דגל גרמניה.

הופיע ,תחת השם “קולטורה נון גראטה”  בדיוקן -מקור ראשון גיליון 767 20.4.2012.

Summary in English

Literature in the German language, including German popular works, was a dominant literature in terms of its many translations into Hebrew, from the 18th century to the beginning of the 1930’s. Well-known writers in that language, such as the Brothers Grimm, were among the most translated writers into Hebrew of all.

However, after that, for some decades, from the 1930’s through the Second World War and afterwards, and up to the 1960’s and 1970’s, the German language was almost completely boycotted in Hebrew, and translations of modern German literature were very few. This was a result of the Shoah, which made that language, and all those who wrote in it, virtually untouchable.

There were only a few rare exceptions in modern German literature, foremost being the works of Thomas Mann and of the children’s writer, Erich Kästner. Even more established German writers, from the period before the Shoah, were no longer being translated.

However, there was one German writer who always remained popular even – or especially – after the War, and that was the writer of Westerns, Karl May, notwithstanding the fact that his books were enormously popular among the Nazi leadership. There were even Israeli imitators of his works, who used his characters, Winnetou and Old Shatterhand, as the basis for original Israeli works. His characters also served as inspiration for stories about Israeli gangs, such as the “Noazim”, whose characters represented the typical Israeli Sabra.

The Brothers Grimm and their tales continued to be translated – even more so than in the past – in spite of the fact that these were supposed to have had a significant influence on the “cruelty” inherent in the German people.

At the end of the fifties and the beginning of the sixties, translated versions of cheap German literature – mystery books, Westerns and crime series – began to appear, in the guise of American series. Thus, while quality German literature was still viewed as suspect and untouchable, light German literature flourished in Hebrew, although, for the most part, its true origin was not revealed.

Recently, another German series for youth, this time on soccer, was translated, but this series was Hebraized, with its setting and characters being made Israeli, and it no longer had any connection with Germany. Thus, it continues a long tradition of concealing the German origin of popular literature translated to Hebrew. .

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ,נעלמו ספרים גרמניים מהמדפים בארץ ישראל .חוץ מאלה שנכתבו בידי יהודים, או שמחברם התנגד להיטלר. או שסימל את הסאדיזם הגרמני.או שפשוט אי אפשר היה בלעדיו.

הילדה לוטכן הפכה לאורה, מינכן עברה לציריך, ומהגרים תורכים הפכו לערבים-ישראלים.

בזמן שבגרמניה שרפו ספרים ואחר כך בני אדם, ביישוב העברי הצעיר הסתפקו בחרם לא-רשמי על ספרים שמקורם גרמני, או בגיור לחומרה. כי כמו שהוכיח גינטר גראס, בגרמנית זה נשמע טוב יותר, אבל נמכר הרבה פחות.

בימים אלו לאור מחאות הציבור נאסרה שוב השמעת המוזיקה של המלחין הגרמני וגנר באונ’ תל אביב.

ורק לפני כמה שבועות בערה ישראל בזעם כתוצאה משיר שכתב  הסופר הגרמני המפורסם מכולם ,חתן פרס נובל גינתר גראס שבו טען שישראל היא זאת שמאיימת על איראן ולא להפך.

כל זה מחייב בדיקה מפורטת של מערכת היחסים המסובכת מאוד בין  התרבות הישראלית והתרבות הגרמנית מאז ימי השואה.

ובכלל מה מעמדה העולמי כיום של התרבות הגרמנית כמעט 70 שנה לאחר השואה?

מהשפה ולחוץ

גינטר גראס נראה לאחרונה מאושש ונלהב מתשומת הלב הבינלאומית הבלתי צפויה שבה זכה. גורמים בטהרן הגדירו את השיר החדש שפרסם, זה המזהיר מפני האפשרות שישראל הגרעינית תשמיד את איראן, כ”פנייה למצפון העולמי”. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו טרח גם הוא להגיב לשיר הזה, והזכיר פרט בעברו של הסופר, שהוסתר במשך לא פחות מ-65 שנה: היותו חבר בוואפן אס-אס הגרמני, בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. שר הפנים אלי ישי נתן לעימות ממד פורמלי ומעשי, כשהכריז על גראס כאישיות לא רצויה בישראל.

גראס מצדו מיהר לנצל את אור הזרקורים והשווה את ישראל למשטר הרודני של מזרח גרמניה, ואת אלי ישי לראש ה’שטאזי’, המשטרה החשאית באותה מדינה קומוניסטית. אולי חשב באופן ספציפי על מרקוס וולף היהודי, ‘האיש ללא פנים’, שכראש השטאזי הפך לסמל של אימה ומשטמה במערב.

הסערה האדירה שפרצה בשני עולמות תרבות – הגרמנית והישראלית – ובאופן נדיר חדרה גם לעולם הפוליטיקה הישראלית, היא סמל ליחסים האמביוולנטיים מאוד בין התרבות הישראלית וזו הגרמנית. נזכיר שבספריו של יורם קניוק על גרמניה, כמו ‘היהודי האחרון’ ו’הברלינאי האחרון’, מופיע גראס בשם “גרמניסופר”, כנציג וכסמל לכלל עולם הספרות הגרמני.

גראס עצמו דווקא מילא תפקיד מרכזי לאורך השנים במסגרת המאמצים לקרב בין שתי התרבויות, על רקע הצל הכבד המעיב על יחסיהן, אבל גם עורר שורה של סערות. כעת רשם פרק חדש ביחסים הבין-תרבותיים, שראשיתם בהערצה בלתי מסויגת מצד ישראל-שבדרך, המשכם תדהמה ותיעוב לנוכח שיתוף הפעולה הנרחב של הגרמנים עם האידיאולוגיה הנאצית, ועתידם אינו ברור.

