“זונה” או “בתולה”? – ביקורת על הסרט “הברבור השחור”

מכשף רשע הופך נערה יפה ותמימה לברבור לבן, הכישוף ישבר אם הנסיך יישבע אמוני נצח לאהוב אותה ויישא אותה לאישה. הנסיך היה מתאהב בה אילולא תאומתה המרשעת של הנערה, הברבור השחור, לא היה מפתה אותו. מה נותר לנערה לעשות ברגע שהבינה שהנסיך שלה פותה? היא יכולה רק להתאבד ובכך לשמר את תמימותה וטהרתה לנצח. האומנם?

“ברבור שחור”, סרטו החדש של דארן אהרונובסקי (“המתאבק”, “רקוויאם לחלום”) מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), בלרינה שברירית ופריג’ית אשר תקבל לראשונה בחייה תפקיד ראשי בלהקת הבלט לרקוד את התפקיד הכפול של הברבור הלבן והברבור השחור. הברבור הלבן לא יהיה בעיה בשביל נינה שמתאמנת כל היום על הטכניקה שלה רק כדי לחזור בלילות לזרועותיה של אימא בתוך חדר ורוד מצופה בבובות. אבל האם היא תוכל להשתחרר מינית ולפתות את הקהל בתפקיד התאומה המרשעת שלה הברבור השחור?

קרן הורני (“הבריחה מן הנשיות”) טוענת נגד צמצומן של תכונות פסיכולוגיות למושגים אנטומיים בלבד, נגד חוסר ההתייחסות לערכים חברתיים ונגד ההתרכזות במחשבה בינארית: אינסטינקט-אגו, נשי-גברי, פסיבי-אקטיבי. אך דווקא תפיסת העולם הבינארית היא שמשתקפת בקולנוע, תוך הצגת תפקידים מקוטבים של גבר פעיל ומבצע לעומת אשה פסיבית, אובייקט מיני חסר כבוד והערכה עצמית. הקולנוע בחר להתמקד בהצגת סטריאוטיפים נשיים אחדים ומסוימים בלבד. האישה חלשה, קורבן שזקוק להגנת הגבר, אם ורעיה שאין לה כל זהות אחרת, בתולה נצחית ואלוהית ללא מין, או הקוטב האחר – אובייקט מיני, זונה ופאם-פטאל.

למה דארן אהרונובסקי מעמיד אותנו בשנת 2011 מול שתי אופוזיציות בינאריות של נשיות? האחת תמימה וטהורה והשנייה ביצ’ית ומפתה. האם לא קיימות אלטרנטיבות? האם הדרך היחידה שגיבורת הסרט תצליח להגשים את חלומה היא על ידי מילוי שני התפקידים? בתרגום חופשי “ברבור שחור” הוא שם קוד לפאם פאטל. האישה המינית והפתיינית שמוכרת לנו בעיקר מסרטי הפילם נואר אבל חוזרת וצצה כל פעם שעל המסך מופיעה אישה כוחנית. לרוב, מדובר בגיבור גברי (כמו בסיפור אגם הברבורים) שצריך לבחור בין האישה התמימה שאיתה הוא אמור להתחתן אבל מתפתה לאישה הפתיינית שיכולה גם להרוס אותו. בסרט תפקיד הנסיך או הגבר כמעט נעדר לגמרי. תומא, הכוריאוגרף, נותן לנינה את התפקיד הראשי עם האזהרה שהיא לא תוכל לבצע אותו אם לא תצליח לרקוד את תפקיד הברבור השחור בשלמות. הוא מצביע לנינה על לילי (מילה קוניס) רקדנית חדשה שמגיעה מסן פרנסיסקו (עיר המיניות החופשית) לילי רוקדת בתשוקה ובחופשיות אשר חסרה כל כך לנינה.

