(צילום: גיא חצרוני)

סבתא דבורה התיישבה בסלון, על הכורסה הגדולה, מתנדנדת בה בקצב קבוע, מנסה

להרדים את עצמה. מידי פעם פוקחת את עיניה. משגיחה על השקט בבית. תוהה מה

מתרחש והיכן בעלה, יצחק. היא מוכרחה לקום מן הכורסה או לפחות לקרוא לו. לדעת מה

הוא עושה עכשיו. מה זומם. שוב עיניה מצטמצמות. נותר רק חתך צר.

היא רואה את ימי נעוריה מתפתלים. לעתים הזיכרונות תקיפים מאוד. היא מצליחה להשתמש

בהם, לחברם בצורות שונות. פיסות חוברות זו לזו לנוף לבן, חורפי: דבורה ואחיה נהנים יחד.

לוקחים מן המזווה שק, בלי לבקש רשות, פורשים אותו על השלג ומחליקים עליו.

אפשר לקבל מכה חזקה מן ההחלקות הללו, להזדעזע, אפילו לשבור רגל.

רק שאמם לא תרגיש מה הם עושים עכשיו. היא תדאג ותצא לחפשם, תקרא להם

בשלג ועד מהרה תמצא אותם. היא הרי מומחית לגלות את עקבותיהם.

– דבורה, עכשיו את צריכה לבלוע את התרופות שלך- התחנן יצחק

– לא רוצה. מה פתאום שאני אבלע.

– את מוכרחה, כך הרופא אמר.

– לא!

יצחק עומד בכניסה. מחפש מילים משכנעות, שיגיעו אליה ויוליכו אותה להחלטות

הנכונות.

הלוואי שתחייך אליו בשובבות ותגיד לו: בזמן האחרון אתה כל כך רציני,

שהייתי מוכרחה לסדר אותך, אני כלל לא חולה.

אך דבורה רגזנית היום. הוא היה רוצה לצאת קצת, להסתובב כשעה למטה. אולי

יפגוש איזה מכר, אך אין מי שישגיח עליה.

יצחק ניגש למטבח, פותח את המגרה השלישית, נוטל את התרופות, ידו השנייה מחזיקה

כוס מים פושרים, להגיש אותה לדבורה.

– הנה, תבלעי.

היא מביטה בכדורים המונחים בכף ידו הפרושה. לוקחת ומסדרת אותם על מסעד הכורסה

בצורות שונות: לרוחב, בחצי עיגול, בפיזור חופשי. מרימה את ראשה. הטלוויזיה פועלת בלי

קול, על המסך פורצת אש גדולה. עיניה עוברות למזנון, לבובות הקרמיקה הקטנות שלה,

הבלונדינית המגונדרת מושכת את תשומת ליבה: היא נראית לה כמו בת אצולה, שני כלבים

שחורים יושבים מימינה ומשמאלה, שומרים עליה. מהיכן צצו הכלבים המכוערים האלה?

הבובה פוחדת מהם.

– נו תבלעי כבר-

יצחק מרים את קולו, אך מיד נזכר בדברים שהרופא אמר:

“תעודד אותה. תשוחח איתה, אל תכעס גם אם היא עושה דברים שמרגיזים אותך”.

יצחק מכבה את המזגן, ופותח את תריסי המרפסת.

– קחי את הכדורים ובואי לפה, דבורל’ה. יש אוויר טוב במרפסת. בבניין

שממול הגנן מטפל בצמחייה, עובד יפה. אני מכיר אותו, הוא תמיד חובש

כובע של ליצן-.

– אם הוא ליצן שיבוא לרקוד איתי- דרשה דבורה ושניהם צחקו.

ענת קוריאל פרסמה שירים ב”חדרים”, “עכשיו”, “מאזנים”, “עיתון 77”, “גג”, “ידיעות אחרונות”, “מעריב”, “זוטא” ו”פואמה”.

רומן, פרי עטה, “חתכים” יצא ב”ספריה החדשה” ב- 1999. עובדת כמורה לספרות ב”תיכון חדש” תל אביב.

4 תגובות

  1. סיפור משובח. התרשמתי מכשרון הכתיבה הניכר. היריעה הקצרה הזו מכילה דרמה, עושר נפשי, אווירה ויופי מרוכז.
    הסוף מוליך את הקורא להיחלצות מרעננת שלא ציפיתי לה.

  2. בסיפור כזה אפשר לראות עד כמה כתיבה היא אמנות לא פחות מציור או פיסול. ענת קוריאל היא אמנית גדולה בתחום, לדעתי, בכך שהיא יודעת איזה חלקים של הסיפור להכניס ואיזה לא, איפה להתחיל ואיפה לסיים. תענוג!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה + 10 =