר גרושה בת 33, שעשתה את עבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים. פתאום ראיתי אותה באור אחר, ואז חשבתי לעצמי שזאת האשה שהייתי רוצה לחיות איתה כל החיים (כבר הייתי גרוש אז). נדברנו להתחתן, וכיוון שלונדון היא עיר חלומותי, העליתי רעיון שניסע לחיות שם. היא, מצידה, רצתה לחיות באחד מאיי יוון. ביום הולדתי החל ב-17 ביוני, עיינתי, במקרה, בגיליון של עיתון ערב, ופתאום לא ידעתי אם אני חולם או מה; לנגד עיני ראיתי מודעת תנחומים שפרסמה משפחתה על מותה. זו היתה מתנת יום-ההולדת שקיבלתי, מתנה ארוזה במסגרת שחורה.

– איך היא התאבדה?

היא קפצה ממגדל של כנסיה, בעיר העתיקה בירושלים. אני חושב שהקפיצה עצמה לא הפחידה אותה, היות והיא עברה קורס צניחה.

– מתי ראית אותה בפעם האחרונה?

כשבוע לפני שהתאבדה. היא גרה בירושלים, שם עשתה את הדוקטורט שלה, ואני גרתי בתל-אביב, ולא עשיתי דוקטורט.

– בפעם האחרונה שראית אותה, היה בינכם ויכוח, ריב?

לא. אפילו בחלום הכי פראי אי-אפשר היה לדימיין שיקרה מה שקרה. הדראמה התרחשה בתוך נפשה.

– האם זו הטרגדיה שארכה שנתיים, עליה דיברת עם ריצ’ארד (דיק) פלאנץ, בראיון שנתת לירחון הספרות “פרוזה”?

לא. השנתיים האלה היו קשורות בנערה אחרת. זה רק צרוף מיקרים מוזר, ששני המקרים התרחשו באותה תקופה בחיי. המקרה של שרי לא הטביע עלי רושם חזק, מפני שאמרתי לעצמי, שאם היא העדיפה למות וללכת לעולם אחר, במקום לחיות אתי, לאחר שמגיל 17 חזרה וביקשה זאת ממני, הרי זו הבחירה שלה, ובכך נסתיימה הפרשה בשבילי.”

” ( פנינה רוזנבלום ” אצא לי השדה ואשמע מה דיבר ה’ מן הקמה”לאשה”, 12 במרס 1984).

פרופ’ יוסף דן, מתלמידיו של גרשם שלום, והוא-עצמו אחד מגדולי החוקרים הירושלמיים שנתברכו ביושר אינטלקטואלי, אחריות מדעית, בקיאות בחומר ובהירות בניסוח, כותב לי ב19- במאי 1999 על אודות שרי:

תודה על העלאת זכרה של אישה יקרה, שלמרות עשרים השנים שחלפו עדיין שמה מעורר צביטה בלב. שרי פיירשטיין היתה תלמידתה המובהקת של פרופ’ רבקה שץ המנוחה, ובהדרכתה עסקה בכתיבת עבודת דוקטור על הנושא – המשיחיות בתורתו של ר’ יצחק לוריא [האר”י]. בתקופה הראשונה לאחר פטירתה שמעתי מרבקה שץ דברים על ניסיון למצוא את רשימותיה על הנושא, ואולי להוציא לאור את אשר ניתן, אך לאחר מכן הדבר שקע, ואינני יודע האם משום שלא נמצא חומר או משום שלא נמצא מוכן לדפוס.

“שרי למדה אצלי שנים אחדות, אך קשר של ממש נוצר רק בשנת חייה האחרונה, בשעה ששימשתי כראש החוג למחשבת ישראל. באותה שעה לא היו בחוג אסיסטנטים, וניסיתי לגייס כמה מטובי הדוקטורנטים, ושרי אחת מהם. דיברנו פעמים אחדות, וקבענו פגישה לסיכום העניין בשבוע שהחל ב17- ביוני, כמדומני ביום שני [ה18- ביוני]. אם זכרוני אינו מטעה אותי, דיברתי איתה בטלפון ביום חמישי [ה14- ביוני], היום [הלפני] האחרון.

“כרגיל במקרים אכזריים כאלה, גם אני סובל מייסורי מצפון. באותה שנה התיידדנו במקצת, ושוחחנו לעיתים על הא ועל דא. בין השאר, חודשים אחדים לפני כן, הודיעה לי שרי שאני עתיד להיבחר לראש המכון למדעי היהדות. שללתי זאת מכל וכל. אמרתי שאין לי כוונה כזו ולא היו ולא יהיו הדברים מעולם. היא החזיקה בדעתה. הנסיבות השתנו, ואמנם העליתי את מועמדותי לתפקיד זה. הישיבה שבה התקיימו הבחירות נערכה בבוקר ה15- ביוני, ואמנם נבחרתי לתפקיד. מצפוני מייסרני על כך שבשיחת הטלפון ביום שלפני כן לא הזכרתי שלמחרת יתקיימו הבחירות. אני משלה את עצמי שאילו הייתי מספר לה זאת, ייתכן שהעניין בתוצאות הבחירות היה מעסיק אותה ביום שישי [ה15- ביוני], ואולי היו פני הדברים אחרת.

“חזרתי לביתי לאחר הישיבה, ומיד התקשרו אליי מהמכון בדאגה – יש חשש לגורלה של שרי פיירשטיין, אין מוצאים אותה. חזרתי במהירות לקמפוס בגבעת רם, ויחד עם כמה חברים נסענו העירה, לדירתה של שרי. הדלת היתה פתוחה. התרגום העברי של שירי פול צלאן היה פתוח על השולחן. מן הטלפון שבדירתה צילצלתי לכמה בתי-חולים וביקשתי לברר אם ידוע להם דבר. דומני שב’שערי צדק’ ענו לי כי היא מצוייה אצלם. שאלתי האם היא בטיפול, וענו בשלילה, אך סירבו לפרט. מיד נתברר שרק גופתה נמצאת אצלם.

