“את הסיפור הראשון בחייו לא קרא, אלא ראה בתמונות של פנס קסם, “טראס בולבה” לגוגול, שהראו בבית הספר של הכפר, הוא היה אז כבן תשע. הדבר עשה בו רושם גדול”, כך מופיע באוטוביוגרפיה קצרה שכתב על עצמו חיים הזז, והופיעה על כריכתו האחורית של ספרו “היושבת בגנים”.
חיים הזז נולד באוקראינה, בעשור האחרון של המאה ה-19, וגדל בכפר בו חיו יהודים לצד גויים. העובדה הזו חשובה כדי להבין מה היה מרשים כל כך באותה תצוגת שקופיות של סיפור “טראס בולבה” לגוגול. טראס בולבה הוא סיפורם של קבוצת קוזאקים אוקראינים, מטונפים, נבערים מדעת, אכזריים, אנטישמיים ובכלל לא נעימים. אבל גוגול, במכחול קולמוסו המושחז ידע להראות את היופי העדין, הארצי והתמים כל כך, של אותה חבורת שיכורים אלימה. למרות מה שאנחנו יודעים ולמרות מה שלמד העם היהודי על בשרו, הקוזאקים נחשבים לגיבורים לאומיים באוקראינה, ולשם השוואה, בוגדאן חמלניצקי, שיכל לחרוט על חרבו עשרות אלפי הריגות מוצלחות של יהודים תמימים מופיע בגאון על השטר בן החמש גריבנה, באוקראינה של היום. יתכן ובשביל חיים הזז הצעיר, אותה הפגנת יופי וטוהר אנושי במחשכי המדמנה האנושית, אותה אהבת אדם אפילו לאדם שלאו דווקא אוהב אותך בחזרה, תהווה נר שיאיר את דרכו הספרותית.
כמו רבים מהסופרים היהודיים של אותה תקופה ואותו איזור, חיים הזז גדל וינק יהדות, נחשף להשכלה כללית בהמשך, נסע, חזר, למד, עבר וכו’ וכו’. אבל, בעוד יחסם של רוב הסופרים, כולל בשביס זינגר ועגנון, אל ההמון היהודי הגלותי, אם בני בירה ואם תושבי שטעטל קטנה, הוא ביקורתי בעיקרו, לעיתים ציני ולעיתים אפילו מריח מתעוב, הזז ידע רק לאהוב. את סיפוריו הראשונים כתב הזז עוד בגיל צעיר וכבר מהם משתקפת ראיה מפוכחת ובהירה של הנפש היהודית המתייסרת, נפש, נפש וייסוריה.
היהודי של הזז מתייסר, תמיד ישנה איזו כמיהה לאן שהוא, מעין דמות רומנטית-מרחפת כמו ציור של שגאל, אולי אפילו זה שמעטר את עטיפת הספר “בצלן של מלכויות”, שמאגד יצירות וחלקי יצירות מעזבונו. נפשו של היהודי של הזז לעולם לא מוצאת בית או מנוחה. הכמיהה היא לארץ ישראל, למשיח, לגאולה אישית או לאומית, להגשמה, תמיד קדימה, הלאה. קריאה מעמיקה בספריו של הזז העלתה בפני עוד תהיה, יש עוד דבר שחסר אצלו, עלילה. הזז מתאר נפלא, הוא יורד לנימי הנימים של הנפש המתייסרת, או של מבטיה הסתומים של עז, אבל הרבה לא קורה בסיפוריו, במיוחד לא מחוץ לראשם של הגיבורים. על הקושיה הזו עונים גיבוריו של הזז על נקלה. אכן אין התרחשויות רבות בעלילותיו, אבל התנועה האמיתית אינה על פני הארץ. התנועה האמיתית, ההתרחשות האותנטית אצל הזז מתרחשת בזמן, ולא במרחב. מגיבורו של הסיפור “הדרשה” , יודקה, חלוץ שמבקש אסיפת חברים מיוחדת בה הוא מוחה נמרצות על עצם קיומה של היסטוריה יהודית. לדעתו אין באמת היסטוריה לעם היהודי, אין רשימת התרחשויות, מכיון שהיוזמה, המושכות לא היו בידיו. העם היהודי תמיד יהיה חלק מההיסטוריה של העם הפולני, הרוסי או הגרמני. אבל ההתרחשות האמיתית היא מעל למרחב, בנפש, בזמן. גיבור אחר של הזז הוא עסקן ציוני ממורמר שהופך “אפיקורס של הציונות” וטוען שהעם היהודי אבד את האמת שלו כשניסה לההפך לבעל מרחב, להחיל את החוקים המטאפיזיים, העל ארציים שלו, על פיסת אדמה. לפי הזז, בסיפור זה לפחות, היהודי חי באויר, ושם צריך להשאר, ואת הריחוף הזה מתאר הזז בשתי ידיים מלטפות.
