מותו של סופר ידוע כג’ון לה קארה כמוהו כלחיצה על הדק, מיד מתפרסמות ברחבי העולם סקירות, הערכות, והספדים, שהיו מוכנים במערכות העיתונים מבעוד יום. דברי השבח וההלל למי שנחשב למלך הבלתי מוכתר של סוגת ספרות הריגול במאה העשרים לא המתינו לפטירתו, והוא נחשב לגדול יוצרי הסוגה עוד בחייו. ההספדים נדחו עוד ועוד, באשר הסופר שהאריך חיים הוציא לאור את ספרו האחרון “סוכן רץ בשדות” עוד בשנה שלפני פטירתו.
מלך בלתי מוכתר, מכיוון שג’ון לה קארה ביקש שלא לחלוק לו כתרים ופרסים או אותות אצולה. ידוע כי הוצע לו לקבל את התואר המכובד “סר”, המוענק על ידי מלכת אנגליה, אך הוא, ששמו האמיתי היה דייוויד קורנוול אמר “אינני רוצה להיות סר דיוויד ולא לורד דיוויד ולא קינג דיוויד”. בתחילת שנה זו הוענק לו הפרס על שם אולף פלמה, ראש ממשלת שבדיה שנרצח, על תרומתו לשמירת זכויות האדם, המאבק בגזענות, והקשרים בין האומות. פרס בסך מאה אלף יורו, אותו תרם הסופר לארגון רופאים ללא גבולות.
הסופר, שספריו היו רבי מכר ויחד עם זאת ספרות משובחת במלוא מובן המילה, הוא יוצרו של ג’ורג’ סמיילי איש הביון הבריטי בסדרת ספרים, ובסרטים שנוצרו על פיהם. עוד לפני שסמיילי תפס את “קדמת הבמה” בספריו, היתה כותרת ספרו “המרגל שחזר מהכפור” למטבע לשון, כשהכפור הוא העולם הנסתר בו נאלץ הסוכן לחיות את חייו הכפולים.

המרגל שחזר מן הכפור של לה קארה
כריכת ״המרגל שחזר מן הכפור״ של לה קארה

רשימת ספריו הארוכה, והסרטים שהופקו מהם, מוכרת לכל, הודות לקסם שהשרו ספריו על קוראים מכל שכבות הציבור.  קוראיו באשר הם הזדהו עם הרקע לספריו: האקטואליה של היחסים הבינלאומיים, המתחים בזירה הפוליטית, המנגנונים המדינתיים המסורבלים, המנהיגות הפוליטית המושחתת – שמהם יצר ספרות משובחת ואנושית להפליא.
עולם הצללים שאותו בנה או שחזר, היה לכאורה משעמם ומלא בקלסרים, שולחנות משרדיים, וביורוקרטיה, כעוד משרד בממשל הקולוניאלי הבריטי הישן, השוקע.