“לפי מיטב ידיעתי, הדברים שכתב פנחס שדה בנושא זה הם פרי דימיונו הספרותי, ולא היה ביניהם שום קשר של ממש. שדה השתמש בזכותו כסופר לראות את הרצוי לו בבחינת מצוי. אם יש לך עניין בכך, אני יכול לפרט יותר, אבל רק בעל-פה, בגלל כבודם של הנוגעים בדבר.

“תבוא עליך ברכה שהעלית זכרה של מי שראוייה להיזכר לטובה. ביום ההלווייה שרתה הרוח על עמיתתי רבקה שץ, ודבריה על הקבר הפתוח היו מצמררים בכנותם ובכוח הביטוי הבלתי רגיל שנתגלם בהם. אם יש דרך למצוא את הטקסט – אם היה כזה – גם הוא ראוי להיזכר.”

פרופ’ רחל אליאור, מן הדמויות הבולטות בתחום מחשבת ישראל וחקר המיסטיקה היהודית – מספרת שהכירה עשר שנים את שרי כאשר למדו שתיהן בחוג לקבלה ולפילוסופיה יהודית, וכל אותו זמן לא שמעה ממנה מילה על שדה. לדעתה שדה ניכס לעצמו את שרי לאחר התאבדותה, שבאה על רקע מצוקה נפשית ואישפוזים, וללא שום קשר אליו או לעניינים שטניים, כפי שהוא טוען. רחל אינה חושבת ששדה נגע אי-פעם בשרי. רחל אינה רואה עצמה רשאית לספר יותר על מצבה הנפשי של שרי, שהיתה חברה קרובה לה, ורק אומרת ששרי היתה מאוד בודדת וכי היתה עסוקה בעבודת מחקר רחבת-היקף בתחום הקבלה ופרופ’ גרשם שלום רחש כלפיה הערכה רבה.

רומן המבוסס על חייו של פנחס שדה .

יהודית שדה  אישתו לשעבר של פנחס שדה סיפרה בראיון לירון סחיש :על פנחס שדה . ..”הבחורות שהתקרבו אליו היו לרוב לא –יציבות .הוא גם אהב את העובדה שהתאבדו בגללו ,ראה בזה מחמאה גדולה.דמות האישה האידיאלית שלו הייתה בלונדינית ,יפה כמו מלאך ,גבוהה. שרי פיירשטיין  הייתה יפה כמו מדונה ,בבחורה חריפה ,מבריקה אבל היה בה טירוף קשה \חיה בעולם של שדים. הטירוף הזה משך אותו..” ..עם שרי הקשר נמשך שנים ..היא לא אהבה אותו כגבר והעדיפה להתאבד.הוא נעלב מזה .הוא הציע לה נישואין  והיא העדיפה להתאבד. …

מתוך ירון סחיש מראיין את יהודית שדה :החיים כאשליה ,כבגידה כתשוקה כהערצה “

גם לזמר אוהד בנאי שהלחין שיר של שדה על פיירשטיין יש מה להגיד בנושא.

ציפי גון-גרוס: היית מדבר  עם פנחס שדה על שני הסיפורים הכאובים האלה שנקשרו בשמו. ההתאבדות של חבצלת חבשוש וההתאבדות של שרי, אישה ממוצא אוסטרי שהיה לו קשר איתה?

אהוד בנאי: במהלך העבודה על הערב המשותף שעשינו אז נגענו מעט בחומרים האלה, ואני לא חקרתי יותר מדי. לא רציתי לעורר יותר מדי את הדברים האלה שהרגשתי שהיו לו מאוד קשים, למשל עבדנו על השיר “לורליי” והוא פרץ בבכי במהלך העבודה. הוא קרא את השיר ואני ניגנתי, וזה שיר שמתאר באמת את הנערה שהוא הכיר והתאבדה, במהלך הקריאה הוא ממש פרץ בבכי מר ולקח לו זמן להירגע. אני הרגשתי שהנושאים האלה מאוד טעונים ולא מצאתי לנחוץ ל … איך להגיד, לדקור אותו שם בפצע הזה. לשאול אותו ולחקור יותר מדי.

אני שר כמו ציפור – חלק ראשון
אהוד בנאי במסע בעקבות הסופר והמשורר פנחס שדה ז”ל, במלאת 9 שנים למותו.

מאת אהוד בנאי; בעריכת ציפי גון-גרוס. יום שישי, 31.1.2003

דיוקן נוסף של שרי מצטייר בשיר מצמרר של דבורה אמיר, בספרה “בעירה איטית” (הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, 1994).

שבים ונזכרים בו דמיונה של שרי לוונוס העולה מן הגלים של בוטיצ’לי, ציור ששימש שער ל”על מצבו של האדם”, לימודיה בקמפוס של גבעת רם, בתוככי הטרמינולוגיה הקבלית של נר”ן ח”י – נפש, רוח נשמה, חיה ויחידה, האצבעות המוכתמות ניקוטין מטבק וירג’יניה החריף של קופסאות “נלסון” הירוקות, החפתים הלבנים לשמלותיה השחורות, כלבוש נזירה, נסיונות ההתאבדות הקודמים, וקפיצתה האחרונה.

מחשבות על הקפיצה של שרי

מאת דבורה אמיר

צללית אישה עולה במוחי כמו מתוך מסך שישה עשר מילימטר.