האחים גרים נוקמים ביהודים

עד שנות ה-30 הייתה התרבות הגרמנית נערצת בקרב היהודים בעולם בכלל וביישוב העברי בארץ ישראל בפרט. בספרה ‘גרמנית בעברית’ (הוצאת יד בן-צבי) העריכה החוקרת נעמה שפי שקרוב ל-700 ספרים תורגמו מגרמנית לעברית בשנים 1882-1948. סך הכול תורגמו בתקופה הזאת יצירות של 267 כותבים בגרמנית – מספר עצום בכל קנה מידה. האינטלקטואלים והיוצרים של היישוב העברי היו קשובים מאוד לשיח התרבותי שהתקיים בחוגי הספרות, האמנות והמוזיקה של גרמניה, והושפעו ממנו עמוקות.

הכול השתנה עם עליית היטלר והנאצים לשלטון ב-1933, כשהלך והתברר האיום שהם מהווים על יהודי אירופה. דיכוי התרבות הגרמנית בידי היטלר זעזע את אנשי היישוב העברי כאילו מדובר היה בתרבותם שלהם; עד כדי כך חשו קרבה גדולה אליה. אך ככל שהתברר שהתרבות הגרמנית משתפת פעולה עם היטלר ופונה נגד העם היהודי – להוציא כמה סופרים בולטים, כמו תומאס מאן ואחיו הינריך שברחו מגרמניה – כן הלכה ההערצה כלפיה והוחלפה בזלזול ולבסוף בתיעוב עמוק. אפילו צלילי השפה הגרמנית שנשמעו מפי יקים בארץ, עוררו סלידה אצל אחרים. אנשי היישוב החלו להתנגד, לעתים באלימות, להקרנת סרטים דוברי גרמנית, גם אם הופקו לפני עליית הנאצים לשלטון. אמנם גם בשנות ה-30 ואף במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו המתרגמים מגרמנית לעברית לעבוד במלוא הקיטור, אלא שבדרך כלל עמלו על תרגום יצירותיהם של סופרים יהודים, כמו ליון פויכטוונגר, סטפן צווייג ופרנץ קפקא.

אך היו גם אחרים שהחרם הספרותי הלא-רשמי לא חל עליהם. על פי שפי, הסופרים הגרמנים הפופולריים ביותר והמתורגמים ביותר לעברית היו האחים גרים, שבין השנים 1894 ו-1948 פורסמו בארץ לא פחות מ-45 קבצים שונים של אגדותיהם. אפשר שאחת הסיבות לפופולריות הזו, שלא דעכה גם בתקופת השואה, הייתה הקרבה הרוחנית שחשו המתרגמים לרעיונות ולמודל שייצגו האחים: חינוך לערכים לאומיים והחייאה של תרבות לאום נושנה ושפת אם מיוחדת. אנשי הספרות העבריים שאפו ליצור גיבוש לאומי מעין זה גם בשפה ובתרבות העברית המודרנית.

אחרי מלחמת העולם השנייה נחשבו האחים גרים לבעלי השפעה שלילית על בני העם הגרמני, בגלל מעשי הזוועה והאכזריות הממלאים את אגדותיהם, אבל זה לא הפריע לאף אחד להמשיך לתרגם אותם לעברית. לא הפריעה גם העובדה שלאחת האגדות שלהם יש אופי אנטישמי מובהק, שאותו כנראה הוסיפו האחים גרים עצמם, אף שלא היה קיים בגרסה המקורית. מדובר באגדה “היהודי בקוצים” (Der Jude im Dorn), המספרת על משרת בעל כינור קסמים, שכל מי ששומע אותו חייב לציית לדרישות בעליו. באחד הימים פוגש המשרת ביהודי בעל זקן תיש, ולוקח ממנו תיק מלא זהב. היהודי מתלונן בפני שופט, אך המשרת משתמש בכינורו כדי להציל את עצמו ולהביא לתליית היהודי במקומו. המהלך הזה מוצג כהשבה ליהודי כגמולו – כיוון שגנב את כספו מנוצרים. הסיפור מסתיים במילים “אז ציווה השופט להוליך את היהודי לגרדום ולתלותו כגנב”.

הסיפור נלמד בבתי הספר בגרמניה הנאצית, ויש הקושרים בינו לבין מעשי החיילים הגרמנים, כאשר נפלה לידם ההזדמנות להשיב ליהודים כגמולם. ייתכן שההתעללות האכזרית קיבלה השראה גם מאגדות אחרות של האחים גרים שקראו החיילים בילדותם.

גם הקומיקס ‘מקס ומוריץ’ נותר חסין מפני הסלידה הגוברת מהתרבות הגרמנית. הקומיקס מהמאה ה-19, המתאר שני נערים המתעללים בשכניהם, נחשב אף הוא לאחד הספרים הגרמניים הנקראים ביותר בשפה העברית, והופיע בכמה מהדורות ותרגומים שונים גם בשנות ה-30 וה-40. ייתכן שהפופולריות הזו נבעה דווקא מהצגת שני הנערים הגרמנים בסיפורים אלה כסדיסטים רצחניים, מה שבעיני הקהל בארץ ישראל סימל את העם הגרמני כולו.