אפשר לדמיין שני משולשים, האחד של שלושת הסופרים האנגלים שבנו את ספרות הריגול במאה העשרים: גראהם גרין, איאן פלמינג, וג’ון לה קארה. ושני, משולש בו נעו גיבורי יצירותיו של לה קארה: הצלע הראשונה היא הנוסטלגיה לשרידי האימפריה הקולוניאלית הבריטית הנאבקת על זהותה כמדינת אי, הצלע השניה היא הביון הבריטי כשומר החומות של המוסר הדמוקרטי המערבי כנגד דת הקומוניזם, והצלע השלישית המאבק האנושי המתחולל בקרב אנשי שירות הביון הנאלצים לפעול כנגד ערכי המוסר האישי הנוצרי שלהם, ולבצע מעשים אסורים בכדי למלא את המטרות שהוצבו להם בשתי הצלעות הקודמות.
הסופר, איש שרות הביון לשעבר, איאן פלמינג, בחר בכתיבתו במעין אסקפיזם, בריחה מהעולם הריאלי האפור וחסר הלב של שרותי הביון, והמיר אותו בסצנת הריגול הזוהרת, עבור בונד, ג’יימס בונד. 007 סוכן הוד מלכותה, היה פנטזיה באמצע המאה העשרים, כאשר האימפריה הבריטית ששלטה עד אז בימים התכווצה. היה זה ניסיון אומנותי מוצלח ליצור גיבור בריטי בשירות הוד מלכותה, דוגמת סיר פרנסיס דרייק, הפיראט ברישיון המלכה אליזבת הראשונה, והאנגלי הראשון שהקיף את העולם. ג’ימס בונד קיבל “רישיון להרוג” מהמלכה אליזבת השנייה, בדומה לפרנסיס דרייק סוכן המלכה אליזבת הראשונה, שקיבל רישיון לפקד על פְּרַיבֶטִיר, ספינה חמושה שמורשית להפעיל את תותחיה נגד ספינות הצי המסחרי הספרדי. במקום הרפתקאות הים של סיר פרנסיס במאה השש עשרה באו הרפתקאות הסוכן 007, שהתנהלו בארצות אקזוטיות כנגד אויבי על מדומיינים, ד”ר נו ודומיו.
בצלע השנייה של המשולש התנהל עולמם של סוכני הביון הבריטי של גראהם גרין, שהיו שונים בתכלית מ-007. ספרו “האיש שלנו בהוואנה”, שפורסם לראשונה ב-1959 על רקע המלחמה הקרה, נותר אחד הרומנים הידועים ביותר שלו. זהו מותחן ריגול, ובו, כדרכו של גראהם גרין, מחקר חודר של אופי האדם, וסאטירה חריפה על שרותי המודיעין האנגלי.
גם מוריס קאסל מהספר “הגורם האנושי” של גרין הוא איש ה-MI6 שחייו נראים אפורים ונטולי ענין ומתגלה כ”חפרפרת” בשרותי הביטחון הבריטי, תמה שמשתכללת לאחר מכן בעלילותיו של סמיילי אצל ג’ון לה קארה.
ג’ון לה קארה ניצב במשולש בין שני סופרים אלו. מצד אחד האיש שיצר את עולמו של הגיבור האנגלי האחרון, שבמקרה הוא סוכן ביון, 007, איש יצרי, יפה תואר, רודף נשים, ובעל אגרוף נוקשה, הפועל בעולם של מעשים, נטול עכבות או רגשות. מנגד גיבורי הריגול של גרין הם שפלי רוח, אנושיים, ואפילו מכמירי לב.

ג’ון לה קארה כתב ספרי ריגול רבים, ויצר גם הוא גיבור סדרתי כמו בונד ששמו הוא סמיילי. ג’ורג’ סמיילי הוא הדמות המפורסמת ביותר שלו, איש לכאורה מינורי, שקט, אינטליגנטי, חובב מוזיקה ושח, המתואר על ידי יריביו כאיש ערמומי, היורד לחקר נפש האדם כמו השטן, אך מצפונו שלו נקי. עולם הריגול של ג’ון לה קארה הוא חדר מראות ענק בו הדמות שנראתה לרגע אינה הדמות שהיא. הדמויות והעלילות של לה קארה הם כמו בצל, עטופים בשכבות שעד שהסרת את כולן לא תדע מי הוא בן בריתך ומי אויב.
בעולם הביון שלו קיימת אותה חדות, תפיסה מינורית, והבנה של מאוויי וחולשות האדם כמו אצל גרין, אך אצלו יש יותר הבנה וחמלה למאבק בנפש הגיבורים. הנתון הקבוע אצל לה קארה הוא ההשתנות, או אולי נכון יותר התפיסה של הקורא לנוכח התנהגות הדמויות. הוא חד באבחנתו באותה מידה, אך סימפטי במהותו. הדמויות שלו אמיתיות, עושות עבודה כמיטב יכולתן, ותפקידן להיאחז במעט אידיאליזם וערכים לביצוע משימותיהם. אצל לה קארה כמעט אין תיאורי מין ומסיבות קוקטייל, שלא לדבר על סוכנים חמושים הנוסעים למקומות אקזוטיים.
בסרטי ג’יימס בונד המבוססים על ספרי איאן פלמינג כיכב שון קונרי, שאף הוא הלך לעולמו זה לא מכבר. הסקוטי הגברתן, איש הזרוע יפה התואר, מילא לחלוטין את המטרה הייצוגית שהציב לו הסופר. אותו שחקן גילם את התפקיד הראשי בסרט “בית רוסיה” המבוסס על ספרו של לה קארה. אפשר שהניגוד שבין שני תפקידים אותם גילם שון קונרי בשתי עלילות של שני סופרי הריגול ממחיש את ההבדל המהותי בין יוצריהם.