דמות צלולואיד בשחור לבן, פסקול צרוד ורך, הקרנה גרועה

של סרט ישן. נערה מציורי בוטיצ’לי.

פניה כפני הנערות בציור “הדיבה”, גופה עטוף שחורים,

סגוף וצנום מגופן הדשן. והיא מהלכת על גבעת רם.

פעם, ב”ספר המעשיות” קראנו יחד על הזיכרון המופלא

של מי שזוכר עצמו עוד כשהיה טיפה בעת הזיווג.

את אמרת, “הייתי רוצה שיכחה גדולה כגודל זכרונו,”

כי מי שזוכר לא כלום, “הואלמאלה מן הכל, וזוכר אפילו

מה שקודם לנפש-רוח-נשמה.”

אלוהים, מנין הדחף הזה למשש את המוות ברטט אצבעות

שהצהיבו מ”נלסון” רקוב.

וכך, בקצה החפתים המעומלנים, המושלמים כל-כך,

נחשפו מיפרקים חבושים והיא כציפור שהוטבעה בטבעת.

בבוקר הודיעה שהיא קופצת ונסעה אל העיר העתיקה.

כנפי בגדה השחור נפרשו רחב באוויר.

בדצמבר 1998 הגיע לידי גליון אותו חודש של “עיתון 77” בעריכת יעקב בסר, ובו סיפור מאת אלישע פורת בשם “איקונין סדוק”. הוא מתאר בו את התאבדותה של סטודנטית ירושלמית לקבלה, יפהפיה, מעשנת כבדה, בעלת מכונית פולקסוואגן קטנה, והיא קופצת ממרומי המגדל של כנסיית הקבר בעיר העתיקה; ובשיר, הדומה לשיר שכתב שדה על התאבדותה של שרי ב”ספר האגסים הצהובים”, פותח אלישע את סיפורו:

בקיץ של שבעים-ותשע, / בסתר צל, על מדרגה ברחוב / השוק, בתוך חנות של ערבי נוצרי, / כשידיי ממשמשות הילת שערותיו / של איקונין גלוף – / בקע פתאום קולו מרעיד, / קריין צעיר הפציר, חינן: מהר, מי שיכול, / מי שקרוב, שירוץ אל מגדל / הכנסיה של הקבר הקדוש – / בחרכים ניתן לזהותה: / עוטה שחורים כולה ושערה בהיר, / ומכוניתה עודה פועמת מתחתה. / וכשהגעתי – באיחור – עם מוזעקי הצלתה, / נותני ידיים, הרדיו מצעק, / וכל העיר קופאה, עוצרת נשימה – // היא כבר שכבה, מוטלת בכיכר: / חפה, יפה, ועטופה בזוהר / המאיר של איקונין סדוק.”

ועוד כותב אלישע: “מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, – כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, – נתגלו להגר המנוחה סודות נוראיים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאוד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכניראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסיה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים.”

לא התקשיתי לזהות בדמות הגר ריכנשטיין שבסיפור את שרי פיירשטיין, ובדמות “המשורר ההוזה” שהגר היפה “היתה אחת מאהובותיו” – את פנחס שדה עצמו. השם ריכנטשיין אף הזכיר לי במחציתו את שם המשפחה של אבשלום רייכלין ב”על מצבו של האדם”.

שרי לא הותירה אחריה כניראה שום מחקר גמור הראוי לפירסום וגם לא יצירה אחרת בדפוס אלא, כך הולך ומתברר – רק את תיאור דמותה החידתית ביצירות של אחרים. כאילו פקעה מפרטיותה ונעשתה לדמות ספרותית המעוררת סקרנות עזה. ב25- בדצמבר 1998 כתבתי לאלישע, הגר בקיבוץ עין החורש, מכתב וסיפרתי לו בו על פנחס ושרי וסיימתי במילים:

טוב, הארכתי בכתיבתי. אני חושב שאני צריך יום אחד לאסוף את כל מה שכתבתי על שדה, במאמרים וגם ביומניי, ולעשות מכך ספר עליו. לילה אחד הוא סיפר לי את כל החלק השני של ‘על מצבו של האדם’, שאותו מעולם לא סיים אבל הוציא בספרון את הפרק האחרון בשם ‘העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד’ – ואני, דווקא את דברי אותו לילה לא כתבתי אז ביומני, וככה הלכה העלילה לאיבוד.”

כעבור ימים אחדים הגיעה בדואר תשובתו של אלישע:

תודה – תודה על מכתבך המפתיע ומאיר-העיניים. תענוג לכתוב לקוראים יודעי סוד, המפענחים בקלות כל דבר חידה. יותר מכל היו מעניינים דבריך על פנחס שדה. לדעתי, אל לך להשהות את הדברים, שהרי ב’גילנו’ אין לדעת מה צופן העתיד. לדעתי עליך למהר ולגשת ולכתוב את הספר, או איזו מסגרת אחרת שקבעת לך – על דמותו המרתקת של פנחס שדה. לפעמים, בשעה שגדולי סופרינו משעממים ומייגעים אני מתגעגע לכתיבתו של פנחס שדה, השנוי כל כך במחלוקת.”

עוד באותו יום ישבתי לשולחן והתחלתי להקליד את שיחותיי הליליות עם פנחס, שאותן רשמתי ביומניי, את הראיון הנרחב שערכתי עימו לספרי “אין שאננים בציון” ואת המאמרים והרשימות שפירסמתי על ספריו במשך השנים. החלטתי להוסיף עליהם גם כמה עדויות מרתקות מפי אחרים, ובהם יצחק אורפז ויהודית שדה.