ב-1940 תורגם לעברית לראשונה ספר ילדים גרמני מצליח אחר, ‘יהושע הפרוע’ (Struwwelpeter) של ארנסט הופמן, שדומה מאוד בתכניו ל’מקס ומוריץ’. מוצגים בו ילדים שמקבלים עונשים אכזריים על עבירות קטנות שונות. האם היה כאן מסר סמוי מצד המתרגם וההוצאה, שביקשו לרמז כי יש משהו אכזרי ומאיים בתרבות הגרמנית? עובדה היא שהמתרגם העדיף להישאר אנונימי, וזהותו היא בגדר חידה עד היום. בשנות ה-40 זה כבר לא היה כבוד גדול לתרגם יצירה מגרמנית, מה גם שיצירה זו עברה מעין צנזורה שהתבטאה במחיקת סופים אכזריים וסממנים נוצריים.

הקייטנה הנודדת

בתום מלחמת העולם השנייה, ככל שהתבררו זוועות השואה, האהדה כלפי התרבות הגרמנית ירדה למחתרת. בחברה הישראלית לא התייחסו בסובלנות כלפי אנשים שהתעקשו לדבר בגרמנית, והמו”לים חשו היטב כי ספרות גרמנית שוב לא תתקבל ברצון בקרב הקוראים. מספר התרגומים מהשפה הגרמנית, בכל תחום ספרותי, ירד בצורה דרסטית, ובמשך קרוב לשלושים שנה היא הייתה כמעט מוחרמת. גורלם של הסרטים הגרמניים היה דומה לזה של הספרים, ומעט מאוד מהם הוקרנו על מסכי הארץ בעשורים הראשונים לקיום המדינה – כנראה מחשש שהצליל המאוס של השפה ירחיק את הצופים.

אמנם, על הבמה המשיכו להעלות יצירות תיאטרון גרמניות, בדגש על המחזאי האנטי-נאצי המוצהר ברטולט ברכט. גם המוזיקה הגרמנית המשיכה להישמע באולמי הקונצרטים כבעבר, עם יוצא דופן משמעותי – ריכרד וגנר, המלחין הנערץ על היטלר ומקור ההשראה האידיאולוגי עבורו, ועוד כמה בודדים.

גם סופרים גרמנים מהתקופה שלפני השואה כמעט שלא תורגמו, למעט כמה יוצאי דופן ששמרו על מקום משמעותי בשיח הביקורתי כבתקופה שלפני השואה. הבולט שבהם היה חתן פרס נובל תומאס מאן, מחברן של יצירות מופת כמו הטרילוגיה ‘יוסף ואחיו’ על פי התנ”ך, ומי שנודע כלוחם בנאציזם. מאן נחשב בציבוריות הישראלית ל”גרמני הטוב” ולנושא הדגל של התרבות הגרמנית “האמיתית”, זאת שהפסיקה להתקיים. גם ספרי הילדים של בתו אריקה זכו להכשר ולתרגום עברי, כנראה בזכות הייחוס המשפחתי.

עם זאת, ספרו של מאן ‘דוקטור פאוסטוס’ (1947), שמתאר את חייו של מוזיקאי שמוכר את נשמתו לשטן, זכה לביקורת קשה במיוחד בישראל. אף שהספר הזה מהווה את תגובתו של מאן למשטר הנאצי, הסופר כמו התעלם לחלוטין משואת יהודי אירופה. אם לא די בכך, הוא אף מציג דמות מאוד לא סימפטית של אינטלקטואל יהודי (שהתבססה על אחד ממכריו של מאן), המשמיע דעות כמו פשיסטיות ואנטי-דמוקרטיות. מנגד קמו למאן מגינים בקהילה הספרותית הישראלית, שראו בו תומך בלתי מסויג בעם היהודי. המבקר הנודע ברוך קורצוייל  קבע כי ‘דוקטור פאוסטוס’ נכתב “כיצירת סיכום לתרבות עבר אירופית שאיננה עוד”. הוא ואחרים ראו במאן מעין ממשיך של גתה, מאובן-חי המשמש דוברה של מסורת שנכחדה מן העולם.

עוד סופר שהמשיכו לתרגמו מגרמנית היה אריך קסטנר, מחבר ‘אמיל והבלשים’ וספרים קלאסיים אחרים לילדים. עובדת הישארותו בגרמניה הנאצית, שם המשיך ליצור ולכתוב תחת שם בדוי תסריטים לסרטים כמו ‘עלילות הברון מינכהאוזן’, לא הייתה לו לרועץ: בהכשר שלו הוא זכה הודות לשריפת ספריו בידי הנאצים, שתיעבו את רעיונותיו ההומניים. ספריו ‘אמיל והבלשים’ ו’אמיל והתאומים’, שתורגמו לעברית בשנות ה-30 תוך שינויים מינימליים ביותר, נחלו בארץ הצלחה גדולה. כמו כן נודעה להם השפעה עמוקה על ספרי ילדים ישראליים כמו ‘שמונה בעקבות אחד’ של ימימה טשרנוביץ-אבידר, על ספריו של נחום גוטמן ועל סדרת ‘חסמבה’ של יגאל מוסינזון.

בשנות ה-50, כאשר ביקשו המו”לים לתרגם את קסטנר שוב, זה כבר לא היה קל כל כך. בשלב הזה, על מנת שהספרים יוכלו להתקבל בקרב הקהל הישראלי האנטי-גרמני, הם היו צריכים לעבור שינויים משמעותיים. כך היה למשל בספרו המצליח ביותר בשפה העברית, ‘אורה הכפולה’ (תורגם בידי אלישבע קפלן, 1951). כל השמות הגרמניים של הילדות הגיבורות עוברתו, ומה שחשוב יותר – זירת העלילה הוצאה מתחומי גרמניה, ולמעשה נמחק מהספר כל זכר לארץ הזו, שבאותה תקופה אסור היה להזכירה בהקשר חיובי כלשהו. לוטכן – שמה המקורי של אורה – חיה במינכן, עיר שבישראל נחשבה לטמאה באופן מיוחד, בהיותה מקום הולדת הנאציזם. בתרגום העברי הועברה לפיכך העלילה לציריך שבשווייץ, והקורא מבין מזה שהגיבורה הינה שווייצית. במקום לנסוע לקייטנה בדרום גרמניה כפי שהיה בגרסה המקורית, בתרגום העברי נוסעת אורה לאי שם ב”רמות ים שעל ים רמות”. עם זאת, המתרגמת הייתה מוכנה להתפשר ולהותיר על כנו מקום ההתרחשויות אחר בספר – וינה בירת אוסטריה, שכנראה לא הייתה מזוהה בעיניה באופן מוחלט עם נאציזם.

