בשיחה מרתקת אחת בצהרי יום ראשון של לפני כך וכך שנים, ספרה לי הסופרת והחוקרת ד”ר צפירה עוגן מחוויותיה כמרצה לעברית לפרחי כמורה באוניברסיטה בספרד. אחד הסטודנטים, כך ספרה, הגיש עבודה שכתב, תיאור של מעשיו אחר צהריים אחד, בעברית כמובן. עבודתו של הסטודנט החלה במילים: “ויאמר אלי, שלום לך ואומר, שלום”. בהמשך הפליג הסטודנט החרוץ בתיאורי דו-שיח חברי שהורכב ממיטב מטבעות הלשון התנ”כיים. הד”ר עוגן התמוגגה מעבודתו של הסטודנט, וספרה לי כי בסוף העבודה הוא צרף ביבליוגראפיה מפורטת שמצביעה על מקורה של כל מילה כמעט, ומופעיה בכתבי הקודש. אני נפעמתי מיסודיותו של הסטודנט והבעתי את התרשמותי באוזניה. הד”ר עוגן הביטה בי, ובמבט מאוכזב השיבה במילה אחת: “חבל”.
בימים שלאחר מכן הסתובבתי ותחושה לא נעימה מקננת בי. למה ענתה לי כך ד”ר עוגן? האם תגובתי הייתה לה לצנינים? הרהרתי בדבר עד שצצה במוחי תובנה. ד”ר עוגן לימדה את הסטודנט שפה, והוא השיב לה במחקר. השאיפה של השפה, כאמצעי תקשורת לנוע קדימה, נבלמה על ידי הסטודנט, שישב ושיבץ, חקר ואיתר – ובנה מגדל מפואר של מילים, ששואף למעלה, לא קדימה. עבורו העברית היא המקום, ולא הדרך. הסטודנט הראה יכולת תיעוד של שימושי העבר בשפה ולא יכולת לדבר בה, להחיותה במילותיו הוא. כל אדם שעסק בחינוך מכיר את החמיצות הצורבת שעולה כשקוראים מבחן של תלמיד שבחר, על מנת לבסס את דבריו, באותה דוגמא שהוצגה בשיעור.
בתאריך זה בשנה שעברה, פרסמה אריאנה מלמד רשימה לכבודו של עגנון (“אמן הלשון הנכחדת” אריאנה מלמד, YNET, 17-02-2011) ברשימתה מלמד מבכה את העובדה שקוראים בקיאים לעגנון, נעלמו. ומי שנותר ומכיר ומבין את מובאותיו התלמודיות והשו”תיות שבספריו, הינם אברכים ותלמידי ישיבות חרדים, ולהם אין חפץ בעגנון. מסקנתה של מלמד היא כי יש להוציא במימון ממשלתי, את כל כתביו של עגנון, בהוצאה מוערת ומבוארת. רעיון זה נראה לי אז כמתכון לחתימת גולל סופית על העברית העגנונית, על ידי הפיכתה למעין מקראה אקדמית עתירת אינפורמציה אך חסרת נשמה, כמו זו ממנה התאכזבה כל כך ד”ר עוגן. עמדתי הנחרצת הייתה כי קוראי עגנון צריכים בעצמם לחוש את מכמניה החז”ליים והתלמודיים דרך היכרות אישית עם המקורות עצמם, וכי אחרת קריאה בעגנון מחמיצה את חלק אלוה ממעל שבה. וכך, כשלפני כמה שנים ניהלתי ויכוח על עגנון עם מכר לשעבר, שטען בתוקף כי אין צורך להכיר את התלמוד ושפתם של חז”ל, על מנת ליהנות מעגנון. התווכחתי איתו מרה ועל מנת לבצר את עמדתי יידיתי בו מובאות ממעט הגמרא שלמדתי בשנותי בישיבה. לבסוף נפרדנו כיריבים כשכל צד משוכנע שמשנהו סנוב אטום. בתחילה זעמתי על המכר החצוף שההין להכריז כי אינו מטריד את עצמו במובאות והשאלות. נזכרתי בתוכנית הרדיו משנות ה-50, “שלושה בסירה אחת” בה, כך סופר לי, ניתנה לחברי הפאנל משימה לחבר אפיטפים, כתובות משעשעות שמעולם לא נכתבו על מצבות. שאול ביבר סיפר לי (בעוונותיי איחרתי להיוולד, ואת התוכנית לא שמעתי) שעל משימה זו ענה דן בן אמוץ: “כאן קבורה הבתולה חסידה, שלא ידעה אם הרוויחה, ומה הפסידה”. באותה שעה כך נדמה לי מכרי לשעבר, כאותה חסידה, או כיושבי המערה לאפלטון, שהתברכו והתגאו בעיוורונם.
אבל מאז התבגרתי מעט.
עודד גולן הוא אספן עתיקות ישראלי שהיה מעורב בעשור הראשון של שנות האלפיים בשערוריית זיוף של ממצאים ארכיאולוגיים, ומכירתם למוזיאונים בעולם. אחד הממצאים שנקשרו לשמו של גולן היה לוח אבן שחור שכונה “כתובת יהואש”. מדובר בכתובת, בכתב עברי קדום, שמתארת את התיקונים והשיפוצים שערך מלך יהודה בבית המקדש, בהתאמה מפליאה למתואר בספר מלכים ב’ פרק י”ב. גולן ומרעיו עשו עבודה מדוקדקת ומשובחת בזיוף הכתובת, שכללה גם יצירת פאטינה כימית שהוליכה שולל את מיטב המעבדות בעולם. פרופסור אד גרינשטיין מאוניברסיטת תל אביב, אחד מהחוקרים שבדקו את מקוריותה של הכתובת, קבע כי הכתובת מזויפת. את קביעתו זו הוא ביסס, בין השאר, על המשפט שמופיע בה: “ואעש את בדק הבית”. בעברית תנ”כית פירוש המושג “בדק בית” הוא סדק בבית, כמו שמופיע במלכים ב’ י”ב: “והם יחזקו את בדק הבית, לכל אשר ימצא שם בדק”. הנוהג לקרוא לשיפוץ ותיקון “בדק בית” הוא מושג שהשימוש בו בן זמננו, ופה נפל גולן.
מקרה “כתובת יהואש” לימד אותי שיעור בצניעות. אם בעבר הייתי עולה על בריקאדות עלבונה של שפה לשמע הצעה כמו של אריאנה מלמד, כיום אני מהמהם לעצמי שהרעיון לאו דווקא רע. אם שפתו של עגנון הופכת לשפת ארכיון, שפה שיש לחקור אותה ולתת בה סימנים והערות שוליים, כמו מאמרו של הסטודנט הספרדי, ייטב אם לפחות ננגיש אותה לקורא, בעזרת ציוני מקורות והסברים נלווים על מנת לסייע לו לבצע התאמות בין עולמנו לעולם בו כתב עגנון. טעותו של מזייף “כתובת יהואש” לא הייתה העדר שליטה בשפה העברית, אלא שימוש לא נכון במטבע לשון תנ”כי מקורי. אם שפתו של עגנון נקרעה מתוך השיח העברי הנפוץ בלאו הכי, יש לגדרה היטב, לטפחה, לחקרה ולהפוך אותה לשמורה מוגנת, לטובת הדורות הבאים.