בית רוסיה של לה קארה
כריכת ״בית רוסיה״ של לה קארה

ב”בית רוסיה” שון קונרי המבוגר הוא בארלי, בעל הוצאה לאור על סף פשיטת רגל, שתיין המתגורר בליסבון, ומחבב את הרוסים עימם הוא בא במגע עקב תפקידו כמוציא לאור, על אף המלחמה הקרה המתחוללת סביב. הוא פוגש בקטיה, עורכת ספרים רוסייה, לאחר שסוכני MI6 מגייסים אותו בעוררם בו את חובתו הפטריוטית. הפעם שון קונרי המאוהב בקטיה הרוסייה אינו מוכן להקריב את רגשותיו כלפיה על מזבח הכורח הציני של שרות הביון, והוא פועל על פי רגשותיו ולא מוכן לוותר על אהבתו. המפעילים שלו הם מקצוענים, המתקשים ליישב בין מצפונם לבין האמצעים בהם הם נאלצים להשתמש, ובכלל זה הקרבת חברים ונאמנים תמימים כדי להשיג את מטרותיהם. אך הם נשארים משוכנעים שהדמוקרטיה המערבית עדיפה, מבחינה מוסרית, על הקומוניזם בסגנון הסובייטי, על אף מעשיהם.

צלע ראשונה במשולש התמות ביצירתו של ג’ון לה קארה היא האימפריה הקולוניאלית הבריטית. האימפריה נאבקת על מקומה בסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה. עשרים שנה חלפו מאז תום מלחמת העולם הראשונה, עד להתגמדותה של האימפריה ועולם הריגול הבריטי. על שרות הביון הבריטי במלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה הייתה עדיין גדולה ושלטה בימים, כתב סומרסט מוהם. מוהם, כמו לה קארה אף הוא איש ביון בצעירותו, שנשלח בראשית דרכו לרוסיה, במאמץ הבריטי לשמר את כוחם של המנשביקים כנגד המהפכנים הבולשביקים. את חוויותיו כאיש ביון על גדות אגם ז’נבה, שהייתה קן רוחש סוכני ביון באותה עת, העלה בספרו המופתי “אשנדן או הסוכן הבריטי”. באותה תקופה, שקדמה למלחמת העולם השנייה שכילתה את כוחה של האימפריה והעלתה את תנועות השחרור במושבות הכתר, היה הביון הבריטי חלק חשוב ממערך השליטה הקולוניאלי. מניירובי לדלהי, ומסינגפור לאיסטנבול, נמתחו רשתות הריגול הבריטיות, ועדכנו את המדינאים. קריסת האימפריה ייתרה את משימותיהם של שרותי הביטחון הבריטיים, והעבירו את הבכורה לסוכנות האמריקאית הסי.איי.אי, שהשתלט במהירות על הזירה החדשה והמאבק בקומוניזם העולמי.

