"מספיק לדבר עלי," קטעה החברה את עצמה אחרי שמסרה עידכון במשך עשר דקות רצופות, "עכשיו תספרי מה שלומך?"

"עכשיו אני בסדר", ענתה באנחה, מחפשת אישור לדבריה במבט שהסיטה לעבר המלצרית הדקיקה שריחפה בבית הקפה, אולם לא היתה זו אנחת רווחה, אלא מעין קריאה לעזרה הנשמעת ממקום רחוק, לא ברור. "עברה עלי תקופה קשה של חוסר וודאות, אבל עכשיו בסדר. התארגנתי על עצמי, כמו שאומרים. או לפחות ככה נדמה לי."

"את תמיד נכנסת לכל מיני פינות, ולא ממש יודעת איך להסתובב ולהמשיך," שלחה לעברה החברה מבט קל של תוכחה. "למה צריך לחשוב כל הזמן מה היה, ולמה היה, ומה יהיה. קחי את מה שקורה כנתון וזהו, אנחנו הרי כל הזמן חיים בחוסר וודאות. מי יודע מה יקרה מחר? חוץ מזה שהבוקר יגיע שום דבר לא בטוח."

"לַך קל לדבר. את טיפוס רציונלי, תמיד עם שתי רגליים על הקרקע. אבל אחרי רודפים כל הזמן השדים האלה…"

"איזה שדים?" התפלאה החברה.

"השד הטוב והשד הרע. הם מושכים כל אחד לכיוון שלו… וכשהשד הרע משתלט על החבל, אז השני, הטוב, פתאום נעלם לי, יורד מהמסך. ואני נשארת תקועה."

"לכל אחד יש את השדים הפרטיים שלו, שנדבקים אליו וצצים במקומות הכי לא רצויים," הרגיעה אותה החברה בחיוך משדל. "גם לי יש כאלה. רק שאצלי השד הטוב כנראה יותר אסרטיבי, יותר משתדל להופיע ולהיות נוכח. כנראה שההוא, הרע, פחות פעיל אצלי. אולי הטוב מפעיל עליו לחץ כל הזמן שלא ירים את הראש, שיישאר בפינה שלו ולא יזוז יותר מדי," צחקה באירוניה.

"אז איך את בכל זאת יודעת מתי הרע מגיע?" שאלה את החברה, וזו ענתה שיש לה סימנים, ושצריך לשים יותר לב, והיא הבטיחה לעצמה שכך באמת תעשה.

הסימן הראשון היה כמעט בלתי מורגש, איתות חלוש שהגיע מרחוק וצריך היה להתאמץ כדי לפענח אותו. באחד הבקרים מיד כשהתעוררה, הרגישה שכפות רגליה חופשיות, שום משקל לא היה עליהן – והבינה שהחתול לא ישן לרגליה כפי שעשה מדי לילה. היא המשיכה לשכב וקראה לו בקול רם, והוסיפה צקצוק שפתיים בקול שהיה תמיד מגיע במרוצה לשימעו, אך החתול נעלם.

כשצלצל הטלפון נאלצה לקום, ועל הקו היה הבוס שלה, שהתקשר להזכיר לה בנוגע לדֶד לַיין של האתר. הוא נזף בה מדוע אינה מתקדמת עם העיצוב הגרפי, והוסיף את המשפט ששמעה ממנו לפחות פעם בשבוע – מדוע הוא צריך להיות שוטר. כשדיבר דמיינה אותו עם הכובע הקשיח של השוטרים, עומד בצומת הומה ביום חם, שורק ומנופף בידיו, כשאנשים מתעלמים ממנו והתנועה מתנהלת כסידרה גם בלי עזרתו. בסיום השיחה נתן לה הבוס הוראות אחרונות למצגת של אותו יום, ושוב הזכיר לה על הדֶד לַיין.

אין ברירה, חשבה, אני צריכה לעשות את זה. היא ניגשה להתקלח וללבוש את המדים של המצגת, שהיתה נוהגת להופיע בהם לפגישות השיווק שהבוס שלח אותה אליהן – בגדים לא אלגנטיים אך גם לא זרוקים, רצוי עם תכשיט מיוחד שיתרום לרושם הכללי, מה שיקרין ללקוח הפוטנציאלי יצירתיות ומקוריות.

כשהניחה בכלי את האוכל לחתול ראתה שאין לה זמן לארוחת בוקר, ולקחה מארון המטבח חטיף שהיה כתוב עליו חטיף בריאות, אבל ידעה שיש בו רק קלוריות מיותרות. רק אחרי ששמה את המחשב הנייד בתיק ויצאה מהבית, נזכרה שלא נתנה חיבוק פרידה לחתול.

הלקוח הפוטנציאלי היה בעל נגריה כבן ארבעים וחמש, גוץ למדי ועור פניו מחוטט, שאיבד את רוב שערותיו זה מכבר ונקט בשיטת הקרחת היזומה. הדבר היחיד שהציל את המצב היה האף שלו, אחד האפים היפים שראתה מעודה, מודל מושלם לפיסול קלאסי. הפוטנציאלי היה מרוצה מאוד מהמצגת, שהוקרנה עבורו במשרד האחורי של הנגריה, עד כדי כך שבסופה הציע לה ללכת אליו הביתה לקפה. היא אמרה לו שמעדיפה את הקפה בארומה, וידעה שלא תקבל את העבודה, מה שיצריך עוד תירוץ מאולץ לבוס.

מה עכשיו, הרהרה בדרכה חזרה למשרד, מנסה לתכנן מראש איך תעמוד בעוד יום, שבסופו תרגיש כמו בלון שהאויר יצא ממנו רק עד חציו ונעצר. היא יצאה מהמשרד מאוחר בערב וחזרה ישר הביתה, קוראת שוב ושוב לחתול שלא הופיע. היא חיפשה בכל מקומות המחבוא האפשריים שלו בדירה, והרגיעה את עצמה בידיעה שלעיתים הוא יוצא מהחלון לגינה וחוזר אחרי זמן קצר, אולם הפעם לא חזר גם כשהלכה לישון, וצלחת האוכל שלו נשארה מלאה.

בימים שלאחר מכן חיכתה שיחזור, וכל אותו זמן הקפידה להשאיר חלון פתוח גם כשיצאה מהבית. בזמן שהמתינה לשובו היה קשה לה להתרכז, במיוחד במשימות שהיתה צריכה להספיק עבור הבוס, והיא ידעה ששיחת התוכחה הבאה כבר בדרך. הפוטנציאלי התקשר אליה, ושאל שוב אם היא רוצה לשתות, הפעם לא קפה אלא בירה בפאב. אמרה לו שהיא אלרגית לאלכוהול, והוא צחק בצרידות מפחידה.

בחלוף שלושה ימים התקשרה לחברה, ושאלה מה לעשות.

"תכיני מודעות ותפזרי בשכונה," הציעה החברה.

היא התלבטה ארוכות איזו תמונה של החתול לבחור, ולבסוף החליטה לשים שתיים. את המודעות תלתה בלילה ברחובות שבסביבה וחיכתה. למחרת בצהריים התקשר אליה גבר שאמר שלא מצא חתול, אבל הוא מחפש בחורה. היא אמרה לו שהיא לסבית כדי שיעזוב אותה. בערב התקשר עוד אחד, שאמר שהוא חושב שראה חתול כזה מסתובב ליד הפחים אצלו בבניין, ברחוב המקביל לשלה. היא אמרה שתבוא לבדוק והוא חיכה לה שם – הבחור, לא החתול. אז הבינה, שגם האיש הזה מחפש משהו, ושעכשיו הטלפון שלה גלוי וידוע לכל מי שעובר בשכונה.

במהלך היומיים הבאים החתול עדיין לא חזר, והיא גם לא קיבלה טלפונים בעניין. הפוטנציאלי התקשר שוב ואמר שדיבר עם הבוס, ורוצה הדגמה נוספת. אמרה לו, שיעשו את זה במשרדים של החֶבְרַה, ושיתאם עם המזכירה, וידעה שלא תשמע ממנו יותר, הפעם באופן סופי.

ארבעה ימים לאחר שתלתה את המודעות, התקשרה אשה מבוגרת שהתברר שגרה בבנין ממולה, לשאול אם כבר מצאה את החתול. כשאמרה שלא, הרגיעה אותה המבוגרת שהחתול יחזור בסוף, מה שהלחיץ אותה עוד יותר.

הסימן השני שקיבלה כבר היה מפורט יותר, שכן חלמה אותו בבירור. בחלום הופיע החתול, ואמר לה שהיא צריכה לעזוב הכל וללכת. לאן ללכת, שאלה אותו, והוא ענה רחוק מכאן, למקום מיוחד. מה מיוחד במקום המיוחד, הוסיפה ברוגז קל, והוא השיב ששם אין גברים שמחפשים בחורות. אז איך הבחורות יודעות שהן בחורות, תהתה בקול רם, והחתול רק ילל מיאו. פתאום הוא לא ידע לדבר, ועשה את עצמו כלא מבין מה היא רוצה.

זה כבר היה מעצבן, ומהעצבים היא התעוררה מיד מהחלום אך זכרה כל פרט, ולאחר שגמרה להיזכר בקורותיה בחלום נזכרה בדֶד לַיין, שהרי אם תלך רחוק מכאן לא תסיים בזמן, והבוס לא יהיה מרוצה ממה שקורה. היא תהתה האם בַּמַקוֹם הרחוק הזה יש דֶד לַיְינִים ופרוייקטים, או שזה משהו אחר לגמרי. ומה כבר יכול להיות אחר במקום הרחוק, האם זה באמת עד כדי כך שונה מכאן? היא בכל זאת החליטה לשקול את העניין – אולי תוכל למצוא פתרון כלשהו, ולסיים את הפרוייקט מהמקום הרחוק שאליו תלך.