באחת משיחותיו עימי, שאותה לא רשמתי, אמר לי: “אהוד, אני מצטער שבשעתו החלפתי את שם-משפחתי מפלדמן לשדה, אילו היה הדבר בידי כיום הייתי קורא לעצמי בשם פנחס מן האדמה.”

בחודשים שעסקתי באיסוף, בהקלדה ובעריכה של פרקי הספר היתה לי הרגשה כאילו לנגד עיניי פנחס שב ועולה מן האדמה.

נספחים

שירים על שרי פירשטיין

לורלי

מאת פנחס שדה

נכלל בספר “ספר האגסים הצהובים”
פנחס שדה © הוצאת שוקן 1985

מִי זֹאת נוֹסַעַת בַּפוֹלְקְסְוָגֶן
בֵּין הֶהָרִים הַכְּחֻלִים?
לוֹרֵלַי הִיא, שַׂעֲרוֹתֶיהָ
אֱגוֹזִים, זָהָב כֵּהֶה.

לורלי הוֹ אֵיזוֹ נְסִיעָה – שִׁגָעוֹן!
מְטוֹסֵי מַךְ-2 לֹא יַשִׂיגוּהָ.
סִגָלִיוֹת מַטוֹת פְּנֵיהֶן:
“שֶׁרַק לֹא יִהְיֶה אֶקְצִידֶנְט”.

הוֹ לוֹרֵלַי לוֹרֵלַי
שַׂעֲרֵךְ הַזָהָב בָּרוּחַ
עֵינַיִךְ תְכֵלֶת שֶל נָהָר,
אַתְ כָּל שֶאָמוּר בַּמִלָה יֹפִי.

וּבַל יֹאמְרוּ לִי מָרֵי-נֶפֶשׁ:
“נָשִים בּוֹגְדָנִיוֹת הֵן, כּוֹזְבוֹת”.
כַּמוּבָן, נְבֵלוֹת לֹא חֲסֵרוֹת
בַּתַנַ”ךְ וּמִחוּצָה לוֹ.

בַּת-שֶׁבַע, לְמָשָׁל. אוֹ אִיזֶבֶל.
זוֹ בִּבְגִידָתָה בְּבַעְלָה, זוֹ בְּנֶאֱמָנוּתָה לוֹ.
אַךְ לָמָה לְהַזְכִּיר נִשְׁכָּחוֹת
וַאֲנָחוֹת הֵן דָבָר מָאוּס.

אֲבָל אַתְ, לוֹרֵלַי נִשְׁמָתִי,
כִּהְיוֹתֵךְ עִמִי עוֹדֵךְ:
שַׂעֲרֵךְ הַזָהָב, עֵינֵי נָהָר,
חִיוּךְ לֹא יְתָאֲרוּהוּ שְׁמוֹת-תֹאַר.

כְּמוֹ בְּבֹקֶר אוֹתָה שַׁבָּת
עֵת, בְּצֵל וִילוֹנוֹת חוּמִים,
שָׁכַבְתְ בְּתִפְאֶרֶת מַעֲרוּמַיִךְ.
מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי וְאֵלָה גֶרְמָנִית.

לוֹרֵלַי, לוֹרֵלַי יְקָרָה,
כְּדַאי לָךְ לְהִתְעַטֵף בְּסוּדָר.
הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת קָרָה
שָׁם, בְּהָרֵי שְׁטִירְיָה.

לוֹרֵלַי, לוֹרֵלַי יְקָרָה,
וְאוּלַי אֶת שַׂעֲרֵךְ הַנִפְרָע
תַאַסְפִי לְצַמָה בְּכָל זֹאת,
פֶּן בַּעֲנַף אֵלָה יִסְתַבֵּךְ.

אַךְ לוֹרֵלַי אֵינָה יְרֵאָה עוֹד.
לוֹרֵלַי כְּבָר מֵתָה. הִיא פָּרְחָה
מֵרֹאשׁ מִגְדָל בִּירוּשָׁלַיִם
בַּ-15.6.79.

מִי שֶׁאוֹמֵר שֶהַמֵתִים מֵתוּ
אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הוּא סָח.
אֲנַחְנוּ כָּאן הַמֵתִים – נוֹסְעִים לְאַט,
תוֹלַעַת יַעֲקֹב. מְטֻמְטָמִים גַם.

בְּזַעַם מְבֻדָח אֲנִי כּוֹתֵב,
בְּעִצָבוֹן, בְּעֵט נוֹבֵעַ,
מְגַבֵּב קַשׁ וּגְבָבָא, מֵטָפוֹרוֹת,
בַּלַיְלָה, מַאֲזִין לְמוֹצַרְט.

ווֹלְפְגַנְג לֹא הָיָה מְאַשֵׁר
סִגְנוֹן עַד כְּדֵי כָּךְ גְרוֹטֶסְקִי.
אֲבָל דַעְתִי לְעִנְיָן אַחֵר.
לָמָה הָיָה עָלֶיהָ לָמוּת.

עֶשֶׂר שָׁנִים וְעוֹד שֵׁשׁ
מִקָרוֹב, מֵרָחוֹק, בְּתַהְפּוּכוֹת הַחַיִים
אֲהֵבַתְנִי הַיָפָה בַּנְעָרוֹת
אֲשֶׁר יָדַעְתִי בִּימֵי חֶלְדִי.

שָׁנִים שֶׁל יֹפִי פָּגָנִי
רְאִי סָדוּק שֶׁל סְכִיזוֹפְרֶנְיָה
דֻבְדְבָנִים, קוֹצִים קְדוֹשִׁים,
יַסְמִינִים וּכְּרִיזַנְטֶמוֹת.