אני יכול להעיד על עצמי שכאשר קראתי את ‘אורה הכפולה’ בילדותי, הנחתי כמובן מאליו שאריך קסטנר הוא סופר משווייץ. כאשר נתקלתי מאוחר יותר בתרגום ישן של ‘אמיל והבלשים’, שבו העלילה התקיימה בברלין, נדהמתי: מה לקסטנר השווייצי ולגרמניה?

הפציפיזם מעניק הכשר

מלבד העוינות הבסיסית לשפה הגרמנית ולתרבות שסביבה, ניתן למצוא סיבה נוספת, אובייקטיבית יותר, למספרם המועט של התרגומים מגרמנית בסוף שנות ה-40 ובמהלך שנות ה-50: בתקופה הזו לא התחברה ספרות מעניינת בגרמניה. הדבר זכה גם לביקורת גרמנית פנימית, כפי שניתן לראות באוסף המאמרים של היינריך בל שיצא לאור לפני כשנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תחת השם ‘מכירת החיסול של הכאב’. בל מציין שם את הבעייתיות בספרות הגרמנית בתום המלחמה, בייחוד בתחום הפרוזה. רק משנות ה-60 ניכר שינוי, ובגרמניה החלו להתבלט הסופרים שהפכו למובילים בספרות העולמית, כמו גראס, בל עצמו וזיגפריד לנץ. הללו התמודדו ביצירתם, באמצעים ספרותיים מגוונים, עם העבר הקשה של ארצם ועם המעורבות של גרמנים “רגילים” במעשי פשע.

באותן שנים התעורר גם בארץ העיסוק הספרותי במלחמת העולם השנייה ובגרמניה, בספרים היסטוריים שונים של אורי אבנרי ושל ויליאם שיירר האמריקני. כמו כן תורגמו מגרמנית ספרי הרפתקאות בעלי רקע מלחמתי, כולל יצירות מפורסמות כמו ‘צלב הברזל’ של וילי היינריך, שהציגו את החייל הגרמני כיצור אנושי נורמלי ולא תמיד כרוצח המונים   מטורף – אולם הללו היו מועטים ובודדים.

במקביל החלו לתרגם שוב לעברית כמה סופרי ילדים מודרנים שכתבו בגרמנית, כשמאחורי כל אחד מהם סיבה ספציפית שהפכה אותו ל”לא גרמני” במובהק: או שנמלט מגרמניה לאחר עליית הנאצים, או שנאבק בנאציזם, או שספריו נרדפו, או שנחשב כמקדם ערכים הומניים. כך הוכשרה למשל יצירתה של ליזה טצנר, ההומניסטית הפליטה מגרמניה הנאצית, שכתבה את ספרי הילדים ‘אונייה ללא נמל’, ‘ילדי האי’ ו’האגודה החדשה’.

סופר נוסף שתורגם מגרמנית, וזאת על אף ששירת בצבאו של היטלר, היה קרל ברוקנר האוסטרי. ספריו ‘פרעה של זהב’ על גילוי קברו של אחד הפרעונים, ו’סדקו רוצה לחיות’ על ילדה בעיר הירושימה, תורגמו בידי בצלאל וכסלר בשנות ה-60. נראה שהדעות הפציפיסטיות של ברוקנר, שהושמעו גם מפי גיבוריו (בספרים שתורגמו) הבלתי-גרמנים במובהק, נתנו לו את כרטיס הכניסה לשוק ספרי הילדים הישראלי.

גם אגדות האחים גרים המשיכו להיות מתורגמות, אך עברו צנזורה חמורה.

הנוקמים בערבות ערב

פרט לכל אלה היה סופר גרמני אחד, מאוד לא טיפוסי, ששמר על מעמד איתן בקרב קוראי העברית, גם ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. קרל מאי, מחברם של מערבונים וסיפורי הרפתקאות מדבריות, הוא אחד הסופרים המתורגמים ביותר מגרמנית – פופולרי הרבה יותר מאריך קסטנר, תומאס מאן או גתה. מפתיע לגלות שספריו הראשונים תורגמו לעברית דווקא במהלך מלחמת העולם השנייה, והפליאה גדולה במיוחד לנוכח הפופולריות האדירה של מאי אצל מנהיגי הנאצים; בעיני אדולף היטלר הוא היה הסופר הנערץ מכולם, שני בהשפעתו התרבותית רק למוזיקאי וגנר.

דומה שלאיש בארץ לא היה אכפת מה חושבים בגרמניה על קרל מאי. תרגום יצירותיו, שהחלו כאמור להופיע בעברית בשנות ה-40, לא נפסק עד לשנות ה-70 וה-80. כמעט כל ספריו – למעלה מחמישים – הופיעו בארץ ונמכרו בעותקים רבים, וחלקם תורגמו יותר מפעם אחת או אף פעמיים. סיפוריו היו פופולריים אצל הנוער הישראלי כמעט כמו סיפורי טרזן, ועל פי יצירותיו אף נכתבו חיקויים ישראליים, שניצלו את דמות הצייד הגרמני ‘יד הנפץ’ והלוחם האינדיאני הנועז וינטו כבסיס לסיפורי מקור. יצירי דמיונו של מאי שימשו גם כמקור השראה לסיפורי חבורות ישראליות כמו ‘הנועזים’ של יגאל בן-נתן, שגיבוריהם סימלו את הצבר הישראלי.

