חיפה צילום מאיה גז
חיפה צילום מאיה גז

בכל יום שני אחזה סבתי בידי ויצאנו ביחד “לסיבוב”. עצרנו בתחנות קבועות וכך גם היו הקניות שלנו: אצל ג’יזל ואבנר קנינו עלים לקרמשניט, אצל אלברט מהסידקית צמר לסוודר חדש לחורף או חוטי תפירה לתיקונים במכונה, אצל משה כליות ומעיים ואם היה, גם פנים של פרה, ואצל רפי זיתים וביצים.
סבתא לא נתנה לי לסחוב דבר, ובדרך חזרה, כשהחבילות בידיה, אחזתי בכנף שמלתה, שתמיד פרחים כחולים, אדומים, צהובים, וורודים מילאו אותה על רקע מתחלף.
הצמר שקנינו באותו יום היה בצבע ורוד בהיר. סבתי קנתה אותו בהנחה כי אלה היו שני הכדורים האחרונים. פירוש הדבר שהיתה צריכה לסרוג משהו קטן. “כובע? צעיף?” הצעתי לה בהליכתנו, אך היא שתקה.
היה יום קיץ וטיפסנו מזיעות את המדרגות לקומה החמישית של הבנין. השכנים השאירו דלתות וחלונות פתוחים בתקווה שרוח פרצים עלומה תואיל לעבור בפתחים ולצנן את יושבי הבתים. האור של אחר הצהרים היה עדיין חזק, אור צהוב, ואת האוויר מילא ריח של ים ושל משמשים בשלים. כולם היו מותשים והשקט חלש על הכל.
הדירה בה גרו סבי וסבתי שכנה בבניין שניצב במעלה הר תלול שעלה מהמפרץ. שתי דירות בכל קומה ואחת מהן, בקומה החמישית והאחרונה, היתה שלהם. הנוף השקיף על הים ועל הנמל, ונהגתי לשבת מול החלון ולצפות במשתקף בו במשך שעות ארוכות, כמו ילדה שצופה בטלויזיה. הדירה היתה גדולה. מי שנמצא בצד אחד שלה, לא יכול היה לדעת שיש מישהו בצד השני.
בדירה השכנה באותה קומה גר זוג חשוך ילדים. פחדתי קצת מגברת פרידמן, אבל סבתי חיבבה אותה, והן נהגו להחליף מתכונים ולשחק ברידג’ עם הבעלים. אדון פרידמן היה פולני, חרט. גברת פרידמן הגיעה איתו לארץ בספינה ממרסיי. כך הם הכירו. על הספינה. היא הכינה את הקפה הכי טעים שסבתא שתתה, ושטרודל תפוחים. פעם גברת פרידמן קראה לסבתי שתעזור לה למתוח את הבצק לשטרודל, והן הסכימו שגם אני אחזיק שני קצוות ואלך קצת אחורה, עד שנוצר בין שלושתנו סדין בצק צהבהב ויפהפה.
אחרי שחזרנו מהסיבוב, עוד שמעתי את סבתא מסדרת את הקניות בזמן שאני התיישבתי מול החלון שפנה למפרץ, והבטתי בנוף. אני לא יודעת אחרי כמה זמן שמתי לב לדממה. נבהלתי. השקט לא בישר טובות.
“סבתא?”, קראתי, “סבתא?”.
ידעתי שהיא שם, איפשהו בדירה ארוכת הזרועות שחיבקה תמיד את כל יושבי הבית. בדרך כלל שמעתי את הקומקום שורק על הכירה או את צירי המזרן נאנקים מתחת לגופה של סבתי ש”נחה רק כמה רגעים”. אותם אחר הצהריים לא שמעתי דבר. זינקתי על רגלי. “סבתא?” רצתי למטבח. הכל נדם תחת החום. המשכתי במסדרון הארוך שנשפך לתוך הדירה והסתעף לחדרים. “סבתא?” הצעקה הפכה לזעקה מתחננת.
מצאתי אותה בחדר ילדותה של אמי. היא ישבה על אדן החלון הפתוח, רגליה השתלשלו החוצה כמו ילדה שיושבת על נדנדה. סבתא סובבה אלי את פניה, והביטה בי במבט מופתע, לחייה מלאות שבילים טריים של דמעות. מבטה היה כל כך זר עד שלרגע לא הייתי בטוחה שזאת היא וגם לא הייתי בטוחה שהיא מזהה אותי. לכן אמרתי “סבתא, זאת אני, יערה. מה את עושה?”.
סבתי לא השיבה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי רק ילדה. רציתי לקפוץ עליה, לאחוז בכנף שמלתה הפרחונית ולא לעזוב. רציתי לצעוק “תשארי איתי. אני מפחדת!”, אבל חששתי שאם אעשה זאת היא תיבהל ותקפוץ מהחלון עוד לפני שאספיק לתפוס אותה. פחדתי שלא יהיה לי מספיק כוח לאחוז בה כך שלא תיפול.
“סבתא?”, אמרתי בשקט בקול שהבהלה כבר התגנבה אליו. “סבתא, תרדי בבקשה”. חששתי שאם אמשיך לצעוק או לקרוא היא תקפוץ. אבל גם אם הייתי רוצה לצעוק, כל הכוח נזל לי מהגוף. לא נותר בי דבר פרט לרבב קול מעורר רחמים, כמו חיה נטושה שמתחננת על חייה.
“לכי תקראי לגברת פרידמן”.
זה מה שסבתא אמרה לי לעשות ואני צייתתי. יצאתי בריצה מדלת הדירה הפתוחה ישר לדלתה של גברת פרידמן. רצתי ובמעלה רגליי זרמה אֵימה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע − שתיים =