וְכַאֲשֶׁר, מִקֵץ שָׁנִים אֵלֶה,
אָמַרְתִי לָה: הֲיִי לִי לְאִשָׁה,
טִפּוֹת שְׁתַיִם שֶׁל גֶבֶס קַר
נָשְׁרוּ עַל כַּף יָדִי, נָמַסוּ.

אַחֲרֵי-כֵן בַּפוֹלְקְסְוָגֶן
אֶל כְּנֵסִיַת יוֹסֵף הַקָדוֹשׁ
פָּנְתָה, עָלְתָה עַל הַמִגְדָל
וּכְמוֹ צִפּוֹר בְּהִתְפַּשְׁטוּת הַגַשְׁמִיוּת

פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם, פָּרְחָה
אֶל יָם הַתְכֵלֶת הַנִגְרָשׁ.
אֶת הַיְדִיעָה עַל כָּךְ לָמַדְתִי
מִמוֹדָעָה בְּעִתוֹן-עֶרֶב.

כריזנטמותמאת פנחס שדה

אַתָה שוֹאֵל אִם אֲנִי מִצְטַעֵר? כַּמוּבָן שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר.
אָמְנָם, מֵאָז חָלְפוּ כְּבָר שְׁנָתַיִם. לֹא, מָה אֲנִי אוֹמֵר? שָׁלֹש שָׁנִים.
אֵין לִי, בְּעֶצֶם, הַרְבֵּה מַה לוֹמר עַל כָּךְ. אֲנִי זוֹכֵר, לִפְעָמִים.
הָעֶרֶב הַהוּא, בְּחַדְרִי. אֵיךְ עָלָה פִּתְאֹם בְּדַעְתִי
כִּי זוֹ הָאִשָׁה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה בָּה, לִשְׁאֵרִית חַיַי.
הַשִׂמְחָה הַמִסְתוֹרִית שֶׁנִדְלַקְנוּ בָּה, כִּשְׁנֵי נֵרוֹת בַּחֲשֵׁכָה.
דִמְעָתָה עַל כַּף יָדִי. יָפְיָה הַמִיתוֹלוֹגִי. הַלַיְלָה הַהוּא. הַלֹבֶן.
אִם קָרָאתָ בְּעִיוּן אֶת סְפָרַי, יָכֹלְתָ לִלְמֹד מִתוֹכָם שֶׁאֵינִי פֶּסִימִי.
חָשַׁבְתִי עַל חַיִים חֲדָשִׁים. שִׁוִיתִי בְּדִמְיוֹנִי
חַלוֹן מַשְׁקִיף אֶל גַן כְּרִיזַנְטֶמוֹת בַּגֶשֶׁם. אוּלַי גַם
חֶלְקַת מַיִם כָּלְשֶׁהִי, בַּדִמְדוּמִים, בְּמֶרְחַק-מָה.
הִיא בַּכֻּרְסָה, בְּרַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת, בַּיֹפִי, בִּשְׂעַר הַזָהָב הַכֵּהֶה,
אֲנִי לִפְנֵי גִלָיוֹן שֶׁל נְיָר לָבָן, מְהַרְהֵר בִּשְׁאֵלוֹת תֵיאוֹלוֹגִיוֹת.
שְׁאֵלוֹת תֵיאוֹלוֹגִיוֹת הֵן הַמַעֲסִיקוֹת עֲדַיִן אֶת דַעְתִי, אַף כִּי
שָׁנִים כְּבָר חָלְפוּ, כְּפִי שֶׁעֵינֶיךָ רוֹאוֹת, מֵאָז הָיִיתִי נַעַר.
אַחַר-כָּךְ – מַה שֶׁבָּא וְהִתְרַחֵשׁ אַחַר-כָּךְ אֵינוֹ מְחֻוָר לִי.
אֵין סָפֵק, בְּגֶדֶר שְׁאֵלָה תֵיאוֹלוֹגִית הוּא זֶה.
אַחַר-כָּךְ בָּאוּ יָמִים, כְּפִי שֶׁהֲבִינוֹתִי מִמְעַט דְבָרֶיהָ, שֶׁל אֵיזוֹ חֲרָדָה.
מְצוּקוֹת פִּתְאוֹמִיוֹת, פִּזוּר-דַעַת. בְּאַחַד הַלֵילוֹת
הוֹפִיעַ אֵלֶיהָ הַשָׂטָן. (“יָדָעְתִי שֶׁהָיָה זֶה הַשָׂטָן”, אָמְרָה לִי.)
הוּא יָשַׁב, פָּתַח לְעֵינֶיהָ אֵיזֶה סֵפֶר, עִלְעֵל בַּדַפִּים.
(“הָיוּ שָׁם תְמוּנוֹת, אֵינִי זוֹכֶרֶת מָה”.) כַּאֲשֶׁר לֹא יָכְלָה שְׂאֵת עוֹד
הִסְכִּימָה לְהַבְטִיחוֹ כִּי לֹא תִנָשֵׂא לִי.
מִקֵץ כַּמָה שָׁבוּעוֹת לֹא הָיְתָה עוֹד בַּחַיִים. זֶה מַה שֶׁהִתְרַחֵשׁ.