בספריו של מאי אין כמובן שום אנטישמיות גלויה, אם כי פה ושם מופיעים בהם יהודים לא סימפטים במיוחד. נראה שהסיבה להצלחה של יצירותיו בעברית היא היותן חדורות חינוך לגבריות ולאומץ לב. למתרגמים הייתה ידועה היטב השפעתן העצומה על תנועות הנוער של מרכז אירופה, וייתכן שביקשו ליצור השפעה דומה בישראל. וכך, דרך קרל מאי התוודעו הקוראים הישראלים באופן לא שכיח לדמויות גרמניות ‘נורמליות’, שאינן קשורות ואינן מתעסקות במה שקרה בשנים 1933-1945.

סוכנים חשאיים, סוכני-משנה

קליף מוריס מסתרי ד

למעשה, קרל מאי לא היה הסופר היחיד שזכה לפופולריות עצומה בישראל באותה תקופה. הוא רק היה היחיד ששמו הגרמני לא הוסתר.

בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 החלו להופיע בארץ תרגומים המוניים של סדרות ספרות זולה מתוצרת גרמניה – מערבונים, סדרות פשע וסדרות אימים – שהוסוו כיצירות אמריקניות. המפיצה העיקרית שלהן הייתה הוצאת ‘רמדור’ של אורי שלגי, יקה במוצאו ודובר גרמנית. שלגי, שהחשיב את סיפורי ההרפתקאות הגרמניים כטובים מסוגם, תרגם מאות מהם לעברית, תוך שהוא מקפיד לשנות את שמות הדמויות או המחברים, ומקצר או משנה פה ושם. כך הופיעו בארץ סדרות המערבונים ‘ביל קרטר’ ו’רינגו’, עלילותיהם של הסוכנים החשאיים קליף מוריס וג’רי קוטון, וסדרת ‘קומיסר איקס’ שבמרכזה מפקח משטרה. מאות הכותרים שהוציא מתחת ידיו זכו לפופולריות רבה בארץ במשך עשרות שנים. בהוצאות אחרות הופיעו בעברית סדרות נוספות מתורגמות מגרמנית, כמו עלילות האסטרונאוט האמריקני פרי רודאן (1966, הוצאת ‘שחק’), שזכה גם לתרגומים פיראטיים.

הקורא הישראלי הממוצע שרכש אותן ואת דומותיהן בקיוסק לא יכול היה לדעת שמוצאן של הסדרות אינו באמריקה, אלא בגרמניה המשוקצת. כל העלילות  התרחשו בארה”ב של המאה ה-19 וה-20, או בעולם עתידני שגם בו ארה”ב היא הדומיננטית. דמויות גרמניות לא הופיעו בהם כמעט מעולם, ושמות המחברים הפיקטיביים השונים – ג’ף מקנמרה, ארט בלמר, בילי דרלינג ועוד – היו בעלי צליל אנגלו-סקסי מובהק.

וכך, בעוד הספרות הגבוהה של הגרמנים נחשבת בארץ מוקצה מחמת מיאוס, דווקא לספרות הקלה והקלילה שלהם הייתה השפעה מכרעת על המקבילה שנוצרה בישראל. למעשה תורגמו לעברית הרבה יותר מערבונים גרמניים מאשר אמריקנים, והספרות הגרמנית שימשה כאן כסוכנת-משנה של זו האנגלו-סקסית. במקביל פרסם שלגי סיפורים רומנטיים רבים ממוצא גרמני, שגם גיבוריהם היו כולם נשים וגברים אנגלו-סקסיים במובהק. שמות גרמניים, ניתן לשער, היו גורמים לסיפורים לאבד את כל קסמם בעיני הקורא הישראלי.

ביקור הסופר הגרמני.

גינטר גראס גדול סופרי גרמניה פוגש את ש”י עגנון .

במרץ 1967 היה אמור להישבר סוף-סוף הקרח בין ישראל לעולם הספרות הגרמני. ממשלת ישראל, שזה עתה כוננה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, הזמינה לביקור בארץ את הסופר המהולל גינטר גראס. אלא שלמרות הכוונות הטובות, חידוש היחסים התרבותיים נפתח ברגל שמאל.

הגעתו של גראס, הסופר הגרמני החשוב ביותר שביקר בישראל, עוררה חילוקי דעות קשים בעולם הספרות והתקשורת בארץ. הזעם יצא בעיקר על ספרו ‘תוף הפח’ (1959), שאז עדיין לא תורגם לעברית. כדבריו של איש אגודת הסופרים עזריאל אוכמני, “גראס טשטש (לא רק) את ייחודם של המשמידים מבין עמו”, אלא גם את “ייחודם של הקורבנות היהודיים”. בעקבות חילוקי דעות בקרב ועד אגודת הסופרים, הוחלט שם להימנע מלערוך לו קבלת פנים רשמית. החלטה זו עוררה פולמוס סוער שחרג מגבולות עולם הספרות. בעיתונים ‘דבר’, ‘הארץ’ ובעיקר ‘על המשמר’ האשימו את אגודת הסופרים ב”גזענות”, לא פחות.