אחרי עלייתו לארץ והשתקעותו בירושלים, הזז החל להתקרב אל עולי תימן, יהודים פשוטים ברובם, מדברים עברית אחרת, מנהגיהם שונים וקוסמים לעיני הזז. הזז מתאהב כליל בבני תימן וכותב עליהם סיפורים רבים, בשפה הייחודית להם, בדרך העדינה והגסה של הבעת הצער והאהבה שלהם. אחד מהם הוא “יעיש” סיפורו של יהודי מבני תימן, שהזז מרהיב עוז ומצייר ביד אמונה את נבכי נפשו, עד לתהומות השגעון.
רבים טוענים שאני טועה, שכל רצונו של הזז הוא לצעוק את חוסר התוחלת של היהודי בהדבקותו למסורת המנוונת, שכולו ציניות ועוקצנות. אבל למה איני רואה את זה? אולי בגלל שאצל הזז כל גיבור חושב ומגיב לפי רמתו, והנה העושר ב”איכות” המחשבה ועומקה אצל גיבוריו היא עצומה עד כדי כובד? אולי כי הזז צלל לתוך נפש האדם ומצא שם את המכניזם העדין, ובמכניזם הזה, במחשבה האנושית הענוגה, אין כל ציניות, אלא אמת ביישנית וברה?
ראו עוד על חיים הזז
רשימה נאה. ראיתי אותה כשהתפרסמה במגזין הסטודנטים של אונ’ באר שבע והעברתי אותה למרצה בסמינר על חיים הזז שאני לוקח כעת .היא נדהמה ושמחה לראות שעדיין יש צעירים שכותבים על הזז
כמה מילים על הזז שעליו אני כותב כעת עבודה גדולה שתיהפך למאמר גדול באתר זה:
בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם חוקרת ידועה של תרבות יהודית מזרח תיכונית היא דיווחה לי ש”בשיח המזרחי”” הזז מוכר כ”גזעני “.
הופתעתי מאחר שאם יש סופר שאפשר להגדירו כפחות גזעני מכל אחד אחר הרי זה חיים הזז שהקדיש שנים רבות מחייו לכתביה על אנשי הקהילה היהודית ממוצא תימני. …
ניסיתי לברר מיהו האיש שטוען ב”שיח המזרחי ” שחיים הזז הוא גזעני .
הופניתי לחוקרת בשם סמדר לביא שעליה ראו כאן
http://en.wikipedia.org/wiki/Smadar_Lavie
הגברת לביא כתבה במאמר כאן שפורסם באניציקלופדיה של נשות האיסלאם
http://cosmos.ucc.ie/cs1064/jabowen/IPSC/php/art.php?aid=75434
כי “הסופרים האשכנזים שכתבו על יהודי המזרח ( דהיינו בעיקר חיים הזז אם כי משום מה היא לא מזכירה אותו בשם ) ששייכים בעינ יה לז’אנר מיוחד שאותו היא היגדירה בתכתובת ביננו כ”ז’אנר רומיה ” ( על שם הגיבורה של ספרו של הזז” היושבת בגנים “)( הושפעו מהעוז\רות שלהם שסיפרו להם סיפורים שהיצגו את נשות עדתן כייצריות באופן מיוחד..
