“התאנה שזינקה לי מהגב הייתה סבוכה וקוצנית. וכבדה. כל תנועה גררה אחריה כאבים עזים. זרועות הענפים, כמו שהצלחתי לראות בקושי, היו ממש ארוכים. לא הצלחתי לזוז. אפילו לא להזדקף. שוב גיששתי בגב. הפעם חזרה אלי היד דביקה מחלב תאנים. שלחתי אותה שוב וקטפתי ארבע או חמש תאנים. שמנמנות ובשרניות…. לא יודעת מה עבר לי בראש באותו רגע, אבל לא התאפקתי ודחפתי אותן לפה. את כולן. כמו שהן. רכות ומתוקות. התאנים האלה שקטפתי מהגב שלי היו התאנים הכי טעימות שאכלתי בחיים… ” מתוך “מכתוב” עמ’ 10.
מופע צימוח התאנה מגב גיבורת הרומן ,עירית ברנע,בחלומה ,כמופע מניב פרי הטועם מתוק ,היא בחירה חושנית וסמלית של הכותבת -שני אלמנטים המכוננים את שפת הספר .התאנה חוזרת כנקודת ציון לאורך הרומן כולו,כשהיא ניטעת יחד עם מה שמתגלה כבעל שורשים קדומים שאי אפשר לעקור- מוצאה המזרחי ושפת ילדותה של הגיבורה,הערבית. התאנה ניטעת בחצר ביתם של עירית ואריק ברנע. סיפור האהבה האקסצנטרי ביניהם מגשר לכאורה בין מזרח ומערב. אריק – ארכיטקט ממוצא אשכנזי ובן להורים גרושים ועירית- מורה לספרות ממוצא מזרחי ויתומה מאב .כוחה של האהבה יכול להתפרש כדרך בלעדית לחיבור מסוג זה או כביטוי עמוק לכמיהה לחיות אחרת. יש בכוחה הרב של הבחירה באהבה לטשטש את עלבונו הנחות של השוני (עלבונות ילדות על צבע עורה הכהה) ,גם כשמושא האהבה שלה פוגע בה עצמה. סיפור האהבה הוא המסגרת בו מתעמתת עירית עם זהותה. הגעגוע לשפה לריחות, לאדמה ,לסיפורי אביה בשפה הערבית קיים יחד עם הרצון לאבד אותם ולוותר על ה”שם” ,על הגלותיות. המעבר בין בגידה פנימית –העזיבה שלה את מוצאה לבגידה בבעלה -מתחיל כשהיא פוגשת במקרה במשתלה עם אריק , את אחסאן –גנן ערבי,.גם התאנה נרכשת במעמד הזה כמו אקט משולב המסמן את החזרה לזהותה הפנימית שרוצה להכות שורשים ולהצמיח מחדש את נוף ילדותה. בסיום המהלך-הבגידה עם אחסאן לא מחזירה אותה למקורה והיא מגלה שהיא כבר ישות מרוחקת ואחרת, שנתהוותה למשהו חדש כמו גם התאנה שאיבדה את נופה וגידלה אותו מחדש לאחר שאריק גזם בה באקט סמלי שהשפיעה עמוקות על הגיבורה , וגם בו בחרה לשמור על שתיקה .הספר הנע בין הבזקי זיכרון בין ילדותה לבגרותה פוגע לעיתים בשטף הקריאה ובמקביל מחזק את הוויות התודעות השונות בניהן נעה הגיבורה. כמו כן לעיתים ישנה אי לכידות או אי דיוק במשלב הלשוני המשקף תקופה ורובד חברתי. השפה החושנית מדגישה את הגעגוע לחייה הקודמים או לזהותה של הגיבורה ומצליחה לצייר חוויה לכידה המחברת בין צורה לתוכן המחייה את חווית הקריאה. המשולש של הדמויות המשקפות סמנים חברתיים באופן כמעט סטריאוטיפי מייצרת משהו המזכיר במשהו ספרות ילדים ( למשל-הזאב , כיפה אדומה , סבתא) ומשאירה את הצורך בעיסוק מורכב יותר בדמויות מעט יתום ומאידך מאפשרת להתחבר לכתוב באופן חוויתי כזה שהופך את הקריאה לכזאת שלא רוצים להפסיק.
“מכתוב” מאת איריס אליה הכהן. הוצאת הקיבוץ המאוחד ,334 עמ’.
