מכונת הנשמה
מכונת הנשמה בחדר טיפול נמרץ. מקור ויקיפדיה

“יצחק, אחי ורעי ומוקיר זכרי, ל א  כ ל  מ י  ש נ ו ש ם – ח י !”. זה היה אחד ממשפטי המפתח בשיחה שלנו, משפט שחזר על עצמו בגרסאות שונות לאורכה ולרוחבה. קפצתי לביקור כי הזדמנתי לעיר הזאת לרגל פגישה. עם סיומה נסעתי לאותו בית חולים בו הוא חי, אומרים מאושפז בלשון מכובסת, כלומר מתארח כמו האושפיזין בסוכה. הוא מתנחל שם מזה חמש שנים. בית החולים מצוי בשכנות קרובה ומוחלטת לבית העלמין של אותה עיר גדולה וקדושה. שני המוסדות התמקמו זה לצד זה על מדרון סלעי שמשתרע ומתפתל ונופל מטה, כמו סדרה של מגלשות מים אל תהום הגיא. בין בית החיים-מוות לבין בית המוות-חיים מפריד כביש רחב וסואן ומספר מבני ציבור, שמסתירים את תהלוכות הלוויות מהמושאים העתידיים. שני המתחמים נראים כמו אוספים של קוביות שמונחות על טרסות של מורדות הרריים.

אחרי שהחניתי את מכוניתי מול בית הקברות, חציתי את הכביש ונכנסתי בשער בית החולים. אין זה ביקורי הראשון והדרך למחלקת המונשמים מוכרת לי. אני יורד במדרגות וחולף במסדרונות ארוכים בהם בולטים כתמים של צבע לבן שנעים במתינות ולא כאחוזי תזזית. אלה אחים ואחיות, כוחות עזר, סניטרים, רופאים ורופאות, עוטים חלוקים לבנים במבחר דגמים וקישוטים צבעוניים, אולם הלבן השקט של צמר גפן שולט ללא קול. כשנכנסים למחלקה נשמע באוויר צבע רועש, מצפצף, וחד-גוני, של כמו-בוכנות נעות. בקצה המחלקה יש חדר אוכל קטן ובו שולחן אחד ושתי כיסאות. המרחב הזה פתוח לפרוזדור, ובו מוצבים ליד הקירות מיני מכשירים כמו בתצוגה פתוחה לקהל: מכונות הנשמה, בלוני חמצן, עגלות גלגלים, ומנופים להרמת חולים שמועברים בין מיטה לכיסא וחוזר חלילה. זה הזכיר לי מחסן מלגזות בבית מטבחיים או בית אריזה לתפוזים.

שם הוא יושב על כיסא גלגלים, קרוב לשולחן עליו ערכת קפה-תה מאולתרת, עבורו ועבור אורחיו. משמאלו מכשיר הנשמה משוכלל ודיגיטלי שמצפצף באופן קבוע, חד-גוני, וללא הפסקות למנוחה “ציף צוף צו, ציף צוף צו…”, כמו לב חורק שיניים. מעכוזה של המכונה יוצאים מיני חוטים וצינורות של חשמל, חמצן, ווקום, שפונים וחודרים לחורים מקבילים בקיר. מקדמת המכונה, בערך באזור צווארה, יוצא צינור פלסטיק עבה וגמיש, בצבע תכלכל שקוף. פרצוף המכונה מיוצג על ידי צג מרצד ועליו תמונת זוג ראות שמתנפחות ומתכווצות לסירוגין, בין בליל של מספרים מתחלפים. הצינור מתחבר לאמצע הצוואר הקדמי של האיש היושב, לתוך נקב בשרי אפוף גזה לבנה. הוא לבוש בגדים אזרחיים ולא בגדי חולה כחולים. קשה להתעלם מהגודש באזור החלציים, מה שמרמז על חיתול עבה במקום תחתונים, מה עוד שמבצבץ שם צינור שתן צהוב שמוסווה כהלכה. פניו גלויים, מגולחים למחצה, ומחייכים חיוך של ליצן עצוב. הוא מבחין בי ואני בו, שנינו מצטלבים במבט ובעמידה מתיישבת מולו, לחיצת יד חזקה עליה נושרות מספר דמעות יבשות כמו יתושים שיש לגרשם.

“איזה הפתעה, יצחק, אחי ורעי, כל הכבוד, כמה שאני שמח”.

 “מה קורה? חיים, איך החיים, שמעתי שהחלפת מטפלת, מדיצה עברת לפיצה!”.

הוא פורץ בצחוק מקרטע ונשפני. אני כבר רגיל לקול הצרוד הזה על רקע צפצופי המכונה.

“טוב, הרי צריך להחליף אותן מדי פעם, מדובר בנשים שאני צובט את עכוזיהן, החלפת בד מישוש”.

“חיים המניאק, אתה מעל שמונים ובמצב מחורבן ובכל זאת ממשיך לדבר כך על נשים, אין הפקת  לקחים?”.