שוב הופתעתי מאחר שאני עורך עכשיו חיפוש יסודי ביותר על חייו של הזז ולעניות דעתי נתקלתי בכל מקור על חייו שקיים בעברית ובאנגלית ובאף אחד מהם לא הוזכר שלהזז בכלל הייתה עוזרת. ההנחה היא שרוב חייו הוא היה עני מידי אפילו בעבור זה. הזז בהחלט לא היה זקוק לקבל את המידע שלו על על יהודי ונשות תימן מעוזרת בביתו .הוא חי במשך שנים בשכונות של יהודי תימן בירושלים ולמד את השפה המיוחדת שלהם היטב.
אז אולי הגברת לביא התייחסה לסופרים אחרים שכתבו גם הם על יהדות תימן?
למרבית הצער התכתובת עימה לא הניבה כל מידע חשוב בעניין . היא סירבה לענות לשאלות הספציפיות שלי בעניין היא היפנתה אותי לביבליוגרפיה שסוף המאמר שלה ונמנעה מלציין את המקור הספציפי.בדיקה יסודית של הביבליוגרפיה הזאת לא חשפה כל גרגיר מידע שיכול היה לשמש כמקור להצהרה הזאת שכרגע היא מוטלת בעיני בספק.
עד שלא יתגלה המקור להצהרה זאת של לביא אי אפשר לקבל אותה כעובדה.
האם ייתכן שיותר משההצהרה מגלה אמת אובייקטיבית כל שהיא על “שיטות העבודה ” של הסופר “האשכנזי ” כביכול על האישה המזרח תיכונית , היא מגלה יותר את ההבנה הסובייקטיבית של הגברת לביא “איך הגבר האשכנזי ” כשהוא כותב על האישה המזרח תיכונית ” מסוגל לכתוב עליה ורואה אותה ?
מידע נוסף נדרש בעניין .חשיפת המקור שבו השתמשה לביא לקביעתה זאת בהחלט יכולה לעזור בעניין.
בוקר טוב.
תימת הבריח של חיים הזז היא המשיחיות והציפיה למשחיות,וזו חתכה לאורך כל הקאנון שלו,החל בסיפורי
המהפכנים היהודים ברוסיה ועד לספריו על עדת התימנים.ספריו וגם המחזה שכתב (“ויהי בקץ הימים”)
הם מחקר עצום,רב מימדי בסוגיית המשיחיות והאופן שבו היא מכלה ומדרדרת את הנתפשים לה ואת עצמה.
גם ספריו על עדת התימנים בירושלים כבולים לתימה הזאת וכך יש לקרוא אותם.הויכוח אם שאב הזז את תעצומותיו מהעוזרת שלא היתה לו או ממקורות אחרים הוא ויכוח עקר.
לכשלעצמו היה קרוע מאוד בין רציונאליזם מהפכני לבין משיחיות : נקודת השבר שלו הייתה ל ל א ס פ ק תפישת דוד בן גוריון
כסוג של תופעה משיחית.בנקודה זו כאילו נמחו הספקנות והאירוניה הדקה מן הדקה שלו.באופן הזה הפך להיות ,בלא שחש זאת,כאחד מגיבורי ספריו הוא.באופן אירוני שילם הזז מחיר יקר מאוד על ה”משיחיות” הבן גוריוניסטית – בנו היחיד נפל במלחמת השחרור.
מפעל ה”שיכתוב” של כתביו בו עסק בשנותיו האחרונות הזיק לו מאוד – מה שאני מכנה ביני
לבין עצמי ‘עיגנון’ כתביו.