ועוד הירהרה מה לעשות בענין החתול הנעלם, האם להתייאש ממנו או להמשיך לחפש. פתאום לא היה לה חשוב כל-כך להתעקש, על אף שאהבה מאוד את החתול, ואולי לא ממש אהבה אותו, אלא תמיד הרגישה איתו נוח.

הסימן השלישי שהגיע היה הברור מכולם, כזה שבטוחים בו שהוא סימן, ולא רק רמז או תובנה מעורפלת. היא התעוררה משנת צהרים מאוחרת ומתוקה, כשמשהו רובץ על כפות רגליה, אך גם בלי לראות אותו כבר הרגישה שזה לא היה החתול. זה היה השד הרע, בצורה של כלב פודל לבן שיצא זה עתה מהמספרה, עם שני סרטים אדומים בשיער ועיניים בורקות. איך ידעה שזה השד הרע רק היא תוכל להסביר, אבל בכל אופן היא היתה בטוחה שזה הוא, מחופש לפודל אלגנטי ומוקפד.

עכשיו היתה בבעיה רצינית, שכן אם היתה משלחת את הכלב לרחוב הוא לא היה מצליח לשרוד, אולם מצד שני היא הרי החליטה לגרש את השד הרע בכל פעם שיופיע. כשהכינה לעצמה את הקפה של אחר הצהריים, צץ בפניה פתרון יצירתי. היא התקשרה לשכנה המבוגרת בבנין ממול, זו שעודדה אותה שהחתול יחזור, ואמרה לה שיש אצלה פודל, אולי השכנה רוצה אותו? המבוגרת שמחה ואמרה שברצון.

הרגשת עדנה בלתי צפויה הציפה אותה, כשפתחה את דלת הדירה ושלחה את הפודל במדרגות. המבוגרת קיבלה את פניו ברחוב ולקחה אותו אליה, והיא חשבה לעצמה כמה טוב שהבעיה נפתרה, אבל זאת בתנאי שהשד הרע לא יופיע שוב, הפעם אולי בצורה של מקק – מהם קצת קשה יותר להיפטר. מיד אחר כך היא קראה לשד הטוב לבוא, והבטיחה לעצמה בלב קל שתשתף איתו פעולה. הוא הגיע במהרה בדמותו של החתול, שנכנס הביתה דרך החלון, פרוותו חלקה ומבהיקה למשעי, ואפילו נדמה היה לה שהשמין קצת.

בעודה מתרפקת על החתול ומצקצקת בלשונה טילפן הבוס, ועוד לפני שהתחיל בנאומו הרגיל היא אמרה לו שהיא עוזבת. היא לא רוצה יותר דֶד לַיְינִים ופרוייקטים, והיא נוסעת למקום רחוק, שהוא שונה ומיוחד, ולוקחת איתה את החתול. לשמע דבריה נתן החתול יללה חזקה וקימר את גבו. היא לא היתה בטוחה אם זה בגלל שהוא מרוצה, או מפני שהוא מתנגד לבוא איתה, אבל זה לא נראה לה כל כך חשוב.

"את השתגעת?" שאל אותה הבוס, והיא גיחכה ואמרה שהיא דווקא הנורמאלית, ושכולם סביבה הם אלה המשוגעים.

ספרו הנוכחי של אמנון דנקנר מכנס 19 סיפורים קצרים, המתרחשים בירושלים של שנות החמישים והשישים – זמן ומקום החביבים עליו במיוחד. הסיפורים מאוכלסים בטיפוסים ירושלמיים עסיסיים רבים (למעלה מ-170 לפי הכתוב בכריכה האחורית) ובעלילותיהם הנפתלות ולעיתים גם ההזויות. כמו בספריו הקודמים, למרות התיאורים הצבעוניים, הסוחפים, נעדרי האיפוק, קוי המתאר הראשיים של מרבית הדמויות הם אותנטיים ובתוכם משורטטים קוים דקי אבחנה. כמעט תמיד, ואת זה חשוב לציין, הדמויות מעלות חיוך ואפילו צחוק, לעיתים פרוע. האם אלה סיפורים קצרים עם נופך הומוריסטי? האם אלה הומורסקות? יש הנוטים לכאן ויש לכאן.

בהקדמה לספרו כותב דנקנר: "כל הדמויות בספר הן פרי הדמיון, למעט טיפוס פה או דמות שם…." אך אני חושד בדנקנר שגם הדמויות הדמיוניות אינן דמיוניות ממש, דהיינו שמאחורי כל דמות כזו עומדת דמות בשר ודם (אחת או יותר, לרוב, כנראה יותר) שדנקנר הכיר. הן אינן יצירי יש מאין, אלא דמויות אמיתיות, שבעזרת עדשות מסוגים שונים, דמותן מתעוותת; דהיינו, דנקנר מעצים אחת או יותר מתכונותיהן ובכך חושף, בתמציתיות ראויה לשבח, את התכונה המייצגת את אישיותן. בזה דנקנר אמן ממש.

הדמויות של דנקנר הנן ברובן קריקטוריסטיות. אך קיצוניות בהתנהגותן ככל שיהיו, הן אותנטיות להחריד, עד כמה שזה נשמע מוזר, אולי אפילו פרדוקסאלי. דמויותיו הנן סוג של קריקטורה, לא במובנה השלילי. כי הקריקטורה מנסה, ובמיטבה גם מצליחה, להעביר בצורה מרוכזת ותמציתית לא רק את המראה אלא גם את תכונותיה של הדמות. למרות, ואולי בגלל, הצגה מוגזמת במתכוון של איברים מסוימים בדמות ובמבעה, אנו מקבלים בקריקטורה טובה השתקפות מהימנה לא רק של הדמות הפיזית אלא גם של תכונותיה. כך גם הדמויות בסיפוריו של דנקנר. עד כאן הכול טוב ויפה. אך הבעיה היא שדנקנר לא מעוות ומקצין רק את הדמויות, הוא עושה זאת גם לעלילה וכאן החוקים, מה לעשות, שונים, וזה "כבר לפעמים יותר מדי" לפי לשון התקופה, אותה דנקנר משחזר בכישרון נדיר.

דנקנר מתייחס לסוגיה התיאורטית של היחס שבין המציאות, הבדיה ואמנות הסיפור בכמה מישורים וזוויות. אין זה כמובן מפתיע – כי זו היא אחת מסוגיות המפתח של כתיבתו הספרותית. בספרו זה הוא עושה זאת בגלוי ב"דבר המחבר" בפתיחה וכן ב"דבר המחבר" בסוף סיפורו "ההצרחה הגדולה בקפה 'אוריינט'", וכן בדרך עקיפה יותר בסיפור החותם את הקובץ "נדודי השינה של הבל גאגין". הוא עשה זאת גם בספריו הקודמים, כמו למשל בקובץ סיפוריו ה"קייץ של רינה אוסטר" שבו הוא עוסק בשאלת "אמיתותן" הכוזבת של העלילות במהלך הסיפורים הקצרים עצמם והוא אף טרח להקדיש לכך את הסיפור הפותח, רב הקסם "ביוגרפיה קצרה של איש רוח: במקום הקדמה". דנקנר עושה זאת כדרכו בדרך מורכבת, שנונה, מתוחכמת, רבת דמיון וכושר המצאה. הרי יהיה זה שלא כדרך הטבע לצפות שהתייחסותו תהיה רציונאלית ומלומדת. אבל, מה לעשות, לעניות דעתי, הכלל התקף, גם בסיפורים מסוג זה, ואולי אפילו בהומורסקות, הוא שחייב להיות בכל סיפור סוג של "גרעין אמת"; לאו דווקא של אמת עובדתית, אלא של אמת אפשרית או לפחות עם מרחק סביר מאמת כזו. אין אולי מרחק "נכון" ומדויק אך יש טווח של מרחק סביר. אחרת הרי ניתן להפליג ולספר דברים הזויים ולטוות עלילות מופרכות ללא שיעור, ואת זה דומני גם חסרי כשרון לחלוטין יכולים לעשות לא רע. וחבל שדנקנר מתרחק לעיתים מאוד מהמרחק הסביר, כי הוא ניחן בכישרון ניכר, שחבל לבזבזו על עלילות מופרכות, גם אם הן עתירות דמיון, וגם אם הוא משכיל לתרצן, כאמור, בחן רב, בהתייחסויותיו המרובות לסוגיה זו. נראה שדנקנר הסופר כמו דנקנר האדם, לא יכול שלא לחזור לסורו. יש כוחות החזקים אולי יותר ממנו עצמו. אך חבל להכביר על כך מילים. לא לשם כך נתכנסנו.