מִסְתַבֵּר, אֵפוֹא, שֶהָאֵלִים לֹא רָצוּ. אֲנִי אוֹמֵר: הָאֵלִים. עַל הָאֱלֹהִים
אֵין חֶפְצִי לְדַבֵּר. פָּרֵשׁ זֹאת כִּרְצוֹנְךָ.
עַל הַגוֹרָל? כֵּן, אַךְ אִם תִשְׁאַל
לֹא אוּכַל לַעֲנוֹתְךָ הַגוֹרָל מַהוּ.
אוּלַי תְכוּנוֹת הָאָדָם, טִבְעוֹ. אוּלַי גַם כּוֹכָבִים. אֵינִי יוֹדֵעַ.
אוּלַי אַף מַשֶׁהוּ בִּתְחוּם הַגֶנֶטִיקָה. מַשֶׁהוּ אֶלֶקְטְרוֹמַגְנֶטִי. גַלִים. אוּלַי עוֹד.
אַךְ לֹא. אֲנִי מַנִיחַ כִּי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְכָל אֵלוּ.
אוּלַי, בְּסוֹפוֹ שֶל דָבָר, מַשֶׁהוּ זֵהֶה עִם אֱלֹהוּת, אֱלֹהִים, אֵלִים.
כַּוָנָתִי לוֹמַר שֶׁהָאָדָם, בְּסוֹפוֹ שֶל דָבָר, הוּא יוֹתֵר מִסַךְ-הַכֹּל שֶל עַצְמוֹ.
אַךְ לֹא, אֵין זֶה מַה שֶׁהָיָה בְּכַוָנָתִי לוֹמַר. אַף כְּבָר אָמַרְתִי
כִּי אֵין לִי, בְּעֶצֶם, הַרְבֵּה מַה לוֹמַר. הַזִכְרוֹנוֹת, גַם הֵם, נַעֲשִׂים
כְּמוֹ שְׁקוּפִים יוֹתֵר. אֵינָם כּוֹאֲבִים לִי, כִּמְעַט.
זֶהוּ, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֵב בַּחֶדֶר. הַלַיְלָה
אֵינֶנוּ קַר בִּמְיֻחָד. גֶשֶׁם יָרַד, חָדַל. מָחַר, כְּפִי הַנִרְאֶה,
גַם כֵּן יֵרְדוּ גְשָׁמִים. בְּהָרֵי הַצָפוֹן, אוֹמְרִים, יֵרֵד שֶׁלֶג. כָּכָה זֶה.


נדפס לראשונה ב”מעריב”, 7.9.1983
נכלל בספר “ספר האגסים הצהובים”
פנחס שדה © הוצאת שוקן 1985

שיר מאת אוולין כץ ,ידידתה של שרי פיירשטיין

( אוולין ושרי מצולמים יחד בשיר הראשון ) .

אֶל חֲבֵרָה שֶׁהָלְכָה…

השיר מוקדש לזכרה של שרי פיירשטיין

לְבשַׁת שְׁחֹרִין תָּמִיד הַיִתָה

מֵבַכָּה  אֶת מוֹתָה וּבַנֵיהָּ שֶׁלֹּא יִוַלְדוּ…

תִּרְעֲמוּ, תִּרְעֲמוּ עֲנָנִים

עֲנָנִים גְּבוֹהִים מִכֹּל,

תַּרְעִימוּ בִּשְּׁמֵי יוֹם סְתָיו

לֹא רָגִיל מִכֹּל.

קוֹדְחוֹת, קוֹדְחוֹת הַדַּקּוֹת בְּתִּקְתּוּקָן

בֵּין קִפְלֵי שִׂמְלָתֵךְ הַשְּׁחֹרָה

שֶׁנּוֹתְרָה יְתוֹמָה לְלֹא חֵן פְּסִיעָתֵךְ.

רַק דִּמְעָה חֲפוּזָה

חִפְּשָׂה לָהּ דַּרְכָּהּ

לַשָּׁוְא לְשַׁמֵר אֶת נַפְשֵׁךְ.

תֵּעַצְבוּ, תֵּעַצְבוּ עֲנָנִים

בִּשְּׁמֵי אֶבְלְכֶם

הַמְּצֻנָּף בֵּין קִפְלֵי מַלְבּוּשְׁכֶם.

הַנִּיחוּ, הַנִּיחוּ אַךְ לַמִּלִּים

לְסַפֵּר אֵיךְ נִפְעֲרוּ  עֲנָנִים

בִּשְּׁמֵי יוֹם סְתָיו

שֶׁנָּדַמוּ בְּהִלְכָם לְלֹא שׁוֹב.

אוולין כץ

15.5.08

ציפור הזכוכית” של פנחס שדה
מאת: אוולין כץ
08/05/2008 מתוך: שירה

“ציפור הזכוכית” של פנחס שדה

הִיא לֹא אמרָה לוֹ מאיין הגִיעה

אף לֹא

אן פַּניה מועדות.

ידיה, ידי צדף שקוף

ארוכות בעצבת השנהב

כגל בדולח לבנבן

נטוש על חול זהוב.

והיא לו הגישה

שתי ידיה

רגע אחד חטוף וקרוע,

כפרח  צחור נרעד על גבעולו

נובל בחום.

שערה עטור חיוך ודמע

כנימפה שחורין עטופה

תלושה מרקיע ים ברוח סתיו.

הוא לא ידע

עת הציע לה חיקו

כולו שריר ושיר,

עת אחז פניה בין שתי כפות ידיו,

ש”הציפור מזכוכית”

תפרוש כנפיה השבריריות

במעוף אחרון

אל על, בין ענני סערת אלוהים,

כמו כוכב נופל, תאיר

בהבזק אור חולף.

לזכר אהבה חטופה של המשורר פנחס שדה אל שרית פיירשטיין שצנחה אל מותה מיד לאחר שהבטיחה לו הנישואין.

אלוהים איך כל השנים האלה ידעתי וחשתי שלא אראה אותך עוד ולא אשמע ממך שוב, כי אינך שייכת לעולמנו הצר מלהכיל את נפשך. פעם אחרונה ששוחחנו היה לאחר שרכשת את דירתך בירושלים ועוד לאחר שספרת שבקרוב יהיה בידיך התואר דוקטור בפילוסופיה נדמה לי.