“יצחק, מה אתה מדבר, אתה יודע שבחלומות זה עדיין קורה לי, אז אם זה כך בחלום אז זה יכול לקרות גם במציאות, למה לוותר”.

“נו טוב, הבנתי, אין שינוי וחוץ מזה מה בכל זאת חדש אצל המרקיז המצפצף?”

 “שמע, לפני שעה קלה בקרה אצלי אחת מהבנות-דודה הצעירות. היא חקרה אותי על העבר שלנו שם, בטוניס, כי מתעניינת באיזה שפה יהודית גלותית שהיא חוקרת”.

 “נפלא, מה עם הבנים והבת, הם מגיעים?”

 “לא כל-כך, יש להם חיים, ומשפחות, וקריירה, אני סתם שק תפוחי אדמה שנפל כריחיים על צווארם ואפילו צ’יפס לא יכול לצאת מזה…חבל, זה עצוב, עצוב, ומדי פעם בא לי לבכות או לכעוס…אבל מה ייצא מזה? כלום, ג.מ.ג., אתה זוכר, יצחק, שפעם הסברת לי מה זה ג.מ.ג. – גורנישט מיט גורנישט (כלום עם כלום, נדה עם נדה) – ואני “הטונסי” הזקן אימצתי לי את זה מאז ועד היום… חוץ מזה מה שלום בת-דודתי היפה והמתוקה… אך, כמה שאני אוהב את שניכם”.

“היא בסדר גמור ואני גמור אבל שנינו על הכיפאק… הכל בסדר ובלי ברוך השם”.

 “עזוב אותו, את האלוהים הזה, מיהו בכלל, גם אם הוא קיים, מה שאני ממש לא מאמין כי הרי אנחנו המצאנו אותו, הוא בסך הכל כישלון שלא מחובר למכשיר הנשמה כמוני”.

לבושתי, לא הבאתי איתי דבר חוץ מעצמי. הוא כבר היה אחרי ארוחת הצהריים. אני קם להכין לי כוס קפה שחור, קפה שבת כזה. מעניין שרחשי הרקע המצפצפים מרחבי המחלקה כמעט ואינם מפריעים לשיחה. אתה מתרגל אליהם במחלקת מונשמים, זה הופך חלק מהשקט ששורר כאן. אנחנו זוג בודד. יתר שוכני מחלקה זו מונחים במיטות, רובם מחוסרי הכרה בדרגות שונות, לכולם חורים בצוואר, שהפכו לברזים מהם יוצאים צינורות למכשירים רוקדים שמחוברים לחורים צבעוניים בקירות לבנים. חלקם הגדול מקבל מזון אסטרונאוטים, שמטפטף משקיות עירוי מחוברות לפתחים שנדדו מהפה המקורי האלוהי לגומחות דמויות פה מעל הטבור בדופן הבטן, חיקוי זול, מעשה ידי מנתחים בני תמותה, ופולשים ישירות לקיבות, תוך עקיפת פה לוע וושט. מתנחלים אלה הם גושי בשר שקטים שסימני החיים שלהם נשמרים היטב בעזרת מכשירים, מטפלים, ורפואה שמפליאה בשימור החיים בלי יכולת תיקון. מה שנותר זה הציפייה למוות הגואל ולתפארת… לכן צריך כאן שולחן אחד בלבד, כי רק חיים ידידי ורעי הוא בר-תנועה, בר-הזזה, ובר-דיבור. אה, כן, שכחתי, הוא לא מדבר ממש כמונו, החור לקנה הנשימה משבש בדרך את תיבת הדיבור שלנו: משתי אוזניו משתלשלים שני צינורות דקים ושחורים, שמחוברים למכשיר מיקרופון חיצוני מתוחכם, שדרכו מהדהדים קולות הברבור של חיים. לכן קולו צרוד, עמוק, קופצני, וצולע. שנינו רגילים למנגינה הזאת אבל מהצד זה נראה לא טבעי, מוזר, מפחיד ומסקרן.

אני חוזר לשבת מולו עם כוס הקפה, והוא פוצח בסדרת סיפורים, בדיחות, ואנקדוטות, מתולדות האוניברסיטה של חייו שלו ושלנו. הוא מקשקש ומערבב אפיזודות שונות מתקופות שונות. יש במונולוג הרבה בלבול, נוסטלגיה, והתרפקות חסרת תוחלת אך נאחזת בכוח. תוכן הסלט מוכר היטב מפעמים קודמות. גם כשהיה בריא וצעיר היה ידוע כמספר צ’יזבטים מופלג, אבל מוכשר, מצחיק, וחינני. כעת זה אותו הדבר אבל צבע האוויר השתנה לחום מלנכולי ורדיופוני. “זה טבעי”, אני אומר לעצמי, מתאמץ להימנע מרחמים ושמאלץ. חיים חי כך כבר חמש שנים ללא אופק מדיני, וללא שמץ של אפשרות הכי קלושה להתרפא או להשתפר כדי לזוז החוצה. הוא כאילו חי בקבר שמחובר עם צינור לקיר שופע חלב אלים היפוקרטי.