לא בכדי עורר ‘תוף הפח’ התנגדות שכזו. בספר, העוסק בילד שמסרב לגדול בתקופה שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, מתאר גראס יהודים ניצולי שואה שמנסים לנשל את הגרמנים מרכושם ולכבוש את נשותיהם. מאז גם נודע גראס כמי שקורא לזכור לצד “שואת היהודים” את הסבל שנגרם לגרמנים בידי בעלות הברית, וסבל “הבריחה של 12 מיליון גרמנים” – שגורשו בסוף המלחמה מארצות מזרח אירופה, בראש ובראשונה בשל שיתוף הפעולה הנלהב שלהם עם הכיבוש הנאצי. הסופר שב והתלונן שבספרות שלאחר המלחמה, כולל זו הגרמנית, תפס זיכרון הנספים והפליטים הגרמנים הרבים מקום קטן בלבד, לעומת סבלם של היהודים והעמים האחרים.

בספרו ‘הילוך של סרטן’ (2002) עסק גראס ישירות בזיכרון הסבל הגרמני המושתק, כשתיאר את מסעם של אלפי פליטים גרמנים שנמלטו ב-1945 מפני הצבא האדום בפרוסיה המזרחית. הפליטים הפליגו באונייה ‘וילהלם גוסטלוף’, שהוטבעה בידי צוללת סובייטית, במה שהתברר כאחד האסונות הימיים הגדולים בהיסטוריה. לטענתו של גראס, הסיפור הזה היה בגדר טאבו בגרמניה בשל “האשמה עצמית והכאה על חטא” (אם כי על הפרשה נעשה סרט במערב גרמניה). הסופר המשיך וטען שדווקא טשטוש סבלם של הגרמנים במלחמה גורם להקצנה פוליטית אצל הדור הצעיר, הנוטה לימין.

נראה שלתפיסה המקזזת בין הנאציזם לפשעי בעלות הברית, יש תפקיד מרכזי ביחסו של גראס לעבר הנאצי. ב’הילוך של סרטן’ מופיע בין היתר בחור צעיר בשם וולפגנג, שהופך לפילושמי נלהב ותומך ביהודים. המספר מעיר שאילו ידע וולפגנג על אסון הגוסטלוף, הוא היה מבין שהזוועות לא פקדו רק יהודים. הידיעה שגם הגרמנים חוו במלחמה סבל בל ישוער הייתה ממתנת את עמדתו הפרו-יהודית הקיצונית. ייתכן שביצירותיו אלו, כמו גם בשיר האנטי-ישראלי שלו, ביקש גראס להסביר את בחירותיו ומעשיו שלו בימי מלחמת העולם השנייה – את משיכתו לאידיאולוגיה הנאצית ואת התגייסותו לאס-אס, שבו שירת לפציעתו ונפילתו בשבי ב20 לאפריל 1945. גראס טוען שלא התנדב אלא גויס בלי שנשאל לרצונו, אך אין זה ברור אם הוא דובר אמת.

בחזרה לשנות ה-60: פריצת דרך נוספת במערכת היחסים בין הספרות הגרמנית והעברית הייתה אמורה להתחולל ביוני 1967, כאשר הסופר הגרמני החשוב האחר של התקופה, היינריך בל, הוזמן לבקר בארץ. בסופו של דבר הביקור הזה לא התקיים בשל מלחמת ששת הימים, ובל הגיע לארץ רק במאי 1969. בעת שהותו בישראל נמתחה גם עליו ביקורת מפי המסאי ואיש הספרות ישראל כהן, שאמר שביצירתו של בל “אין מנהמת בת-קולה של השואה” .

בשנות ה-70 הסתיים פחות או יותר החרם הישראלי הלא-רשמי על התרבות והספרות הגרמנית. שוב החלו להופיע תרגומים, תחילה בקילוחים דקים ומהוססים, כמו בודקים את נכונותו של השוק לקבל ספרים מהשפה המוקצה. לאחר הפצת רומאנים של מחברים יהודים שהיו פעילים לפני השואה והיו כשרים מכל בחינה, הגיע זרם גובר של ספרי מחברים ידועים כמו גראס ובל, ושל סופרים יוצאי קבוצת ’47’, שיצירותיהם היו בגדר ביקורת על החברה הגרמנית ויחסה לשואה.

חברי קבוצה זו, שנחשבה לבעלת דעות פוליטיות אלטרנטיביות המתנגדת לשלטון, חיטטו בצלקות ההיסטוריות שנדחקו לשולי התודעה הגרמנית. מלבד עמדותיהם הידידותיות, סיבה נוספת לתרגומם של אנשי ’47’ לעברית הייתה המחירים הנמוכים במיוחד שדרשו תמורת הזכויות. לסופרים הגרמנים ולמו”לים שלהם היה אינטרס מובהק שיצירותיהם יתפרסמו בעברית, כעדות להיותם חלק מ”גרמניה החדשה”.

גם בעולם הספרות הקלה זכו הגרמנים ללגיטימציה מחודשת. בין היתר הופיעו תרגומים למותחנים של הסופר האוסטרי מריו סימל, שבין גיבוריו יש גרמנים נורמלים שאין להם קשר מיוחד למלחמת העולם השנייה. אחד מספריו הידועים, ‘אפשר גם בלי קוויאר’, אף עובד לסדרת תסכיתי רדיו בקול ישראל. במהלך שנות ה-70 וה-80 תורגמו לעברית גם 114 ספרי סדרת האימים של הסופר הגרמני דאן שוקר (שמו הבדוי של ג’ורגן גראנסמאק). הפעם מוצאם האירופי של ספרי הסדרה לא הוסווה, אם כי בשום מקום לא נאמר במפורש שהם נכתבו בגרמניה, והגיבורים עדיין היו אמריקנים, רוסים ושוודים.