האם שתי האופוזיציות הללו הברבור השחור והברבור הלבן יכולים להתקיים בתוך גוף נשי אחד? היחסים בין נינה ללילי נעים בין שנאה לאהבה כאשר הם נוגעים כל הזמן בשאלת המיניות. התשובה שמציע הסרט מופיע בעצה שנותן תומא לנינה. הוא רוצה שהיא תלך הביתה ותיגע בעצמה, כלומר תתחבר למיניות שלה. אבל נינה, בתור הברבור הלבן והתמים לא מצליחה במשימה הפשוטה הזו בתוך חדרה הורוד, עמוס הבובות ותחת עינה הפקוחה של אימה. כדי להתחבר למיניותה היא צריכה לחבור ללילי בסצנה לסבית סוערת ורק אז היא תצליח לרקוד את שני התפקידים. אך אבוי, ברגע שהגוף של הברבור הלבן התערבב בגופו הטמא של הברבור השחור השתחררה מפלצת בתוך גופה של נינה. שתי האופוזיציות לא מצליחות להתקיים בתוך גוף אחד אשר יביא את עצמו בלית ברירה להשמדה.

“ברבור שחור”, כמו סרטיו הקודמים של אהרונובסקי, שומרים את הצופה על קצה הכיסא לאורך כל הסרט. הסכנה הנשקפת לנינה באה לידי ביטוי בכל סצנה בסרט. האיום מופיע בדמות רקדניות שמקנאות בתפקיד הראשי שלה, בנסיעות הליליות שלה ברכבת התחתית אבל האיום המרכזי הוא האיום שנמצא בתוכה, המיניות שעתידה להתפרץ ולהרוס אותה. הצילום מזכיר את הסגנון של האחים דאדן (“רוזטה”) המצלמה ממש רוקדת סביב נינה וצמודה לכל תנועה שלה לאורך הסרט, מה שמדגיש את הריאליסטיות של הסרט כך שאנחנו מרגישים בתוך הבלט עצמו מצד אחד ומצד שני, כמו נינה אנחנו לא יודעים לאורך כל הסרט מה באמת קורה ומה הוא חלום. האלמנט של הסכנה מודגש גם על ידי הסאונד. אהרונובסקי עצמו הודה בהקרנת טרום בכורה שהוא השתמש בסרט ב”טריקים זולים של סרט אימה ונהנה לראות את הצופים קופצים מהכיסאות”.

הסרט שזור במוטיבים חוזרים וסמלים מתוך עולם האגדה כמו הכנפיים השחורות של הברבור המופיעות בקעקוע על הגב של לילי ובגירוד גב ההולך ומחריף של נינה עצמה, אלו הכנפיים השחורות שעתידות להתפקע מתוך גופה ובאמצעותן היא תצליח לעוף רק כדי להתרסק. משחקו של אהרונובסקי על גבול הפנטזיה והמציאות בסרט מגיע לשיא בסקוונס הסיום כאשר נינה רוקדת את שני התפקידים על הבמה ומאחורי הקלעים; את הברבור הלבן ואז את הברבור השחור. המשחק של נטלי פורטמן מדהים בסרט הזה, למען התפקיד היא גם הורידה לא מעט במשקל. עם זאת, אני חייבת להודות שחוסר הודאות אם מה שאנחנו רואים הוא אמת או בדיה לא מחדש דברים שכבר ראינו ב”מועדון קרב”, “התחלה”, “נפלאות התבונה” ועוד הרבה סרטים טובים שכבר הרסו את אלמנט ההפתעה והמתח עליו משחק אהרונובסקי.

הבחירה ברקדנית בלט, שיא הנשיות והעדינות כגיבורה של הסרט רק מגבירה את החרדה שלנו כצופים לגורלה. עם זאת, לדעתי, אהרונובסקי לא לקח את הכלים בהם הוא השתמש למקום חדש. התמימה שהופכת את עורה לשחור, המלחמה להשתחרר מהאם המפלצתית והפיתוי של המנחה/מורה כל אלו סיפורים שכבר שמענו. הצילום אומנם שומר אותנו על קצה הכיסא לאורך הסרט אך מבחינת ההזרה והעלילה הכפולה לא צפויים לנו חידושים. בסוף הסרט אנחנו מקבלים את התשובה האם נינה תצליח ובמידה מסוימת האם כל אישה מסוגלת למלא את שני התפקידים. האם הגוף הנשי יכול להכיל בתוכו הפכים כה מוחלטים ולהצליח בשניהם כאשר כל אחד מושך לכיוון מנוגד? באגדה אגם הברבורים ובסרט הגוף הנשי מגיע לאבדון.