אני ממליץ מאוד על קריאת “היושבת בגנים” שלו,שבתוכו גלומה כל התימה ודרכי המימוש שלה באופן גרעיני.
חיים הזז הוא סופר גדול אמנם משני לעגנון,וקרוב יותר לאהרן ראובני מבחינת התשתית הספקנית וראיית עולם דארוויניסטית
-אחרי ככלות הכל.
סופר מרתק,חד פעמי בתולדות הספרות העברית,שפעל בתוך סתירה מובנית דורסנית בחיים ובספרות.
עיקר שכחתי – קובי,האם אתה הוא זה? שמחתי לקרוא דבר שכתבת.
ועם זאת – מציע שלא להיתפש ל”הדרשה”,אחד הסיפורים היותר דידיאקטיים והפחות משובחים של הזז,שנלכד בסיפור הזה כמו גבורו,בלא יכולת להיחלץ.
יכול להיות ש”הדרשה ” זה אחד הסיפורים הפחות טובים של הזז ( לדעתי “חתן דמים ” הוא הטוב שבכולם ). אבל זה הסיפור הידוע ביותר שלו בלי חוכמות וזה שכולם זוכרים אם זוכרים מימנו משהו .
וראה את כל הקישקושים השקריים שמסתובבים ברשת ומביאים ציטוטים מהסיפור כאילו אלו דעותיו של הזז עצמו בלי לציין שהמדובר בסיפור.
לצערי למרות שהתגובה למעלה נשלחה לגברת סמדר לביא ” שום תגובה ושום הפניה לא התקבלה ממנה לגבי טענתה השנוייה מאוד במחלוקת שסופרים אשכנזיים ( למעשה חיים הזז) נעזרו כביכול ב”עוזרת הבית שלהן ” כמקור מידע על מנת לצור סיפורים מחיי העדה התימנית שבהן הגיבורות התימניות הוצגו כנשים תאוותניות באופן מיוחד מאחר ש( כטענת לביא ) זה מה שהסופרים “האשכנזיים” ( כהגדרתה של לביא ) שמעו וציפו לשמוע מעוזרות הבית שלהם ששוב על פי לביא ידעו שזה מה שהבוס רוצה לשמוע.
כאמור למעלה לא מצאתי שום צל של ביסוס לטענה זאת בשום דבר שהופיע אי פעם לגבי חייו של חיים הזז.
אלא עם כן יתגלה לבסוף ביסוס שלא ידעתי עליו לטענה זאת הנחתי היא שהמדובר בבדיה פרי המצאתה של סמדר לביא ומשקפת את דיעותיה ורעיונותיה כיצד ימערכות יחסים בין “אשכנזים ” ונשים מזרח תיכוניות יכלו התקיים ולא על איזה שהם עובדות שהיא איתרה במחקרה.
. סמדר לביא היא ככל הנראה “חצי אשכנזית ” כהגדרתה בת לעולה מלטביה ואישה ממוצא תימני ,כמו הדמויות שאותן תיאר חיים הזז בספריו.
יתכן מאוד שעובדה ביוגרפית זאת היא שקובעת את דרך חשיבתה ואת הבנתה לגבי מערכות יחסים בין “אשכנזים” ל”מזרח תיכוניות” ולא חקירה אובייקטיבית כל שהיא . .
כמובן מאליו שעם יתברר שאין שום ביסוס לטענתה לגבי “הסופר האשכנזי ” ו”עוזרת הבית ” שלו הרי שיש להתייחס בזהירות רבה לכל דבר אחר שאותו כותבת לביא במאמרה הנ”ל ולא לקבל שום דבר שהיא אומרת בשום עניין ללא בדיקת מראי מקומות.
