זוהתה חומרה חדשה / על "כפור" של שמעון אדף

בישיבות התיכוניות ישנה תופעה מוכרת שמופיעה בין התלמידים, בעיקר בשנה הראשונה ללימודיהם, ובעיקר בישיבה שכוללת מגורים בפנימייה. הנערים, בפעם הראשונה בחייהם נמצאים בסביבה שכולה דתית, הם כמעט ולא נחשפים להשפעות חיצוניות ולפתע נשטפים במין להט דתי, שאטיב אם אכנה אותו – "דתיות פרקטית". הכיפות גדלות, הציציות מתבדרות ברוח, ובעזרת ההטפה המשיחית מבית היוצר של הציונות הדתית וגוש אמונים, הבחורים מתחילים לראות עצמם כהמשך של אבותיהם רועי הצאן ישרי הדרך מחד, וכלוחמים המכבים, מאידך. והנה, בלא יד מכוונת נראית לעין, מתמלאים קירות הישיבה במודעות כגון: "נמצא מחק משומש, יימסר בעד סימנים…", צווארים מתכסים בצעיפים שבקצותיהם מוטלים פתילים תכלכלים, ועיניים צעירות מנסות לצוד קיני ציפורים רק בשביל לקיים שילוח הקן כהלכתו. יש עניין מושך וקסום בלחיות את היהדות הפרקטית, לצאת דווקא בשבת ללינה בשטח, ולו בשל ההזדמנות להתעמק בדינים כמו עירוב, טלטול ותחום שבת. התופעה לא צריכה להפתיע איש, מכיוון שהיא בסך הכול תגובת מרד טבעית של נער מתבגר כנגד בורגנותם של הוריו. אם בחברה חילונית המרד יתבטא בסוגים שונים של פריקת עול, הצעיר הדתי ימשך בחבלי קסם אל היהדות הפרקטית, אל חוסר הרלוונטיות של מילים כמו רווח או הפסד ובעיקר, אל התחושה שהוא חלק ממשהו גדול יותר, חלק ממאבק הרואי ברוח הזמן המסואבת. וכך פיזזנו ארוכי שיער ופזורי ציצית בפסטיבל הכליזמרים בצפת, וכך כבשנו את שבילי הארץ, ידנו האחת אוחזת בתנ"ך ובשנייה מעלה עשן כלשהו.

עם הזמן הלהט הקדוש בעיניים דעך, תלאות היומיום והדאגה לעתיד נתנה בנו אותותיה, והיחידים מבין בני מחזורי שנשארו מחויבים לקדושה המוחשית הזו מצאו עצמם נאבקים בקושי הכלכלי כחקלאים, או באיומי פינוי וטרור, על גבעות השומרון.

כשהחלתי בקריאת ספרו האחרון של שמעון אדף "כפור", חשתי במעט את אותה התרגשות של ימי בישיבה, הנה הזדמנות לראות יהדות חיה, יהדות כוללנית שיוצאת מתוך ה"שולחן ערוך" ומסתערת בעיניים פקוחות ובלהט על המציאות המודרנית.

הספר מתאר עולם פוסט-אפוקליפטי, שבו האנושות שמנסה להשתקם לאחר חורבן מפתחת ממשק אדם-מכונה ננו-טכנולוגי משוכלל, שהופך את התודעה האנושית למעין ישות גדולה ופועמת. ומי לא לוקח חלק בחגיגה? היהדות. היהודים, שהתקבצו לאחר חמש מאות שנים של שממה רוחנית, מקימים מחדש את תל-אביב ויוצרים בה חברה מסוגרת ומובדלת שאוסרת באיסור חמור על "כלאי אדם-מכונה" ובונה את סדריה החברתיים במעין בליל של יהדות חרדית מסוגרת. בין שאר הגדרות ההלכתיים שעוטפים את הקהילה נמצא גם האיסור לשורר ללא הסמכה רשמית, מסתבר שלפי התפיסה היהודית אחת הסיבות לחורבן האנושות הייתה זילות השירה ושימושים לא ראויים בה ובכוחה. הסיפור עצמו סובב סביב שלושה צירים – הופעתו המסתורית של משורר בלתי מורשה (מטמא שפתיים) בשכונת פלורנטין, יחסיו של המדען הבכיר (העילוי הראשי) יחזקאל בן גרים, עם גויה מסתורית שהצליחה להתגנב לתוך המושבה היהודית, והציר השלישי: קבוצת תלמידי ישיבה צעירים שבגופם מופיעים תסמינים מוזרים שהופכים אותם דומים יותר ויותר לחיות מכונפות ומחודדות ניבים (שרפים וחיות הקודש). מכאן והלאה העלילה מסתבכת ומסתעפת, עד לסיומו הספק דרמטי ספק בלום של הסיפור.