כשדנקנר מציג עלילה פשוטה יחסית כמו בסיפור "ייסורי האהבה של טובל הלחמניות" מתקבל אולי הטוב שבסיפורים. זה הסיפור הכי ממוקד, הכי פחות מסועף ומפותל. סוד הייסורים המתפענח בהמשך, מפתיע בפשטותו: האם טבילת הלחמנייה בקפה הבוקר, כפי שנוהג לעשות מזה שנים עו"ד ממשפחה ספרדית מכובדת, הוא אכן מעשה "מגעיל", כפי שסבורה רעייתו ממוצא פולני, המגלה זאת בבוקר הראשון שלאחר ליל הכלולות? הויכוח המר, מי תרבותי יותר, הוא או היא, די קרוב למציאות, בעיקר של שנות החמישים. גם אם עוצמת המריבה מוגזמת, בכל מקרה היא אפשרית, והתוצאה היא סיפור מרגש (למרות שהמלה "מרגש" נשמעת כאילו מחוץ לקונטקסט בסיפורים מסוג זה שאמורים כביכול, בעיקר, להצחיק).

גם הסיפור "אמי תופסת את השלטון" מציג סיטואציה סבירה מבחינת היתכנותה, של תרבות שוחד ושלמונים, שהוריו, בעלי קפה אלנבי, נאלצו להסכין איתה; עד שאתה תוהה האם ועד כמה הושפע הכותב מחוויותיו האישיות. לטעמי זה אחד הסיפורים הטובים בקובץ. בכל מקרה זה אולי הסיפור הכי ריאליסטי עם משפט סיום או בעצם "סיכום היסטורי" מבריק במיוחד.

אך העלילות המפותלות מדי, ההזויות מדי, במרבית הסיפורים, מכבידות. כי דנקנר (כמו ב"ימיו ולילותיו של הדודה אווה") תמיד צריך "עוד". הוא מאמין כנראה שתמיד מתקיים "כל.המרבה.." ואף פעם לא "כל המוסיף…". הוא אוהב לטוות עלילות מפותלות שהוא מתאמץ לחברן לבסוף בדרך מוצלחת יותר או פחות, מאולצת יותר או פחות. כבר אמר סופר ידוע, שאת שמו איני זוכר, שככל שהסופר נעשה בשל יותר ואמון יותר על מלאכתו, כך הוא נזקק לפחות עלילה. לתשומת לבו של דנקנר.

למשל, הסיפור "מסע הקסם של הבל גאגין" שנתן את שמו לקובץ, הוא סיפור לא רע. אך לקראת הסוף מוסיף דנקנר את הסתייגותו של גאגין מהתרת הנדר, תוספת שלא משרתת שום מטרה עלילתית או אחרת והיא ממש סרח עודף לסיפור, שהיה אמור להסתיים בשמחה רבה ובששון, הרבה קודם. והדוגמאות לכך רבות – מרבית הסיפורים לוקים בתסמונת זו – תוצאה של מי שנראה שהוא מכור לעוד נפתול בעלילה ואם אפשר אולי עוד אחת, בכל זאת.

בסיפור "הבונאוונטורה של פיקורלי" יש, לכאורה, תשתית נהדרת לסוג זה של סיפורים, הנעים בין הריאלי להזוי. מהפנט, פרופסור פיקרלי , מגיע לארץ להופיע בקולנוע "אדיסון" (דומני שהופעה כזו, אי-שם באמצע שנות החמישים, גרמה להתרגשות רבתי בכל רחבי העיר, עיר שרוחבה היה בעצם די צר אז). כך שניתן היה לבנות סיפור שהאמיתי וההזוי משמשים בו בערבוביה רבת עניין, אפילו מרתקת. כך זה אכן מתחיל, אך גם כאן מופרכות מוגזמת של העלילה, על ידי שילוב מיותר של רוחות מתים גורמת לזרות וריחוק של הקורא.

כאמור, יש סיפורים קצרים עם נופך הומוריסטי ויש המתקרבים להומורסקות. למשל "אבי יורד אל השאול", המתאר את מאמצי אביו למצוא לו מורה פרטי למתמטיקה, יכול היה להיות הומורסקה טובה, חביבה ומצחיקה מאוד. אבל דווקא המהפך בסוף ורעיון האיזון של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" מצביע אולי על יומרה להיות יותר מזה ובכך אולי הוא דווקא גורע. כי כוחה של הומורסקה הוא לעיתים בפשטותה.

כוחו הגדול של דנקנר הוא בתיאור פלסטי וחי של מרבית הדמויות. עולות אולי על כולנה בתיאורן הנהדר הן המלצריות האחיות גמבש, ("האחיות גמבש מוצאות אהבה") "….נשים שעברו משהו בחיים, ולכן היו להן נעליים אורתופדיות…..למלצריות האלה היו רגליים עבות, נטועות חזק בקרקע ובעלות יכולת לנוע בקלות משולחן לשולחן, והיה להן בחלוק כפתור אחד פתוח מדי שהציג טפח של חזה גדול ועסיסי, …. ובעיקר הייתה להן עליצות טבעית מעורבת בהבעה לאה מעט שאמרה כי כבר עברנו הכול וראינו הכול, ובכל זאת יש מקום לתקווה". איני יודע אם פגשתי אותן בקפה "אלסקה" או בכל קפה אחר. אבל ברגע שקראתי את תיאורן היה כה ברור לי שראיתי אותן או את שכמותן בכמה וכמה בתי קפה בירושלים של שנות החמישים והשישים. זה סיפור שמתחיל נהדר, אבל מתפתל מדי ומאבד מזוהרו בהמשך.

גם הדמויות הראשיות של "המקרה הנורא של הטובע הרומני" הן חיות, נושמות ואותנטיות להפליא (סיפור טוב הנגמר במשפט סיום יפה, על-א-דנקנר). הן גם מדברות באותנטיות מפתיעה, כמו מאוריציו ליביו הרומני שאומר "ומי יפרנס את אמא שלי? היא אלמנה מסכנה לבד בחדר וחצי בקריית יובל, חצי משרה במכולת של פרוינד ברח' גואטמלה וסובלת על הכליות". כמה סופרים ישכילו לכתוב "סובלת על הכליות" מפיו של עולה חדש. וכי איזה שכונה משכונותיה של ירושלים של שנות החמישים מתאימה לו יותר מקריית יובל? ובכלל אצל דנקנר המונולוגים או הדיאלוגים טובים ומרתקים במיוחד. כאילו הוא זוכר לא רק את המקומות והאירועים, הוא גם זוכר איך דברו הדמויות עצמן. הלשון בהם שוטפת, מתאימה לדובר, לא גבוהה כשל המספר, חושפת את מעמקי אישיותו של הדובר, וכישרונו של דנקנר מגיע בהם לידי מיצוי מלא. הדוגמאות רבות, אך דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בסיפור "נדודי השינה של הבל גאגין".

כבר ציינתי בביקורתי על "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" (1) שכדי שהקורא יחוש תחושה ריאלית של קרבה למקום ולתקופה, מונה דנקנר, בקדחתנות מופרזת אפילו, שמות רחובות, מקומות, חנויות, בתי קפה, מסעדות, "מוסדות" ירושלמיים ידועים, עד שמי שלא הוזכר יכול לתבוע את עלבונו מעם המחבר. גם כאן משבץ דנקנר, כדרכו, אותן "מוסדות" מוכרים וידועים ומוסיף עליהן שמות של ספריות, תכניות רדיו, מיני סוכריות ועוד. כדרכו הוא עושה שימוש בשמות שמרמזים ברמזים עבים (כמו משרד רואי החשבון "זאפט אנד זאפט") או בגלוי, כמו הבלש תמרי (שוטר אמיתי, אביו של חברו לכתה, אף שאין הוא מציין זאת) שמות אמיתיים. כך גם המורה זורח דגני, דמות קומית באחד מהסיפורים, הנו כפיל של המורה דגני (עם שם פרטי אחר) שהיה מורה אמיתי לתלמוד, בבית הספר "מעלה" בו למד דנקנר בעממי ובתיכון, ושהיה למשל ושנינה אצל תלמידיו. הוא מגדיל לעשות ומציין גם רומנים שהיו רבי-מכר באותה תקופה כמו את הספר "דזירה" של אן מארי סלינקו (שכפי שזכור לי היה ספר עב קרס בכריכה דקה שנקרא על ידי אמי ועל ידי כילד). מבחינת שיחזור חי של התקופה הזו אין כמו דנקנר. האם זה זכרונו הצרוף? בוודאי שהיה סיפק בידו לרענן את זיכרונו זה ועוד להוסיף עליו כהנה וכהנה כמחבר "איפה היינו ומה עשינו" במשותף עם דוד טרטקובר על הווית אותה תקופה, שנפרסה שם לפרוסות דקות. האם הוא נעזר גם בעיתוני התקופה להעלות אירועים נשכחים? אין זה חשוב, כי ההוויה מוכרת לו על כל פרטיה ודקדוקיה והדברים נטמעים לחלוטין בסיפוריו ומלאכת השחזור נעשית באותנטיות ובחיות מפליאים.

איזכורים כאלה, של דמויות אמיתיות בשמן, אינם חדשים – כך הוא עשה גם ב"ימיו ולילותיו של הדודה אווה", ב"הקיץ של רינה אוסטר" ובספרים אחרים. רוב גיבוריו חדשים, אך גם כמה מ"גיבוריו" הקודמים, לא הרבה, אינם נפקדים, כמו מתווכי הדירות מזרחי ופנינגשטיין, להם הוא חש כנראה חיבה מיוחדת. וכמובן, הוריו וקפה אלנבי שבבעלותם, אך זה כבר ברור ומתבקש ומוסיף קירבה ופאמילייריות, שדנקנר טורח לתת לכל דמויותיו. האם גרעין האמת בסיפורים שבהם אביו או אמו נכרכו בהם גדול יותר מבסיפורים האחרים? כנראה, כי הרי לא לשווא יגרור אותם המספר לסיפור זה ולא לאחר.