עוד פרטים על סמדר לביא יש בערך עליה בויקיפדיה ( שנראה שנכתב על ידה )
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9E%D7%93%D7%A8_%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%90
פרטים נוספים על סמדר לביא במאמר שבבירור לא נכתב על ידיה ונותן זווית אחרת לגביה יש כאן
http://www.court.org.il/nato/nato42.htm
ועוד חומר מעניין על הגברת סמדר לביא יש בשיחה עליה בערך שלה בויקיפדיה
כאן :
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A1%D7%9E%D7%93%D7%A8_%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%90
מסתבר שהיא מגדירה את עצמה כ”יהודיה ערביה ” אם כי על פי ההגדרה היא לא.
מהסיבה הפשוטה שאביה הוא מלטביה וכתוצאה יש בה דם “אירופאי ” שבעיני הטהרנים לפחות בקרב אנשי “השיח היהודי ערבי ” הופך אותה ל”בת תערובת ” “נגועה” ול”לא טהורה”. .
. מעניינת העובדה שהיא פירסמה מאמרים כנגד עליית יהודים מברית המועצות לשעבר בדומה לאביה בטענה שהם עלולים “לזהם ” או לפגוע בזהות המזרח תיכונית שנוצרת כאן.
נראה לי שלפרויד היה הרבה מה לאמר כאן אבל זה מובן מאליו .
בבירור זה עוד מקרה של מישהו שבזהותו החדשה הוא קיצוני יותר מהאנשים שנולדו כביכול בזהות הזאת, בדומה לחוזרים בתשובה בסביבה החרדית , ולכן אכול שנאה קיצונית במיוחד לאנשים שעימם הוא עלול להיות מזוהה בעיני אנשי קבוצת ההתיחסות החדשה שאליה הוא רוצה להתחבר האנשים “הטהורים ” של הזהות . .
לעניינינו מה שחשוב כאן הוא שאי אפשר להתייחס ברצינות לשום דבר שהגברת לביא כותבת ואומרת ללא בדיקת מקורות.
אני שואל את עצמי איך היא היגיעה לדרגת פרופסור. מן הסתם היא פירסמה גם מחקרים רציניים כמו אלו על הבדואים אבל לא קראתי אותם .
בתחום הספרות העברית בכל אופן אי אפשר להתייחס לשום דבר שהיא כותבת ברצינות.
אומנם התגובות פה נכתבו לפני שנים אבל אני מרגישה חובה להגיב. אין ולא היה לחיים הזז שום עוזרת או כל דבר אחר שהוא ואישתו, אביבה הזז, נעזרו בה. עד שפגש את אביבה נדד חיים הזז בין צרפת, שכונות ירושלים, תל אביב וכאשר התחתן עם אביבה עברו השניים לבית ברחוב חובבי ציון 18 שכיום נמצא בו ארכיון מוזאוני של הזז. כמו שציינו לפני, אכן חיים הזז חיי בעוני רב ( אחת הסיבות למעבר הדירות הרב שלו). מגיל צעיר החליט הזז שחייו יקדושו לכתיבה והוא לא יעבוד בשום דבר חוץ מכתיבה. סיבה נוספת למעברי הדירות, מכיוון שהזז כתב על האנשים שחיו בסביבה שלו, אנשים שפגש\ ראה ברחוב, הוא תמיד הסתובב עם פנקס ועפרון\ עט על מנת לרשום רעיונות לכתיבה, ולכן גם עבר לנחלאות על מנת ללמוד ולהכיר את הקהילה התמינית שחיה שם,. כאמור לאחר שהתחתנו חיו אביבה וחיים הזז בדירה ברחוב חובבי ציון בטלביה ואומנם אז כבר הזז היה סופר ידוע הם עדיין חיו על כל ספר שהוא כתב ואביבה עבדה באוניברסיטה העברית. בפירוש לא היה להם בכסף לעוזרת ומתוך מה שאני יודעת על אביבה הזז לעולם היא לא הייתה נותנת למישהי לנקות לה את הבית כל עוד היא יכלה לעשות את זה בעצמה 🙂