בשנים האחרונות עובדה עוד סדרה מגרמנית לעברית: ‘חבורת הכדורגל הפרועה’ (הוצאת ‘גלורי’), שרוב ספריה ראו אור בתרגומו ובעיבודו של דני אורבך, והפכו פופולריים ביותר. לכאורה ניתן היה לראות בכך סימן נוסף לנרמול היחסים בין התרבות הגרמנית והישראלית, אלא שכמו בעבר, תרגום מעין זה הצריך התערבות. במהדורה הישראלית עוברתו הדמויות, מינכן הפכה לחיפה, ומהגרים תורכים שאכלסו את הסדרה המקורית הוחלפו בערבים-ישראלים. שוב הוסתר היטב המקור הגרמני.

יהיה אולי מי שיטען שה’גיור’ נעשה רק כדי לדבר אל לבו של הנער בישראל, בלי קשר למקור הגרמני; השוואה לסדרה אנגלית מקבילה מוכיחה שלא כך הוא. בשנות ה-70 פרסמה הוצאת שלגי את ספרי ‘חבורת איסט אנד’, מאת א’ סקורצ’ר הבריטי. כמו ב’חבורת הכדורגל הפרועה’, גם כאן הגיבורים הם נערים שמשחקים כדורגל, ואיש לא חשב שלא להיצמד לשמות ולזירת ההתרחשות המקורית. לאחר שכל הסדרה תורגמה, החל הסופר הישראלי שרגא גפני לחבר ספרי המשך. הוא הכניס לקבוצה נער ישראלי החי עם הוריו באנגליה, אבל זהותן הבריטית של יתר הדמויות לא הוסתרה.

שקיעתה של התרבות הגרמנית.

הסופר הגרמני גתה מגדולי הספרות הגרמנית.

את זמן קיומה של התרבות הגרמנית כגורם עולמי משפיע אפשר לתחום פחות או יותר בין 1750, ראשית עידן ההשכלה, לבין ‏1933 .מאז דומה שההד התרבותי הבינלאומי שלה התעמעם מאוד. שבעה עשורים לאחר השואה, מעמדם התרבותי של הגרמנים בעולם לא חזר לכפי שהיה ערב עליית הנאצים לשלטון. בימים ההם, הספרות הגרמנית נחשבה בעיני רבים כספרות מופת, שאינה מדברת רק אל ועל האדם הגרמני, אלא לכלל האנושות. כל מה שהתרחש בספרות הגרמנית, הוויכוחים והדיונים התרבותיים שניטשו בה על נושאים כמו רומנטיקה ואקספרסיוניזם ואסכולת פרנקפורט, יצר אפקט עצום באירופה כולה ומעבר לה.

כיום סופריה המובחרים של גרמניה מעוררים עניין עקב עיסוקם במצב הגרמני, אולם קשה מאוד להשוות זאת למעמד של קודמיהם מלפני המלחמה. די אם נציין שהספר הגרמני שזכה להתעניינות הרבה ביותר בשנה האחרונה, האוטוביוגרפיה של גינטר גראס ‘קילוף הבצל’, עורר הדים רק משום שהמחבר חשף בו את היותו איש הוואפן אס-אס במלחמה. שום היבט אחר בספר לא טלטל את העולם הספרותי.

אם יש יצירה גרמנית שהשפיעה באופן נרחב ללא קשר למוצאה, הרי זה ספר הילדים ‘הסיפור שאינו נגמר’ מאת מיכאל אנדה, סופר הילדים הגרמני המתורגם ביותר לעברית מאז אריך קסטנר. במקור יצא הספר ב-‏1979, ומאז נוצרו בעקבותיו שלושה סרטים אמריקניים, שתי סדרות טלוויזיה (אחת מהן מצוירת) ומשחקי וידאו ומחשב שונים. בגרמניה הוא אף עובד להצגות, לבלט ולאופרה.

"הסיפור שאינו נגמר", הכל התחיל מפתק ()

‘הסיפור שאינו נגמר’ הוא ללא ספק אחד מספרי הפנטזיה הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20, והוא שונה מאוד מספרי הפנטזיה הבריטיים והאמריקניים כמו ‘שר הטבעות’ של טולקין והארי פוטר של רולינג. אצל אלה האחרונים, מחויבותם של הגיבורים לצד של ‘הטוב’ לעולם אינה מוטלת בספק. לעומת זאת הילד גיבורו של אנדה, שמציל את הממלכה של פנטסטיקה בחלק הראשון של הספר, הופך בחלק השני לנציג הצד האפל. מדובר ברעיון מדהים ומתוחכם עבור פנטזיה לבני נוער, ועם זאת טבעי מאוד, אולי אפילו צפוי, בספרות הגרמנית המודרנית. העיבוד של היצירה הזו לסוגי מדיה שונים מעיד על הצלחתה לשבור את מחסומי התרבות שהוצבו תקופה ארוכה סביב גרמניה.

דוגמה נדירה נוספת של הצלחה גרמנית כלל-עולמית היא הסדרה ‘פרי רודאן’ הנזכרת לעיל. פרקי הסדרה העתידנית, שמתארת את הרפתקאותיו של אסטרונאוט בן אלמוות, מתפרסמים בגרמניה מדי שבוע, ומספרם כבר מתקרב ל-3,000. עלילותיו של רודאן זוכות להצלחה גדולה באירופה וביפן, ולזמן מה כיכבו אף בארה”ב. הגיבורים, כאמור, ברובם אינם גרמנים אלא אמריקנים ‘בינלאומיים’ או תושבי עולמות אחרים.