לדנקנר כישרון לצייר תמונה דינמית, צבעונית רוחשת ואפילו עם פס קול מלווה. כך שלא תמיד זו תמונה סטטית דוממת לעיתים התמונה משמיעה קולות ממשיים ומוכרים כמו "ושם דלק תנור "פיירסייד" באש עליזה והשמיע בלונג-בלונג-בלונג בכל 20 דק'".

בניגוד לספרו הקודם "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", בספר זה דנקנר לא ניסה להלך בגדולות. הוא ביקש לקבץ סיפורים שהתפרסמו ב"מעריב" בשנים 2010-2009 לאחר עריכה מחודשת. דומה שהוא ביקש לנוח מעט מהמאמץ הכרוך בכתיבת רומן מקיף. ואם בספרו הקודם הוא ניסה להרחיב ולהעצים את מרחב השפה ומינעדה, כאן הרפיון ניכר גם בלשון. הלשון כאן פחות מוקפדת ויש סיפורים אפילו מרושלים בלשונם. למשל הסיפור "מזלו המתהפך של מכבי אלנבי" (שכסיפור אינו כלל מהרעים ויש לו אפילו משפט סיום מעולה).

אך למרות המגרעות שצוינו, יהיה זה בגדר עוול לספר הזה לסיים דווקא בהן. כי יש להדגיש שהקובץ מכיל סצינות מצחיקות רבות מספור, וגם משפטים יפים למכביר, למשל: "קפץ מן המיטה .. בהיזכרו כי מועד ההופעה ממשמש ובא, והוא נפרד מפאולה בונאוונטורה בנשיקה והבטיח לה כי יפקוד את מעונה אחרי רדת המסך, כדי לבחון את יחסיהם מזוויות נוספות" (עמ' 219). לדנקנר לשון גמישה, קורצת, מהנה ומפתיעה. כאמור יש בסיפורים דמויות חיות ונושמות לרוב, ואווירה המשחזרת את ירושלים של פעם בצורה נפלאה. גם עלילות מורכבות – למי שאוהב כאלו – יש. בכל מקרה, לא משעמם.

אמנון דנקנר: מגע הקסם של הבל גאגין, הוצאת "אחוזת בית, 2011, 331 עמ'.

(1) אדלר, דוד. לא גאון, וירטואוז. האייל הקורא <מקוון>, 24 בפברואר 2009

מאמר זה התפרסם תחת הכותרת "המרחק הסביר מן האמת" עם שינויים מינוריים בעיתון 77, גיליון 359, עמ' 22-23, ינואר-פברואר, 2012.

ספר שיריו של דוד אדלר "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" יצא לאחרונה לאור בהוצאת "אבן חושן".

ריצ'רד שילה.

הספד זה הושמע בטקס ההלוויה של עורך "יקום תרבות " הפסל הצייר והמספר  ריצ'רד שילה  בידי אלמנתו חוקרת הספרות ד"ר אילנה שילה.

הספד על ריצ'רד שילה

מאת ד"ר אילנה שילה

ריצ'ארד היה  אהבת חיי. אהבתי אותו כי היה גבר יפה. אף פעם לא הבנתי למה מתכוונים כשכותבים בספר על מישהו שהיו לו "פנים פתוחים". אבל הבנתי זאת כשהסתכלתי על ריצ'ארד. היו לו פנים פתוחים וחיוך מתוק של ילד, ששבה אותי גם אחרי ארבעים שנה. לריצ'ארד היה תמהיל נדיר של תכונות: דמיון, רגישות, נדיבות ואומץ לב אמיתי, התעלמות מוחלטת מכל מחלה וכאב פיזי שאי פעם סבל מהם.

פסל שער הניצחון של ריצ'רד שילה המוצב בשכונת קרית מנחם ברמלה מקום מגוריו של ריצ'רד.

תכונות אלה ניכרו גם בפסלים שלו, פסלים   מלאי תנועה ועזי רגש והבעה.הוא הותיר אחריו תשעה פסלים ושער ברונזה באחת הכנסיות המרכזיות בנצרות , St. Peter in Gallicantu   שליד הדורמיציון. הוא הותיר אחריו גן פסלים מקסים, "דירה להשכיר,"  בחולון, כמו גם את פסל השחיינית במרכז הספורט ופסל קטן של בובנאי התלוי על קיר תיאטרון הבובות בעיר. הוא הותיר אחריו פסל ענק של אלוויס בכניסה לפונדק בנווה אילן ואנדרטה ללוחם ימ"ם  בדרך לירושלים.  הוא הותיר אחריו שלושה פסלי חוצות ברמלה, כשהוא עובד על הפסל הרביעי, אותו לא הספיק להשלים. פסל זה יוקם כבר אחר מותו.

הוא הותיר אחריו ארבעה ספרים, מסעות עם קורחיריו, סוף הלילה, איש אינו אשם וסיגלית הנסיכה הלוחמת, כל אחד שונה מקודמו, וכל אחד עתיר דמיון ושובה לב.

המוות הזה היה ברוטאלי, פתאומי ומיותר. אבל זאת ראיה שקורעת אותי. אני מעדיפה לראות אותו בצורה אחרת: ריצ'ארד מת כפי שרצה למות וכפי שרצה לחיות: במלוא אונו וכוחות החיות שלו, רכוב על אופנוע כבד, קורא תגר על העולם וצעיר לנצח. אין זה הופך את מותו לפחות טרגי אך הוא הופך אותו לנסבל יותר עבורי.

 ואסיים בקינה של משורר גדול, המביע את מלוא הכאב שלי:   

 עִצְרוּ אֶת כָּל הַשְּׁעוֹנִים, נַתְּקוּ גַּם אֶת הַקַּו,  

תְּנוּ עצם לכלב שֹלא יִנְבַּח עַכְשָׁו,   

הַשְׁתִּיקוּ אֶת הַפְּסַנְתֵּרִים וּבְתִּפוּף שָׁקֵט              

אֶת הָאָרוֹן הָבִיאוּ. תְּנוּ לַמְּקוֹנְנִים לָצֵאת.                            

הניחו למטוסים לחוג בהספד שקט

משרטטים  על הרקיע הודעה: הוא מת.

קִשְׁרוּ סִרְטֵי אבל לצוואר יונים צחורות                       

וְעַל יְדֵי שׁוֹטְרֵים עֲטוּ כְּפָפוֹת שְׁחוֹרוֹת.                               

הוּא הָיָה צָפוֹן שֶׁלִי, דָּרוֹם, מִזְרָח וְיָם,

יום החול שלי, יום השבת הנם

הבקרים שלי והלילות שלי, הגוף והשירה

זו אהבה שתמשך לנצח, חשבתי; טעות מרה.

הניחו לכוכבים לכבות אחד אחד.

אִרְזוּ אֶת הַיָּרֵחַ, ואת השמש  בַּצָּד.             

טַאטְאוּ אֶת הַיְּעָרוֹת, רוֹקְנוּ האוקיינוסים.

כי כבר לא יהיה אושר עד קץ הימים.

ראו עוד על ריצ'רד שילה

האתר של ריצ'רד שילה

ריצ'רד שילה מפסל עולמות

אלי אשד על העולמות הפנטסטיים של ריצ'רד שילה

אילנה שילה על תורת המשחקים של "סיגלית הנסיכה הלוחמת "

תסריט של ריצ'רד שילה בסדרת "דני וגיל במסע בלתי רגיל "

האמן ריצ'רד שילה מת בתאונת דרכים

לזכרו של ריצ'רד שילה

הרשלה (הרשלי) אוסטרופולר בנוסח משה ליפשיץ.

תמונה מהמחזה "הרשלה " של משה ליפשיץ . מאוסף ספריית ניו יורק.

אלישע פורת העוסק בשנים האחרונות בחקר חייו של המחזאי הנשכח משה ליפשיץ עוסק כאן במחזה שכוח שלו על הבדחן היהודי המפורסם הרשלה איש אוסטרופולי אדם אמיתי בהחלט שמצא את סופו בצורה טראגית אך הפך לדמות מרכזית של ההומור היהודי.

המחזה הרשלה אוסטרופולר של משה ליפשיץ לא הוצג מעולם בארץ.

מרגוט קלאוזנר המיתולוגית, אשת התיאטרון הידועה, הקולנוע הטלוויזיה והתיקשור עם עולם הנסתר, כתבה מסתבר יומן מרתק. היא קראה לו "יומן הבימה", שיצא בהוצאת 'מועדים' ידיעות אחרונות, 1971. המוציא לאור היה צ'ריקובר. כזכור לקוראים, מרגוט ובעלה יהושע ברנדשטטר היה שנים רבות המנהלים של תיאטרון 'הבימה', ועמדו בראש הצוות גם במסעותיו לחו"ל. על יהושע ברנדשטטר יצאה לאור לאחרונה ביוגרפיה מקיפה שכתב ד"ר מוטי זעירא, מנהל המדרשה ליהדות במכללת 'אורנים' וחבר קיבוץ גבעת-חיים-איחוד. (איש אהבות, סיפור חייו של ברנדשטטר, יד בן צבי, 2006).

תמונה מ"הרשל הבדחן" מאת משה ליפשיץ

סיפור המחזה הרשלה אוסטרופולר והמחזאי משה ליפשיץ מתחיל אם כן ביומנה של קלאוזנר. וכך היא כותבת:

ברלין, 18 בפברואר 1928,

הערב אראה את "הגולם". הכרתי את המשורר האידי משה ליפשיץ

(עמוד 22)

משה ליפשיץ

והלאה (עמוד 86)

קראקוב 23 באפריל 1930,

אתמול ראינו הצגה של הלהקה הווילנאית "הרשלי אוסטרופולר" מאת משה ליפשיץ. זאת קומדיה חביבה וחצופה למדי, שהוגשה בצורה נעימה.

ועוד הלאה (עמודים 94-95)

ברלין, 1ביולי 1930:

צבי פרידלנד מרבה באחרונה להיפגש עם המשורר האידי משה ליפשיץ. זהו טיפוס מיוחד במינו: גוץ שמנמן ובעל עיניים יפות מאד. מרננים אחריו, שהוא היה קומוניסט, ואחר כך ברח מרוסיה. ואחר כך ריגל לטובת רוסיה ומה עוד? תמיד חסרה הפרוטה מכיסו והוא לווה מכולם. הוא חולני מאד, וכשהוא משיג כסף, הוא מבזבז אותו תוך חמש דקות. הוא להוט אחרי משחקי קלפים, שותה לשכרה, מעשן ומפונק באוכל. תכונתו הבולטת ביותר היא חוש-ההומור הטבעי שלו. שיחתו קוסמת לי עד כדי כך, שאני מסוגלת לבלות שעות במחיצתו.

לפני שנתיים, כש"הבימה" שיחקה בתיאטרון-הקורפירסטנדם, ראיתי אותו יום אחד עומד בתור לקופה. מיד שמתי לב אליו, ואמרו לי אז, שזהו אותו משה ליפשיץ, הכותב את הקומדיות היהודיות. מחזהו המפורסם ביותר הוא "הרשלה אוסטרופולר", שראינו לא מזמן בקראקוב. כעת חיבר מחזה הנושא את השם המשונה "המשיח בע"מ". הוא כתב גם שירים נהדרים באידיש. ברוסיה יצא ספרון-שירים שלו, שנקרא "דב רוקד". בין שיריו יש אחד, שהוא מדקלם באוזני לעתים תכופות לפי בקשתי. שם השיר "המלמד", ותוכנו בערך, כך: מה שווה מלמד כשהוא זקן? ערכו כקליפת השום, כנר באור יום, ששכחו לכבותו. איש אינו שואל לעצתו ואפילו בשאלה "מה השעה?" אין פונים אליו. והטרגדיה הגדולה ביותר שלו היא, שכל תלמידיו הלא-יוצלחים ביותר מתקדמים יפה בחיים. ומה נעשה בסופו של התלמיד האהוב ביותר?  הוא שוב נעשה מלמד!

אכן, שיר זה משקף היטב את הטרגדיה של עולם-האידיש. מה שהיה – אין לו עוד ערך ואל החדש -  אי אפשר להסתגל. בלבו של ליפשיץ התנהלו מאבקים רעיוניים כבירים. בצעירותו היה משה ליפשיץ בעצמו מלמד תינוקות דבית רבן. הרצל היה האידיאל בבית אביו הרב הגדול. אולם, לאחר מכן נסחף ליפשיץ אל עולם המשכילים הרוסים והאידישאים. הוא דבק בתורת הקומוניזם ולבסוף לא יכול לשאתה עוד. הוא נמלט לגרמניה, הקלחת הרותחת של השכלה יהודית ובינלאומית. בגרמניה עבד עם ארווין פיסקטור וגם קשר קשרים עם הוצאת-פישר, אך בסיכום לא הגיע לשום דבר. אכן כאן בברלין יש הרבה מהגרים-שברוח כאלה, יוצאי רוסיה, לוחמים בעמדות קידמיות שאין צבא מאחוריהם, חבריו הם אלכסנדר גראנך ופרידלנד ואלכסיי גראנובסקי מן התיאטרון הקאמרי האידי במוסקבה, אבל הוא יותר ידיד שלהם משהם ידידים שלו.

 פגישתי התכליתית הראשונה עם ליפשיץ היתה מבדחת מאד. "הבימה" מסרה לו עבודה ספרותית כלשהי. תרגום "אשת רבי עקיבא" מאת מוריץ היימן לרוסית. מזמן קיבל את שכר-התרגום, אבל את התרגום לא מסר. תמיד כשהייתי מטלפנת אליו כדי לשאול מתי נקבל את העבודה, היו אומרים לי כי איננו בבית. יום אחד השכמתי והוא עצמו ניגש לטלפון, ואמר לי, בנימוס רב, כי מר ליפשיץ איננו בבית…

הגם שהרושם הראשון לא היה חיובי ביותר, נתחוור לי במרוצת הזמן, שאני רוחשת לו אהדה רצינית. אפשר משום שהוא היה הראשון שיעץ לי להתמסר לכתיבה. העיקר ליפשיץ ופרידלנד לוחצים עתה שיינתן לגראנובסקי לביים את "אוריאל דאקוסטא" ב"הבימה". וליפשיץ צריך לתרגם את מחזהו של קרל גוצקוב. אנו, כלומר המַזְכִּירוּת, מהססים. לא זו בלבד, שבימוי של גראנובסקי פירושו הוצאה כספית עצומה, אלא שהוא גם מאותם רוסים מוכשרים ותרבותיים, אבל מיוצאי-רוסיה, כלומר, איש בלי שורשים.

והלאה (עמוד 97)

ברלין 10 ביולי 1930:

משה ליפשיץ הלץ הציע לא-מכבר, שגם המכתבים המגיעים אל התיאטרון יחולקו לפי תור, ממש כמו התפקידים, כי לדעתו חשוב, שכל אחד יקבל מכתב משיקבל שחקן אחד שני מכתבים או שלא יקבל מכתבים כלל… סוף-סוף, הרי צריך לשמור על רוח הקולקטיביות…

ועוד (עמוד 106)

ברלין 14 בספטמבר 1930:

אמש ישבתי שעה ארוכה עם משה ליפשיץ בבית קפה. הרביתי לספר לו על החוויות האחרונות ובפעם הראשונה מאז התחלתי בפעולותי נמלאתי כעס עצום כלפי העשירים. משה ליפשיץ הוא גם האיש המתאים כדי להפיח את אש השנאה הזאת. חשתי בהשפלה המדאיבה הכרוכה בשנוררות בין אם פושטים את היד למען האמנות, למען ילדים נצרכים או למען רכישת קרקעות.

ושוב  (עמוד 130)

אני יושבת עכשיו בברלין, גלמודה לגמרי. ידידי משה ליפשיץ נוסך בי קצת אומץ ומעודד אותי לכתוב. אני צוחקת, אבל לו יכולתי לכתוב ספר – הייתי מאושרת.

היומן מסתיים ב-24 לנובמבר 1932.

על ההצגה 'אוריאל אקוסטה' בתיאטרון 'הבימה':

כיוון שמרגוט קלאוזנר הזכירה את המחזה 'אוריאל אקוסטה' ברשימותיה מברלין, כדאי להביא כמה פרטים על ההצגה – בעברית! – שהועלתה גם בארץ וגם בחו"ל.

אוריאל ד'אקוסטה, הצגה מס' 10 במניין הצגות 'הבימה'. מאת: קרל גוצקוב, עיבוד:  משה ליפשיץ, תרגום: משה ליפשיץ. בימוי: אלכסיי גראנובסקי (בשמו העברי: אברהם אזרח). תפאורה ותלבושות: ר. פאלק, מוסיקה: ק. ראטהויז. הצגת בכורה: 24.9.31. מספר ההצגות שהועלו:  182.

            המשתתפים:

מנשה ואן דר שטראטן:      מ. גנסין

יהודית, בתו:                   ח. רובינא

ד"ר סילווה:                     צ. פרידלנד

אוריאל אקוסטה:              ל. וורשבר

אמו:                              ח. יודלביץ

ראובן, אחיו:                    אביטל

בן יוחאי קורטו:                ש. פינקל

דה קסטרו:                      ב. צ'מרינסקי

מרים, בתו:                     א. גובינסקא

ר' עקיבא:                       בן חיים 

ר' דה סנטוס:                   ברטונוב

ר' ואן אמבדן:                  א. מסקין

יוסף:                             א. ברץ

נער:                              ח. הנדלר

חנניה:                            ש. ברוק

זמרת רחוב:                    א. גובינסקא

פליט:                             מ. בנימיני

ההצגה הועלתה ע"י "הבימה", בעת שהייתה בברלין, והוצגה לימים גם בארץ.

הוצאת "מועדים" של מרגוט קלאוזנר – ומשה ליפשיץ

בינואר 1941 פרסמה מרגוט קלאוזנר את התוכנית לאוסף השני של המחזות העבריים שלה. "מועדים", מפעל לחזיונות עבריים, בהנהלת מרגוט קלאוזנר, נוסדה באותו הזמן. "מועדים" היתה גם סוכנות ספרותית גם הוצאת ספרים וגם ספרית מחזות. קלאוזנר רכשה מהמחזאים את מחזותיהם ואפשרה להם קיום ויצירה. בתוכנית ההוצאה היה להוציא, בין השאר, גם מחזה של משה ליפשיץ, בשם "הירשלי מאוסטרופולי".

וכך נדפס בחוברת:

משה ליפשיץ, הירשלי מאוסטרופולי, קומדיה ב-3 מערכות. מספר המשתתפים – 15, משך המשחק – 2 שעות. בנדודיו של הירשלי מאוסטרופולי – זוהי דמות הלץ היהודי העממי – הוא מתגלגל פעם לעיירה רוסית קטנה. בראש הקהילה היהודית עומד רב שקט, הרחוק מהוויות העולם. צרותיו של הרב הולכות ומתרבות, כי רב והולך מספר האפיקורסים בעיירה. – עם כל יראתו הוא את האלוהים ומעשיו הטובים. המקרה העליז מעלה את הירשלי על כס-הרב, וגלגוליו של ממלא-מקום זה מכניסים צחוק ועליצות בקרב העדה הקטנה. יראת-אלוהים וקלות-ראש משמשות מעתה בכתר אחד אצל הרב היהודי ועדתו.

המחזה הוצג ביידיש אנגלית ועברית על כמה במות וזכה לתפוצה והכרה רחבה בקהל היהודי שלפני מלחה'ע השניה. הוצאת 'מועדים' נשארה ברשות המשפחה של קלאוזנר, ובנה, עמוס מוקדי, הוציא בה כמה ספרים.

על התרגום לגרמנית של הרשלה אוסטרופולר.

ידידי, הדוקטורנט הגרמני הצעיר, פריידר קירסטן, מאוניברסיטת בילפלד,מקדיש את מחקריו לכתבי משה ליפשיץ בגרמנית. הוא כתב לי באותו עניין:

אין הרבה חומר בגרמנית על המחזה 'אוריאל אקוסטה'. על המחזה 'הרשלה אוסטרופולר' יש קצת יותר. המחזה הוצג בתרגום לגרמנית של משה ליפשיץ, בשנת 1937, ע'י הבמאי פריץ וויסטן. הוא אגב העלה גם מחזה של שולמית בת-דורי, אוהבתו ואויבתו של ליפשיץ, ראו במאמריי בנושא, בשם 'המשפט', אף הוא בשנת 1937. שני המחזות זכו להצלחה, חרף הנאציזם האלים שהשתלט כבר אז על הרחוב הגרמני.

מוריס שוורץ, השחקן והבמאי הידוע מניו יורק, העלה את 'הרשלה אוסטרופולר' על בימת תיאטרון היידיש שלו בשנת 1948. הוא גם הציג גירסה אנגלית של המחזה. על המחזה היו חתומים משה ליפשיץ ומוריס שוורץ. המעבד היה ג'וזף רומשינסקי, אף הוא דמות ידועה מחוגי תיאטרון היידיש בניו יורק. הפרופסור מיכאל וייכרט, סבו של המשורר התל אביבי והמו"ל רפי וייכרט, שהקים וניהל תיאטרון יידיש בוורשה, (בשנת 1933 הוקם  ה"יונגטעאטער" שלו) מספר בזיכרונותיו שאהב את 'הרשלה' של ליפשיץ מקריאה ראשונה. והוא גם זכה להעמידו בתיאטרון שלו בוורשה. לימים עלה פרופ' מיכאל וייכרט ארצה, ועל פי דבריה הכתובים של שולמית בת-דורי, שהבאתי במוסף 'הארץ', הוא אושש בשיחתו איתה את התנהגותו המוזרה של ליפשיץ. שלא לומר גרוע מכך.

משה ליפשיץ שהיה גם מתרגם מוכשר, ושלט להפליא ביידיש גרמנית ורוסית, תרגם בעצמו את 'הרשלה' שלו, ואת 'אקוסטה' של גוצקוב שעיבד, מיידיש לגרמנית. ממש כשם שתרגם אותם לרוסית ולעברית, עבור תיאטרון 'הבימה'. הנה כי כן, מחזה ומחזאי נשכחים, שמרגוט קלאוזנר המיתולוגית לא שכחה, שבים וחוזרים אל חובבי ההיסטוריה של התיאטרון והספרות העבריים. לא מעט בזכותה של קלאוזנר, שהחסדים שגמלה להרפתקן הלץ משה ליפשיץ, הצילו את חייו ואת מורשתו הלא גדולה.

לרשימה מצורפים איורים מהצגה על הרשלה שכן הוצגה בארץ  "הרשלה מאוסטרופולי :בדיחה עממית בחמש תמונות " בתיאטרון "אהל " ב-1948 מאת מ.גרשנזון בתרגום אברהם לוינסון באדיבות הספרייה לתיאטרון בבית אריאלה בתל אביב.

מאמר מאת יוחנן טברסקי על הרשלה בחוברת המחזה של תיאטרון "אוהל".

השחקן והמשורר אברהם חלפי בתור הרשלה.

 ראו גם

צילומים מהמחזה של ליפשיץ על הרשלה

אלישע פורת על המחזה האבוד של משה ליפשיץ

על קברו של הרשלה

אורי מאיר עם מואיז בן הראש.

לצד הידיעות העצובות הקשורות ב"יקום תרבות " יש גם ידיעות שמחות.

אנחנו שמחים לברך את חבר עמותת "יקום תרבות " ועורך מדור הספרים האלקטרוניים של המגזין   אורי מאיר שספר בהוצאתו "רסיס הנהרה "  הוצאה יחידה מסוגה הממוקמת בבאר שבע , זכה בימים אלו בפרס יהודה  עמיחי לשירה.  ספרו של המשורר מואיז בן הראש זכה על ספרו "לא הולך לשום מקום" (הוצאת רסיס נהרה, 2010 ). בראש ועדת הפרס עמדה השנה פרופסור גלית חזן והחברים בה היו ד"ר ענת ויסמן והסופר מאיר שלו. הפרס מחולק, מדי שנה, על ידי משרד המדע, התרבות והספורט, מינהל התרבות, המחלקה לספרות – מצד אחד, ועל ידי עיריית ירושלים מצד שני.

על המשורר מואיז בן הראש  הידוע כנציג בולט של השירה הישראלית  מהמסורת "המזרח תיכונית " שזכה בפרס על ספרו האחרון "לא הולך לשום מקום" כתבו חברי ועדת הפרס כי זוהי שירה פולמוסית, פרועה ומבקשת צדק. "הנוסח השירי של בן הראש משלב הומור עצמי, רושם של דיבור ישיר, כן ובלתי מצונזר ויש בו דיאלוג פלפלני עם הישגיה הפואטיים ותכניה של השירה הישראלית. השירים של בן הראש מסחררים את הקוראים בשלל טיעונים, תלונות ורמיזות למסורות שיריות מגוונות, והם מבקשים תגובה חדה ומיידית".

אורי מאיר בשממת הנגב.

זכיה כזאת של ספר שיצא לאור בהוצאה קטנה וחדשה היא בגדר חסרת תקדים. אורי מאיר לקח ( כמו בכל ספר אחר שהוציא לאור בהוצאתו ) סיכון רב על ספר זה.  אנחנו מברכים את מואיז בן הראש ואת אורי מאיר על הזכיה ומאחלים להוצאת רסיס נהרה עוד זכיות רבות כאלו.

ראו גם

ההודעה הרשמית על הפרס

הוצאת רסיס הנהרה  

מואיז בן הראש :הנודד  הנצחי מלוסנה

מגזין "יקום תרבות" מודיע בצער ובתדהמה על פטירתו הפתאומית של הפסל, הצייר והסופר ריצ'רד שילה, חבר עמותת "יקום תרבות" ועורך מדור האמנות במגזין.

ריצ'רד, שהשתתף רק לפני שבוע באירוע הגותיקה של "יקום תרבות", אשר הוקראו בו קטעים מספרו "איש אינו אשם", נפגע קשה בתאונה ביום רביעי, בעת שנסע על האופנוע שלו. מצבו הידרדר במהירות, והוא נפטר היום, 11 במאי, בבית החולים אסף הרופא.

הידיעה על פטירתו הפתאומית של ריצ'רד, שהיה כתמיד עמוס בפרויקטים שונים של פיסול בעיר רמלה ובמקומות אחרים, זעזעה את כל מכריו.

הלווייתו תתקיים מחר, 12 במאי, בבית העלמין ברמלה, בשעה 23.00 בלילה. "יקום תרבות"  משתתף בצערה של אילנה שילה.

ראו על ריצ'רד שילה:

"ריצ'רד שילה מפסל עולמות":

http://www.yekum.org/2011/03/%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%A8%D7%93-%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%9E%D7%A4%D7%A1%D7%9C-%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA/

"העולמות הפנטסטיים של ריצ'רד שילה":

http://www.yekum.org/2011/12/%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%a0%d7%98%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%a8%d7%93-%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%94/

אז מה צפוי לנו בפסטיבל השירה הקרוב שייערך במטולה בתאריכים 27.5-25.5?
המשוררים, המתרגמים והמוזיקאים שייפגשו השנה במושבה הצפונית: סיון בסקין, אלמוג בהר, נעם פרתום, ענת לוין, אלחנן ניר, דורי מנור, ליאור שטרנברג, אלטייב ע'נאים, יחזקאל נפשי, הילה להב, אהרן שבתאי, צביה ליטבסקי, שמעון זנדבנק, עמינדב דיקמן, רוני סומק, רונן שפירא, חגית גרוסמן, רחל חלפי, ישראל הר, טוביה ריבנר, חיים גורי, בני ציפר, רועי גרינוולד, רון וידברג, רונה קינן, מתי כספי ושלמה גרוניך.
ברבים מן האירועים יקחו חלק גם תלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, ת"א.