לפתע הוא משתנק, השפתיים עוברות מאדום-אפור לאדום-כחול כהה, קצה האף מלבין ומן העיניים פורץ מבט של אימה כרונית חוזרת, מוכרת מפעמים קודמות. צפצוף המכונה משתנה, כפות הידיים לופתות את משענות כיסא הגלגלים בכוח מלבין. שתי אחיות מגיעות תוך רגעים אחדים ולוחצות על כפתורים מתחת למסך המרצד של הרובוט-מכונה… והכל חוזר במהירות למקומו בשלום בתוך אותם רגעים אחדים וכאילו דבר לא אירע ולא ממש היה… סתם חלום רע ואזעקת שווא של צונמי סמוי. הוא לא הספיק לכעוס ומיד נרגע. שנינו הבטנו למעלה אל התקרה הלבנה. ללא תיאום כוונות הופיעה אצל שנינו אותה התמונה בדיוק: הולוגרמה של חרב דמוקלס דוממת שתלויה לה כך סתם בין שני ווים שתקועים בענן אפור אחד שנח מעל ראשו של חיים.

“אני רואה שלא נבהלת, יצחק, טוב, אתה רופא ורגיל לדברים מהסוג הזה… תתפלא… גם אני כבר רגיל לזה. בכל פעם שזה קורה עוברות לי במוח שתי מחשבות עוקבות: הראשונה, טוב, נו, שזה כבר ייגמר הסיוט הזה ואלך הביתה, להחזיר ציוד ולהיכנס לגן-עדן או לגיהינום או סתם לדירת שיכון. אבל מיד אחריה באה המחשבה השנייה, אני לא רוצה למות למרות החיים המחורבנים האלה שהרי ל א  כ ל  מ י  ש נ ו ש ם – חי. אתה בטח מבין אותי, יצחק… הרי למעשה אני אדם מת שלכאורה חי. הם האריכו את המוות שלי בעודי בחיים. הם לא שאלו אותי ולא שואלים אותי גם עכשיו ולי אין את הביצים להחליט… אז זה פשוט נמשך ונמשך… ונמשך, וזהו זה… חוץ מזה לאף אחד לא נעים להגיד לי את האמת בפרצוף, לא לצוות, לא למשפחה ולא… אתה, יצחק, רק אתה אמרת לי את האמת בפנים ויותר מפעם אחת… אבל גם אתה, שמת את זה במעטפה אפורה כהה מאוד עם כתמים וורודים קטנים… אז אותם כתמים וורודים קטנים משאירים אותי עדיין בחיים המתים האלה”.

הנאום התיש אותו. הקשבתי בצורה מאוד מרוכזת בלי לדבר, כאילו ההקשבה שלי דברה אליו מילים ידועות מראש ומעבר להם. לחיים הזה, אחי ורעי, אין ריאות, אי-אפשר להשתיל לו ריאות, והמכשיר מצמיד אותו לקיר ולקבר. אין לו האומץ להחליט על גורלו ומי אנו שנחליט במקומו, למרות שהרפואה ונציגיה מחליטים עבורו מזה חמש שנים, בשם מה או בשם מי? שנינו ערים בשקט למצב הצבירה הזה. הוא מביט בי וכמו קורא מחשבות דו-צדדי ומגיד עתידות רב-תחומי הוא פולט:

“יצחק, רק אל תגיד לי שיהיה בסדר. שנינו יודעים שאין כאן זכר לסדר. אין ריאות ולא יהיו. אין לי כסף להחזיק בית עם שלושה מטפלים מקצועיים צמודים 24/7, חודשים ושנים, ועם מכונה רובוטית דיגיטלית גאונית וניידת על בטריות גרעיניות שעדיין לא ממש קיימת… וכאמור אין לי אומץ, חוץ מפחד משתק, ומעט כוח לספר לעצמי ולך סיפורים שקרניים שהם כמו דלק חסר קלוריות אמיתיות”.

התבוננתי בו והוא בי וכאילו השלמנו עם המצב באי-רצון, אי-כבוד, ואפס מעשה. המשכנו לפטפט עוד מספר דקות ואז נפרדנו לשלום. הגיעו שני אחים עם מנוף חשמלי שהרים אותו כמו תינוק מעורסל, והניחו אותו במיטתו, מחובר מחדש דרך הצינור שמוביל למכשיר ולקיר, ומולו מסך טלוויזיה, ולשמאלו הצג המרצד והמצפצף. המשכתי להסתכל מרחוק, סובבתי את גופי וצעדתי בפרוזדור תוך שליחת מבטים חטופים לחדרים. רק אז שמתי לב שלחיים יש את מסך הטלוויזיה היחיד במחלקה, שהרי מבין עשרות המונשמים רק חיים יכול אולי להנות מסדרת ריאליטי שהוא גיבורה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן