תל-אביב הלוא היא העיר הלבנה, ידעה עליות ומורדות לאורך השנים. מיום הווסדה הגדירה אותה התנועה הציונית כעיר העברית הראשונה. זהו מיתוס המלווה אותה עד ימינו אנו. השירה שמשה כחלק אימננטי מיצירת התרבות הישראלית החדשה. האופן שבו באה תל-אביב לידי ביטוי בשירה, משקף למעשה את התפתחותה של התרבות, בראי ההיסטוריה של תקופת היישוב והמדינה החדשה.
נתן אלתרמן, השיב בשירו דצמבר "מעט אביב לתל-אביב" בתיאורו "ריחות תפוח ומטר" המאפיינים את החיים בעיר. נעמי שמר, תיארה את העיר הלבנה הצומחת "מקצף גל ועננה". אף זמרים אשר נטלו את קולמוסם בכתיבה, דוגמת שלמה ארצי, כתבו על שביעות רצונם מן החיים עם "אישה, ילדה ולמברטה" ב"עיר קטנה עם ים בפיתה, אז למה להחליף"? אכן, נראה כי ישנו במילים אלה ביטוי לשביעות רצון מן הפיתוח, על רקע אידיאולוגי של הפרחת השממה ובניין הארץ.
לא כך הוא הדבר. הליריות כממד אישי של הפרט החי בעיר ולא משמש כחלק מקולקטיב כללי, תפשה את מקומה. מאיר ויזלטיר, בטא "סימפטיה לאומנות קונספטואלית בתל-אביב", אך הציג פן אחר "עיר בלי קונספציה, טיח נופל…". שלמה ארצי עבר תהליך אישי עמוק אחר "משחקי 26" והגיע למסקנה כי "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת". הקישור לתל-אביב בא לידי ביטוי בתמונת האלבום, המראה את הבימה והיכל התרבות. אנו למדים על האורבאניות החונקת הנותנת את אותותיה על הפרט, המחפש את דרכו בהתחבטות אישית. הדימוי הלבן והנקי, פנה את מקומו לתהומות חדשים בשירה של אסתר שמיר, "במקום הכי נמוך בתל-אביב". בשיר זה באה לידי ביטוי עבודתו של המפיק לואי להב, אשר הביא עמו ניחוחות רוק אמריקנים, התברג בסצנה המוסיקלית של הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-80 והוציא מזמרים כגון אסתר שמיר, מני בגר ושלום חנוך, צד מחוספס, בועט ובוטה. שמיר מציינת את השפל כ"נמוך יותר מפני האדמה". אכן, תהום עמוקה נפערת בשיריו של הכותב.
שנות האלפיים לא חסכו ממדים אלה מאתנו. אפרת גוש מייצגת בשירה "שוב לבד" ממד לירי חד יותר, קיצוני יותר ובוטה יותר "שוב לבד….שוב שותה" וכו'. האם הנאיביות פנתה את מקומה לטובת ההקצנה וחדות הניכור האישי? האם הדבר קשור לשינוים שעברה החברה הישראלית, מקולקטיב לפרטיות? מהצורך לתרום כדי לפתח, ל"אכול ושתה כי מחר… " יכול הדבר להיות. אך עד אנה אנו באים וכיצד ייגמר התהליך?