לו ידעתי, אבל ידעתי, כן ידעתי…

.

הודעת העורך

עם יש מישהו שיש בידיו חומרים מעבודת הדוקטוראט שלא הושלמה של שרי פיירשטיין הוא מוזמן ליצור עימי קשר בעניין ב:

elieshe@zahav.net.il

על פי הדיווחים בעיתונות היא חשפה באותה עבודה  “סודות נוראיים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב”.

.אם אכן כך היה אני מעוניין לדעת מה היו אותם הסודות.

תודה

אלי אשד

ראו עוד

11 תגובות

  1. נפלא, מרתק ויחיד במינו בעיתונות העברית! תחזקנה ידיך אלי אשד, על מפעלך התרבותי. שני החלקים על שרי פיירשטיין הם ממש קורס קצר בתרבות העברית החדשה!

  2. אלי שלום

    ראיתי שני שירים שלי על שרי פיירשטיין ז”ל שהתפרסמו אצלך.

    אלישע פורת התקשר אלי היום ושוחחנו ארוכות. מיותר לציין שהופתעתי עד מאד איך הוא הגיע אלי עם הספור הזה לאחר שנים רבות כל כך.

    הכרתי את שרי ז”ל לפני כמעט יובל שנים.

    הכרתי גם מעט את הוריה ואת אחיה רמי פיירשטיין כאשר עוד היה נער.

    יש לי אפילו שתיים או שלוש תמונות שלנו ביחד מאותה תקופה רחוקה. שרי הייתה בחורה שאי אפשר לשכוח דמות מיוחדת ויחידה.

    אשמח אם תמצא לנכון ליצור אתי קשר לדבר בצורה ישירה בטלפון או במפגש אני מעדיפה.

    אוולין כץ

    03-5032815

    0528-820771

    בברכה

    אוולין כץ

  3. תודה מר אשד על המסע המופלא.

    הכרתי את השיר מההופעה של אהוד בנאי ופנחס שדה בבית ציוני אמריקה. טוב לדעת מה מסתתר במילים.

    לטובת המבקרים בדף זה – ניתן להוריד מבלוג הבוטלג את הקלטת ההופעה החד פעמית (והמעולה), השירים לורליי וציפורים של זכוכית (ביום השנה השני למותה) מבוצעים ע”י בנאי ושדה:

    http://israboot.blogspot.com/2008/09/1993.html

  4. מזכיר מאוד הקבלות באותן שנים אצל דמויות אמריקניות.
    משהו ברוח התקופה ?

    לא שכיום אין נשים עם בעיות המחפשות מענה במיסטיקה.

    מעניין אם יש מחקרים על תופועות כאלו.

  5. מרתק. עתה דברים מתחברים לי. בגיליון האחרון 369-70 (ספטמבר-אוקטובר) של “עיתון 77”, מופיעים קטעים מתוך הסיפור “איקונין סדוק” של אלישע פורת ז”ל המוזכר בסקירה. בצמוד לקטעים אלה מופיעים שני שירים יפים של אוולין כץ. אחד מהם “ציפור הזכוכית של פנחס שדה” לזכרה של שרי פיירשטיין (השיר בגרסה ערוכה ושונה, ולדעתי גם עדיפה, מזו המופיעה כאן). החיבור בין הגר שבסיפור לבין שיר באמת מרתק.

    • היי דוד
      רק היום ראיתי את התגובה שלך על הכתבה, על השירים שלי שהתפרסמו באתר של יקום תרבות ובגיליון האחרון 369-70 (ספטמבר-אוקטובר) של “עיתון 77”,
      השירים שמופיעים באתר נכתבו בצורה אימפולסיבית ופרץ רגשות. להערכתי גם אם קראתי אותם מספר פעמים לא הייתי מסוגלת לערוך בהם תיקונים תחביריים. הידיעה המפתיעה של מותה היכה אותי בתדהמה על אף שהיה צפוי ולא הפתיע אותי כלל . רק לאחר מספר שנים ערכתי מחדש את השירים. ראיינו אותי לפני כשבועיים עבור הכתבה בעתון הארץ, אותה תחושה קשה אחזה בי.
      15.5.08
      אלוהים איך כל השנים ידעתי וחשתי שלא אראה אותך עוד, ולא אשמע שוב ממך, כי אינך שייכת לעולמנו הצר מלהכיל את נפשך.
      פעם אחרונה שוחחנו לאחר שרכשת דירתך בירושלים, סיפרת שבקרוב יהיה בידיך התואר דוקטור בפילוסופיה נדמה לי. אבל את לעוף החלטת.
      לו ידעתי, אבל ידעתי, כן תמיד ידעתי…

  6. תודה על הסיפור המרתק והמרגש.
    אני מחזיק בידי את עבודת המ.א., ומאוד אשמח גם לקרוא את “הסודות הנוראים וסתרי הפירושים המדהימים” של עבודת הדוקטורט, ואולי להשתמש בהם בתיזה שלי שקרובה בנושאיה.
    אם למישהו יש דבר מה, אנא שלחו אלי – yonatanmn@gmail.com
    תודה

  7. יונתן כתב לי תקציר של עבודת המ.א. של שרי פיירשטיין:

    “אני עובד כיום על עבודת מ.א שתעסוק בין היתר בפסיכולוגיה וקבלה. אשמח לקבל חומר נוסף של שרי פיירשטיין להשתמש בו בעבודתי ובכך למלל את שפתיה הדוממות.