יום שישי, 25.5

לאן מועדות פניה של השירה העברית? מה בין השירה העברית הצעירה לשירה הפלסטינית הצעירה? מהן תכניותיו לעתיד של שמעון זנדבנק, וכיצד הן קשורות למפעל חייו התרגומי? מה מסתיר ישראל הַר מתחת לשפמו? מי יזכה בפרס "טבע" לשירה? וגם:  poetry slam מטולאי ושני מוזיקאים מופלאים במופע בלתי נשכח – מתי כספי ושלמה גרוניך.

אירועי היום הראשון

יום שבת, 26.5

מה חושב שלמה גרוניך על נתן זך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ? איך מלמדים שירה? האם יצליח בני ציפר להרגיז גם את משוררי הבארוק? מה ילחש דורי מנור באוזנה של רונה קינן? וגם: אבות ישורון בעברית ובערבית, רוני סומק ורונן שפירא מרביצים קלאסיקות, מסע תת-ימי ועל-ימי בעולמן של רחל חלפי וחגית גרוסמן ורסיטל של תלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה.

אירועי היום השני

יום א', 27.5

שני המייסטרים הגדולים של השירה העברית, חיים גורי וטוביה ריבנר, נפגשים לראשונה לשיחה אישית. וגם: מופע סיום חגיגי בהשתתפות משוררי הפסטיבל ותלמידי הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה.

אירועי היום השלישי

בספרו המצמרר של סטפן קינג "הניצוץ" תופס את המקום המרכזי בית המלון ,המקסים יפהפה –מפחיד ובעיקר מקסים "אוברלוק  הוטל " שהוא מעניין הרבה יותר מכל הדמויות בספר ( וגם מאלו של הגירסה הקולנועית של הספר שהיא קלסיקה ביפני עצמה שאותה ביים סטנלי קובריק).

אוברלוק  הוטל הוא מקום שכאילו נשמר בקפסולת זמן משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת עם תמונות מאותה התקופה עם מוזיקה של התקופה שאינה מפסיקה  להישמע ובכל מקום נשמעים צלילים מוזרים  של אנשים רוקדים את ריקודי התקופה היא ודמויות בלתי ברורות שנעלמות כאשר אתה מישיר עליהם מבט של אנשים הלבושים בבגדי אותה התקופה.

בקצרה המקום האידיאלי לעלילת ספר אימה גותי.

תחושה דומה חשתי במקום בו קיים מגזין "יקום תרבות " את אירוע הגותיקה והאימה שלו בסטודיו הנקרא "זבולון 10 ברחוב זבולון 10 בתל אביב. זהו מקום מקסים ויפהפה שמשרה עליך אווירה שהיא לא מן העידן הזה  שבו ישנן כמה ספות לפני תמונות ישנות של ציירים מוכרים וברקע מוזיקה מיושנת של שנות העשרים והשלושים של המאה  הקודמת.

אני יכול להעיד וכך יעידו  כל הצופים והמשתתפים שהמקום היה אידיאלי לערב גותיקה ואימה ולערב ספרותי בכלל. איני זוכר שום מקום שבו הייתה הרגשה טובה כל כך של שלמות ושהמקום הוא פשוט "מתאים "  בעת קייום אירוע תרבות מאז ימי הזוהר של חנות הספרים –בית הקפה "הנסיך הקטן "( המקורי זה שמתואר בספרו של יובל עמי "הקומדיה התל אביבית " לא החדש בנחלת בנימין .).אני מבקש להודות לבעלת  סטודיו "זבולון 10 "אורית ולאנשי צוותה על שיצרו את אווירה  מתוקה -מצמררת לערב גותיקה  שלא ישכח.

ראו עוד על סטודיו זבולון 10

כך מכניסים אורחים

אירוע הגותיקה והאימה של "יקום תרבות "

"המתים קמו לתחייה , הם כאן כדי לזלול אותנו".

המוטו של סרטי הזומבים המודרניים.

מגזין "יקום תרבות " קיים לאחרונה מופע על נושא האימה והגותיקה. ולרגל זה הנה מאמר שני בסדרה  העוסקת  בסרטים העוסקים ביצורי האימה שהם בין המפחידים מכל והם פופולאריים מאוד בקולנוע ובתרבות הפופולארית בשנים האחרונות "הזומבים ".

  המאמר הקודם בסדרה עסק בסדרה של סרטי אימה ספרדיים העוסקת בזומבים שמוצאם בארץ ישראל ,הזומבים הטמפלרים. 

וכאן נעסוק במתים חיים מסוגים אחרים וממוצא שונה.

הזומבים של האיטי

 "הזומבים " שם שלקוח במקורו  מ"המתים החיים"  מהאי האיטי הפכו  לבסיס  של ז'אנר שלם של סרטי אימה שבראשיתו היה קשור לאמונות האיטיות שיובאו בדרך כלל ממערב אפריקה.

 המערב העדיף למצוא בדת הוודו שבה מאמינים עשרות מיליונים דוקא את הצדדים האפלים שלה, למשל עניין הזומבי. בשנות השלושים והארבעים נוצרו סרטים כמו הזומבי הלבן (White Zombie, 1932), בכיכובו של כוכב סרטי האימה המפורסם בלה לוגוסי ו"אני הולך עם זומבי"  ( 1943) של הבמאי הידוע ואל לאוטון, שתיארו את הרפתקאותיהם של לבנים המגיעים להאיטי המסתורית והאקזוטית, מתמודדים עם תרבותה הביזארית ועם מכשפי הוודו, ולבסוף נתקלים בתוצר המפחיד מכל – הזומבים, המתים המהלכים.

אחד הסרטים המעניינים ביותר על נושא הזומבים בכלל הוא  סרט מתח של במאי סרטי האימה ווס קראבן The Serpent and the Rainbow (1988) שהוא אולי הסרט הטוב ביותר שנעשה על הזומבים של האיטי  ומבוסס על סיפורו האמיתי של החוקר  ואד דיויס שפירסם אותו בספר רב מכר בשם זהה ב-1985. בעקבות מחקר של שנים  בהאיטי, מצא דייויס שיש בסיס אמיתי   לאמונות הזומבים ומה שקורה במציאות הוא שאנשים שנראים כמתים, משותקים לחלוטין באמצעות סם ומוקמים כביכול לתחייה באמצעות תרכובת מיוחדת הידועה למכשפי הוודו של האיטי. כך, דייויס  גילה את הדרך שבה יוצרים המכשפים בהאיטי זומבים.דיויס הגיע למסקנה שיצירת הזומבים היא בין השאר סוג של ענישה כנגד אנשים שמפרים את חוקי החברה המקומית, או של האגודות הסודיות, אנסים, אנשים ששוכבים עם כמות גדולה של נשים ומפיצי סיפורי דיבה. מבחינה זאת, יוצרי הזומבים משמשים כמעין שוטרים השומרים על חוקי החברה  באמצעות הפיכת מפירי מוסכמות לזומבים.הסרט מבוסס על ספרו המרתק כשלעצמו של דייויס  אבל הוא דרמטי ופוליטי יותר.  זהו אחד הסרטים החזקים ביותר שנעשו על האיטי, ועוצמתו הייתה בכך שלא היה זה סרט אימה רגיל על העל טבעי אלא סוג של אלגוריה פוליטית שעסק גם במשטר הדיכוי הפוליטי  של "בייבי דובלייר" ששרר בהאיטי, והשתמש בכישוף הוודו ככלי לטרור המוני כנגד מתנגדיו. האיש הרע של הסרט היוצא כנגד הדמות של דייויס היה איש המשטרה החשאית של האיטי המשתמש בכישוף הוודו כאמצעי שליטה והוא יוצא לעצור את המחקר של המדען מארה"ב ואת גילוייו המדהימים. (במציאות איש לא הפריע לדיויס לבצע את מחקריו), כיום הסרט נראה כתיאור פשטני מאוד של מאבק החוקר הלבן הטוב באנשי הוודו השחורים המרושעים והרודניים.ולימים גם ממצאיו של דיויס לגבי תופעת הזומבים הפכו לשנויים מאוד במחלוקת בעולם המדע ויש הרואים בהם כמופרכים לחלוטין.

  במקביל לסרטי הזומבים של האיטי נוצרו גם סרטים על מתים-חיים של תרבויות אחרות. נזכיר את סרטי הערפדים כמו "דרקולה" על מאות גירסאותיו והמשכיו, שהוא מת-חי מהמסורת הנוצרית. נוצרו סרטי ז'אנר "המומיות",  גם הם  על מתים שקמו לתחייה אך במצרים. ובהמשך נוצרו סרטים גם  על מומיות מתרבויות אחרות שקמו לתחייה, במרכז אמריקה, מומיות אצטקיות ומתרבות מאיה, מומיות אטרוסקיות מאיטליה. בדרך כלל, המתים החיים האלה  היו יצורים איטיים שאמנם קשה היה להרגם אבל זה לא היה בלתי אפשרי ,לפחות עד שקמו לתחייה בסרט הבא, כפי שאירע בסרטי המומיות. אבל אין לאמר שבצפייה היום הם נראים כמפלצות מבעיתות באמת.