פה ושם הספרות הגרמנית עודנה משפיעה על זו הישראלית. סופרים כמו דרור בורשטיין ודויד גרוסמן מצטטים את וינפריד זבאלד ותומאס ברנהרד, אולם אלו היוצאים מן הכלל. אבל לא רק הנתק הארוך ושנות השלטון הנאצי הורידו את קרנה של התרבות הגרמנית בעיני הישראלי של היום. ניתן גם לומר שפשוט אין לו עניין רב בתרבות האירופית, בניגוד לאבותיו שבאו ממנה. הוא מתעניין יותר בתרבות המזרח-התיכונית שסביבו, וכן בזו האמריקנית ואפילו היפנית והסינית. הוא מבין את התרבות הגרמנית רק כשהיא עוסקת בדברים שעליהם שמע ואותם חוו קרוביו, כלומר השואה, אך לא מעבר לזה. בישראל יש הדים מועטים בלבד לשיח גרמני שנוגע בנושאים אחרים. הפילוסופיה הגרמנית העכשווית, אם ישנה כזאת, אינה מתבטאת כאן. הקולנוע הגרמני מוכר רק מכמה יצירות בולטות, ואינו מעורר את העניין המוקדש בישראל לקולנוע הסיני או הדרום-קוריאני.

הספרות הגרמנית לא נמכרת היום היטב בארץ או בעולם“, אומר חנן אלשטיין, מתרגם מגרמנית. “התרבות הגרמנית משפיעה כיום יותר במזרח אירופה מאשר על ארה”ב ומערב אירופה. עם זאת, יותר ויותר ספרים מתורגמים מגרמנית לעברית בשנים האחרונות, וחלקם לא עוסק כלל בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה. גרמניה הרבה יותר מפותחת ומתקדמת בתחומי התרבות והספרות מכפי שזה משתקף בתרגומים שלה לשפות אחרות. נכון שאין להם סופרים שמשתווים באיכותם לסופרי דור ויימאר – גאונים זה דבר נדיר, ואותו דור היה יוצא דופן באיכותו – אבל יש להם סופרים מצוינים רבים שאינם מוכרים בישראל, ומן הראוי שיהיו מוכרים”.

מהעבר האחר, ספרות ישראלית זוכה בגרמניה להצלחה רבה יחסית. עמוס עוז, צרויה שלו ודויד גרוסמן מוכרים שם היטב. גם אפרים קישון נחשב בזמנו לאחד הסופרים הפופולריים ביותר בגרמניה. דומה שהתרבות הישראלית מעוררת כיום בגרמניה עניין רב, כמעין היפוך אירוני של המצב שהיה קיים לפני מלחמת העולם השנייה.

ראוי לציין שברלין נחשבת למרכז התרבות האירופי החדש, והמונים נוהרים אליה. כמה אמנים גרמנים נחשבים לבולטים ברמה עולמית, אבל בעשורים האחרונים לא נרשמה תופעה תרבותית משנת-עולם שיצאה משם, שום אסכולה מרשימה עם תזה חדשה. נראה כי עוד רחוק היום ,ואולי לא יחזור לעולם ,שבו יצליחו הגרמנים לשוב ולכבוש את הבכורה בתרבות העולמית ולהעניק השראה לאחרים.

וראו עוד על הספרות הגרמנית

אלי אשד על ספרות גרמנית בגרמנית

סיפורי המעשיות של האחים גרים

“יד הנפץ” במזרח התיכון על קרל מאי

חפש את היהודיה היפה :על לאון פויכטונגר

פרי רודן -איש החלל הנצחי

סדרת האימים

12 תגובות

  1. […] הסיפור שאינו נגמר :גרמנית וישראלית Like this:אהבתיהיה הראשון שאוהב את הpost. מאת מספר 666, בתאריך יוני 9, 2012 בשעה 8:35 am, בקטגוריה ספרות ילדים, ספרות יפה, ספרות פופולארית, תרבות. תגים: גרמניה, גרמנית, ספרות גרמנית. אין תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « מיכאל סטרוגוב שלי :בעקבות שליח הצאר […]

  2. סקירה מצויינת, תודה.
    היה מקום להזכיר את ברנהרד שלינק בכתבה הזאת – סוכן מתוחכם (ומתורגם לעשרות שפות, כולל עברית) של החדרת הנראטיב של הסבל הגרמני במלחמת העולם.

    אגב, תומאס ברנהרד היה אוסטרי.

  3. “3-0 לטובת בעלי הזקן ” שגם אני קראתי אותו נכתב בשפה הגרמנית בידי היינר גרוס ,וזה היה שילוב של מדע בדיוני ופנטזיה על ילד וילדה שמגיעים לעולם של פנטזיה ומגלים שמכשף רע הקים שם עיר סופר טכנולוגית של רובוטים.
    הספר תורגם ב-1969 בידי בצלאל וכסלר.
    הספר אכן נכתב בגרמנית ותורגם מגרמנית אלא שגרוס לא היה סופר גרמני או אוסטרי אלא שוויצרי. ולדעתי באותה התקופה היה בכך משום הבדל גדול.

  4. גינתר גראס ,גדול סופרי גרמניה שתופס מקום מרכזי במאמר שלמעלה נפטר. בן 87 היה.
    במשך שנים הוא נחשב לקול המוסרי של גרמניה ולאחת הדמויות המרכזיות המסמלות את התמודדותה הנוקבת של המדינה עם עברה הנאצי, אבל ב–15 השנים האחרונות עורר מחלוקות רבות, בעיקר בגלל חשיפת עברו כחייל אס־אס בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשל הביקורת החריפה שמתח על ישראל.
    ראו על גראס כאן
    http://news.walla.co.il/item/2845750.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

11 + שלוש עשרה =