    הנה מה שכתבה במבוא למ.א., שיש בו מעט רמז לעולמה הפנימי :
    פיירשטיין, תורת הנפש עמ’ ב’: התפיסה הדינאמית של חיי האלוהות השרוייה בתנועה פנימית מתמדת, במחזורים של זעזועים ושבירות ובתהליכים של התחדשות ותקון החוזרים ונשנים, משתקפת בחיי הנפש: כוחות הנפש השונים שרויים בתנועה בלתי פוסקת של שינויים ותמורות והנשמות כולן כפופות למעגלים של גלגולים ובירורים עד שישלימו את תיקונן.

    עמ’ ג: סימן מובהק בתורת הנפש הלוריאנית הוא השתקפות השניות האונטולוגית במבנה נפש האדם. סימני השניות וההתנגשות בין שתי מערכות ההוויה “אדם דקדושה” ו”אדם בליעל” ניכרים גם הם בהוויה האנושית, ושניות זו שבנפש מתבטאת בשתי מערכות אנושיות, הנפש הקדושה והנפש הטמאה, וניכר המאמץ לשמור את אחדות הנפש על אף השניות שבתוכה. המתיחות שבסתירה הפנימית הזאת, שהיא אחד הקוים הפארדוכסליים הטבועים במהותה של תורת הקבלה ככלל, והיא מופיעה בשינוי צורה בכל גלגולי התפתחותה, מגיעה לשיאה במחשבת האר”י ותלמידיו וביחוד היא ניכרת בתחום התיאוסופיה ובתחום הפסיכולוגיה. “

  8. בימים הקרובים יוקרן סרט של חגי לוי על חייו של פנחס שדה ועל הנשים בחייו.ובמקביל איילת נגב ובעלה יהודה קורן פירסמו ספר המקבץ את היומנים ששרדו של פנחס שדה .כך ששדה חזר שוב לתודעה.
    גילי איזיקוביץ פירסם מאמר על הנשים בחייו של שדה בעיתון “הארץ “:
    הכריזמה, ההתאכזרות, ההתאבדויות: הנשים בחייו של פנחס שדה

    http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2199475
    והנה מה שכתוב שם על הקשרים של שדה עם שרי פיירשטיין :

    פיצה ממגדל הכנסייה

    אשה נוספת נכנסה לחייו ב-1962, אותה השנה שבה התחתן עם יהודית. שרי פיירשטיין היתה בת 17 וידיד משותף שלה ושל שדה לקח אותה לביקור בדירת הסופר. שנים ארוכות, עד התאבדותה ב-1979, נמשך הקשר ביניהם, לסירוגין, אף שעד היום לא ברור מה היה טיבו בדיוק. מה שכן ידוע הוא שפיירשטיין היתה צעירה שיופיה ואישיותה זכו למעמד מיתי. אולי משום כך דמותה מוסיפה להעסיק את מי שהכירו אותה. ברשת ישנם תיאורים שלה ומחקרים על אודותיה והסופר אהוד בן עזר הקדיש לה פרק בספרו “להסביר לדגים”.

    פיירשטיין היתה ילידת פתח תקוה, בת למשפחה אמידה, יפה כוונוס של בוטיצ’לי, כדברי מכיריה. על פי עדויות שונות, את דמותה של אביגיל בספרו “על מצבו של האדם” ביסס שדה עליה ולכן גם בחר לעטיפת הספר את התמונה האיקונית של ונוס העולה מהרחצה. כמוה היתה פיירשטיין בהירה ותמירה, אבל לבושה תמיד בגדים ארוכים וכהים, מסתורית, קולה עבה.

    הדימוי המסתורי שלה ניזון מנישואים קצרים, לימודי קבלה באוניברסיטה העברית ועבודת דוקטורט שעקבותיה נעלמו על תורת האר”י הקדוש. ובעיקר היתה זו התאבדותה הדרמטית שהסעירה את ירושלים בצהרי יום שישי אחד, בחודש יוני 1979. פיירשטיין בת ה-34 התריעה על כוונתה ואחר השאירה את מכוניתה מותנעת ברחוב שלומציון בעיר והלכה ברגל לעיר העתיקה. על החיפושים אחריה הודיעו גם ברדיו, אבל לפני שהצליחו לאתרה, קפצה מראש מגדל כנסיית הגואל.

    לימים, כשהוציא שדה את “ספר האגסים הצהובים” ובו השיר “לורליי” שהקדיש לה, סיפר שהקשר ביניהם חודש 16 שנים אחרי שהכירו וארבע שנים לאחר פגישתם האחרונה, כשהתקשרה אליו וביקשה להיפגש. אז גם החליטו לדבריו להתחתן, כשתגמור לכתוב את הדוקטורט שלה, אבל נפשה המסוכסכת, חרדה וביעותי לילה דחו את התוכנית. הקשר ביניהם ניתק שוב ולשדה נודע דבר התאבדותה במקרה – ממודעת אבל במגזין.

    אוולין כץ, ידידתה של פיירשטיין, אומרת: “אני לא בטוחה שהקשר שלה אתו היה מה שהוא תיאר. היא אולי חיפשה דמות אבהית להישען עליה, אבל מהיכרותי אתה, קירבה פיזית היא לא איפשרה והוא לא היה דמות שהתאימה לה. היא היתה בחורה מבריקה, משכילה מאוד, אינטליגנטית ומרוחקת. היא לא דחתה אנשים ממש ולא הרימה קול אבל היתה טיפוס לא נגיש. יפה מאוד, פני מלאך, כזאת שאי אפשר היה לעבור דרכה מבלי להתייחס אליה”.

    גם בן עזר מטיל ספק בקשרים רומנטיים שהתקיימו כביכול בין שדה לפיירשטיין. בספרו כתב: “אינני יודע אם שרי היתה אי-פעם מאוהבת בפנחס. גם האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים – חיפש הוא אצלן אישור לגאונותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיסית הנלעגת), בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב אתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמלים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − שלוש =