הזומבים האמריקנים

בסוף שנות השישים נוצר ז'אנר חדש של סרטי "זומבים", נטול כל קשר לתרבות אקזוטית או עתיקה כלשהי. הזומבי נטש את תרבות הוודו של האיטי והפך למוצר צריכה של התרבות האמריקנית המודרנית.  מייסד הז'אנר היה  ג'ורג' רומרו,  במאי לא ידוע עד אז של סרטים דלי תקציב, שפעל בעיר התעשייתית פיטסבורג, הרחק מהזוהר ההוליוודי. סרטיו הציגו אמריקנים רגילים שמתו וקמו לתחייה  בהמוניהם, לרוב מסיבות לא ברורות, כתוצאה מניסויים מדעים לא ברורים או מקרינה שמקורה בחלל, למשל, אבל זה לא באמת היה חשוב. אם עד כה הזומבי או המומיה היו מתים-חיים יחידים, הרי הזומבים האמריקנים פעלו בהמוניהם והיו מסוכנים ומפחידים יותר מכל זומבי קודם, הם רצחו אנשים על ימין ועל שמאל, ואלו שלא רצחו, נאכלו על ידי הזומבים הקניבאלים, הפכו מיד למתים חיים כמוהם והמשיכו לרצוח יחד עימם. הזומבים לרוב הוצגו כיצורים איטיים ולא יציבים, אך בגלל מספריהם העצומים היו בלתי מנוצחים.

רומרו התפרסם במיוחד בסרטו "ליל המתים החיים" (1968), סרט בשחור לבן שנעשה בתקציב אפסי ונחשב היום כיצירה קלאסית של ז'אנר האימה, שתיאר את התעוררותם הבלתי מוסברת של המתים בבית קברות ואת מסע הרצח והסביאה ההמונית שניהלו כנגד כל מי שהם מוצאים כולל כנגד קרובי משפחה חיים, שגם הם הופכים לזומבים רצחניים מיד עם מותם. הגיבור השחור, ששורד בסוף הסרט (רומרו היה יוצא דופן בכך שהציג גיבור שחור לסרט אימה בתקופה כזאת)  נורה למוות בידי כוחות הצבא שהגיעו כמובן בשעה מאוחרת מדי.הסרט היה יוצא דופן בזמנו לא רק בגלל הקטעים המצמררים וחסרי התקדים של רצח ואכילה, אלא גם בסירובו המוחלט לתת לקהל רמז של סוף טוב.

המסר של הסרט היה ברור: המתים קמו, הם כאן כדי לזלול אותנו. המסר התקיף הזה נשאר גם בסרטים הבאים של רומרו.

"ליל המתים החיים " הגירסה מ-1990.

 כה גדולה הייתה הצלחת "ליל המתים החיים" שב-1990  נוצרה לו גירסה חדשה צבעונית  בבימויו של האמן תום סאביני  שאם כי נעשתה בתקציב גדול הרבה יותר, הרי כבר לא השיגה אפילו עשירית מהעוצמה של הסרט דל התקציב המקורי.

 רומרו יצר מצידו סרט המשך, גם הוא סרט קלאסי בז'אנר, "שחר המתים" (1978) שתיאר את המשך השתלטות המתים החיים על העולם ואת המצור שהם מטילים על  קניון  ענק  שהלקוחות הנמצאים בו הם מיקרוקוסמוס מאוד לא מחמיא של החברה האמריקנית. שם הוא כבר הציג את הזומבים בצורה שונה למדי: הם עדיין קניבלים רצחניים מפחידים אבל בו בזמן הם בעצמם כמעט קרבנות של החברה האמריקנית הצרכנית ללא גבול,  ולא סתם יצורים מזוויעים כפי שהיו בסרט הקודם.

גם ל"שחר המתים"  נעשתה גרסה חדשה ב-2004, שהצליחה מאוד. ברימייק, הזומבים הוצגו לראשונה לא כיצורים איטיים אם כי רצחניים אלא דווקא כיצורים מהירים מאוד ולכן רצחניים, מסוכנים ומפחידים כפל כפליים. רומרו עשה עוד שני סרטי המשך:

"יום המתים" (1985) שזכה להצלחה פחותה בהרבה מקודמיו ותיאר בסיס צבאי הנאבק בזומבים שהשתלטו על מרבית כדור הארץ  אבל אנשיו עסוקים הרבה יותר במאבקים פנימיים מאשר באויב המשותף (וגם הוא  כמו קודמיו זכה לגירסה חדשה ומעודכנת בידי במאי אחר ),  ו" כוכב המתים" (2005)  שבו המתים החיים השתלטו על העולם ומכל האנושות הלא זומבית שורדת  רק קבוצה קטנה הנלחמת ללא תקווה רבה על הישרדותה בעיר מבוצרת היטב. גם סרט זה מציג את הנוסחה הקבועה, שהיא שבני האדם  מתגלים בדרך כלל כגרועים יותר גם מהזומבים הקניבלים המטורפים.

לצד כל קטעי האימה והזוועה הבלתי נמנעים והחריפים, הציג רומרו תמיד גם ביקורת סטירית חריפה מאוד כנגד תרבות הצריכה האמריקנית שקורבנותיה מוצגים כ"זומבים" האמיתיים   שמקבלים את העונש הראוי מהזומבים המתים. רומרו לא הסתפק בסרטים  והוא אחראי גם לסדרת קומיקס מקבילה על פי תסריט שלא הוסרט על זומבי אינטליגנטי הנאבק בחיים המטורפים ובמתים הקניבלים.

בעקבות ההצלחה, הוסרטה סדרה מקבילה לזאת של רומרו בשם "שובם של המתים החיים" תוצר של בעל הזכויות התסריטאי רוסו, שלו היו את הזכויות על המותג "המתים החיים". (רומרו החזיק זכויות רק על המילה "המתים"). הזומבים של רוסו הפכו לכוכבי משחקי וידיאו שמצידם הפכו לסדרת סרטים מצליחה בכיכובה של מילה ג'נוביץ, ששמרה על הפורמט הקבוע: מתים חיים הקמים לתחייה כתוצאה מניסוי מדעי שיצא מכלל שליטה ומאיימים בכל סרט להשתלט על כלל העולם ורק קבוצה קטנה נאבקת בהם ללא הצלחה אמיתית. אפילו נוצרה סדרת אנתולוגיות של סיפורים שנכתבו בידי סיפורי אימה שונים המתרחשים בעולם של רומרו שבו המתים החיים רודפים את בני האדם האמיתיים ששרדו. הצלחת סרטיו של רומרו הביאה לגל של חיקויים באיטליה ובארה"ב, כשכל אחד מהם מזעזע וקשה לעיכול יותר מקודמו, אלא שהאלגוריה החברתית והסאטירה החדה שקיימות בסרטיו של רומרו,  בדרך כלל נעלמו אצל חקייניו.הזומבים כיום הם חלק מרכזי בתרבות הפופולארית האמריקנית ובסיס לסדרות קומיקס וסדרות טלוויזיה (!) מצליחות ביותר.

היום הז'אנר נראה כמצליח  ואופנתי יותר מאי פעם בארה"ב וניתן גם לנחש את הסיבה. לרוב איקונים של סרטי אימה זוכים להצלחה גדולה משום שבאיזו שהיא צורה הם משקפים בעיה אמיתית ולא פנטסטית כלל המעסיקה את הציבור והחברה. פרנקנשטיין למשל שיקף את הפחד מהמדע ויכולותיו המסוכנות, והערפד את הפחד מהזר והבלתי ידוע.

 ראו עוד על הזומבים

האיטי ארץ הזומבים

פטאימו הלוחם בזומבים

המתים החיים מארץ ישראל

חיית געגוע

חַיַּת טֶרֶף
נוֹלְדָה מִשְּׁאָגָה פְּצוּעָה.

עוֹלָל אַכְזָר
מְמַעֵט לִישֹׁן, מַרְבֶּה לִנְשֹׁךְ
מְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ לְהִסְתַּוּוֹת
מֵאֲחוֹרֵי פִּנּוֹת, מִלִּים, חַפָצִים שֶׁנִּנְגְּעוּ
נוֹעֵץ שִׁנַּיִם בַּבָּשָׂר הַחַי.

צוֹפִים מִן הַצַּד
עֲשׂוּיִים לַחֲשׁוֹב בְּטָעוּת
שֶׁהוּא מָתֹק.

בְּבַגְרוּתוֹ מִתְנַמְנֵם בִּכְבֵדוּת
פּוֹקֵחַ חֲצִי עַיִן.
לִפְעָמִים עוֹד יַרְעִיד
יְעָרוֹת בִּשְׁאָגָה.

הָאַיָּלוֹת מַסְתִּירוֹת
עֳפָרִים בַּמְּעָרוֹת -
אֵימָה, אֵימָה בַּיְּעָרוֹת.

וּבְבוֹא שְׁעָתוֹ
מִתְכַּרְבֵּל לָמוּת בַּסֵּתֶר
אֵין לָדַעַת הֵיכָן וּמָתַי
כַּמָּה נְשָׁמוֹת יַצְמִיחַ
כַּמָּה רוּחוֹת יָבִיא
וּבְאֵיזֶה רֶגַע

גּוֹזָלִים יְחַדְּדוּ רֹאשָׁם בִּזְהִירוּת
מִקְּלִפּוֹת בֵּיצָה
וּמֶלֶךְ חָדָשׁ בַּיַּעַר
וְצִפֳּרִים חֲדָשׁוֹת, חַסְרוֹת זִכָּרוֹן
תָּשֵׁרְנָה שִׁיר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף יָדוּעַ

כִּי מָתַי בְּדִיּוּק
הִתְחַלְנוּ לוֹמַר
שֶׁפַּעַם הָיָה גַּעֲגוּעַ.

לשיריה הקודמים של גילית חומסקי באתר "יקום תרבות"