לספר יש כמעט את כל הסיבות והתנאים להיות ספר נפלא. את שליטתו בשפה הוכיח שמעון אדף בשיריו, והוא אכן שומר על רמה גבוהה ומרשימה של יכולות עיצוב ועיקום השפה במהלך הספר. העלילה עצמה היא דוגמה לסיפור תעלומה בלשית טובה לפי כל כללי הז'אנר כפי שהותוו על ידי פו, ארתור קונן דויל וכריסטי, ובעזרת הרגישות של אדף, שמתבטאת בעולמן הפנימי המלא של הדמויות, ובעיקר – בעזרת סיפור מסגרת שנע בתנועות חדירה פנים-אחור מלגו ומלבר, היצירה עולה אף למדרגת הנפלא.

ובכל זאת, תחושה לא נעימה עולה במהלך הקריאה. ראשית, היהדות המשתקמת אותה מתאר אדף, נסמכת על קרעי מקורות מבולבלים ששרדו את החורבן האנושי הגדול. ככזו היא סובלת מאקלקטיות ואי אחידות שמציגים בליל של מנהגים ואפיונים שחלקו מגיע מעולם התלמוד של המאות הראשונות לספירה, חלקו מזכיר שטעטל מזרח אירופית ועל שני אלו הודבקו ביד גסה מובאות מיהדות צפון אפריקה וימינו. אם לא די במבוכתה של היהדות העתידנית של אדף, נוסיף לכך את סיפור המסגרת שמגלה כי כל הספר הוא רעיון לתסריט פרי עטו של קולנוען בן זמננו, ששוזר בסיפור את אירועי חיו, ומוצאו במשפחה חילונית, כך שגם הידע אותו הוא כביכול מפגין ביהדות מצומצם. בולטת במערומיה סצנה בה מתוארים שני פוסקי הדור, שנושאים את השמות הטעונים "שמעיה ואבטליון" בלשכת הגזית, כשאחד עטוף בטלית והשני מעוטר בתפילין, ממש כמו פריים גנוז מסרט אנטישמי קלאסי. למעשה, אדף מנע מאיתנו כל יכולת לבקר אותו על רמת הדיוק במופעיה של היהדות. אבל אדף לא לוקח בחשבון את העובדה שהקורא הממוצע לא בקיא במכמניה של היהדות וגווניה לאורך הדורות, ויכול לראות בערימת הסטריאוטיפים הזו אמת או לפחות אפשרות. דבר זה מעלה תהיה לגבי רמת האחריות שמפגין המחבר ביצירתו.

מעבר לכך, הספר גדוש בקטעי שירה, מובאות לטיניות, יווניות ומדעיות, כשהתחושה הכללית היא שאם לא הבנת או השתכנעת מחלק מאספקט מסוים בספר – כנראה שהבעיה טמונה בידע של הקורא. הוא, הקורא הוא זה שלא בקיא מספיק ביהדות או בשירה או בלטינית, או בתרבות אירופית וכן הלאה. לכאורה נמצא הפתרון, אני, המבקר, אינו כשיר או בקיא דיי, על מנת לשפוט את יצירתו של אדף, ובכל זאת:

"באחד מטורי "באחד האמשים" לקישון, יושבים בעל הטור וגיבורו האלמותי ארבינקא ומשחקים ב"פוקר יהודי". בשלב הראשון מכריז בעל הטור על מספר, ואילו ארבינקא מכריז מיד על מספר גדול יותר. לאחר שנדמה לרעו כי קלט את חוקי המשחק, מפתיע ארבינקא עם חוקים שונים שמפתיעים את רעו למשחק, כך שתמיד יוצא הוא המרוויח".

אני מאמין שהדוגמא ברורה, עולם השיר המשתנה חליפות וכוחו שנובע מעומקו של המשורר, שרתו את אדף נאמנה לאורך יצירתו השירית המכובדת. אולי העין הקוראת יצירה שהוגדרה מראש כפרוזה מחפשת פיסת אדמה יציבה לפסוע עליה, ואקלקטיות אידיוסינקראטית זו של אדף מונעת זאת ממנה. ואחרי הכל, אף אחד לא מרגיש בנח בחברת אדם שמשנה את הכללים בכל פעם שהרגשת שאתה נאחז במשהו מוכר.

"כפור" מאת שמעון אדף, 2010. בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.  עורך: יגאל שוורץ, 285 עמ'.