הצלע השניה של לה-קארה היא הביון הבריטי כחומה כנגד הקומוניזם כדת שהתפשטה. המלחמה הקרה מהווה, כאמור, ציר מרכזי במאבקו של סמיילי, וגיבורים אחרים, במערכי הביון הסובייטים ושותפיהם בין מלחמת העולם השנייה ועד לנפילת המשטר הבולשביקי ברוסיה, והגוש הסובייטי שהקיף אותו בכלל.

הצלע השלישית, במירב ספריו של לה קארה, היא המאבק האנושי של גיבוריו לשימור הנאמנות לאי הבריטי, לעם, ולכתר. זה כל שנותר לאנגליה, האי הקטן והאפרורי. אלא שכאן נתקל שרות הביטחון באנגלים, חלקם הגדול אינטלקטואלים, שנשבו בקסם הקומוניסטי, המניע אותם לחרוג מתפקידם ולבגוד בארגון חשאי בו הם פועלים. אותם אינטלקטואלים שמאלנים מתוסכלים, דוגמת קים פילבי הידוע, שימשו כלי משחק בידי שירותי הביון הסובייטיים. הם מסכלים את פעולות הביון הבריטי, ומשמשים בעצמם, בהיותם “חפרפרות”, ציר לעלילות בספריו. המאבק האנושי בין המטרות הציניות של ארגונים, לבין חובתו של האדם למוסר ולחברות, עוברים כחוט השני בכל ספריו.

קראתי לרשימה “ג’ון לה קארה סופו של עידן”. לא שתמו סופרי הריגול המשובחים בבריטניה, אלא שמטבע הדברים אפשר למצוא היום סופרים אחרים, במדינות הנמצאות בחזית המאבק העולמי בטרור העולמי, ציר הרשע שהחליף את המלחמה בגוש הסובייטי. ג’ון לה קארה, גראהם גרין, ואיאן פלמינג, הם בוגרי הביון הבריטי של מחצית הראשונה של המאה העשרים. אצל לה קארה המלחמה הקרה של שנות השישים והשבעים היא הזירה העיקרית לעלילות. הוא צלח את קריסת חומת הברזל (על פי אמרתו של צ’רצ’יל), והמשיך לכתוב ספרי ריגול על העידן שלאחריו, אבל העולם שלאחר נפילת התאומים כבר לא היה הזירה שלו.
יותר מכך, בספרו האחרון (״איש שטח״) הוא מביע את סלידתו מהסדר החדש, מעידן טראמפ והברקזיט. הסופר הבריטי, ואנטי גיבוריו, הם בעלי תפיסת חיים מורכבת, חצויים במעשיהם, בכל הרומנים שכתב. לעומתם מוצגים בספרים אלה אנשי הביון האמריקאים, שעכשיו מנהלים את זירת הריגול העולמית, כבעלי תפיסות דיכוטומיות של טוב ורע מוחלטים, כאילו יצאו מסצנות של מערבונים. עולם הביון האמריקאי מצטייר אצל לה קארה, ואולי הוא אף כזה, כפשטני הרואה את העולם מחולק ל”טובים” ו”לרעים” – חברים לארה”ב, או חברים בציר הפשע והטרור.
עידן הסתיים גם מכיוון ששרותי הביון השתנו. אולי לא במובן האנושי, אך באמצעים הטכנולוגיים, וביחס לבני אדם. עינויים למשל, שאצל ג’ון לה קארה היו נחלת הצד שכנגד, אך אסורים על שרותי הביון של הדמוקרטיות, הם פרקטיקה ממנה הוא סולד. התפרקות בריטניה הגדולה, וההתרחקות מרצון ממדינות אירופה ומהאתוס המערב אירופאי, הקלאסי, היו בעיניו סוף לגדולתה של אנגליה כפי שהכיר ואהב.

חברים מוחלטים ספרו האחרון של לה-קארה מ 2019
כריכת ספרו של לה-קארה ״חברים מוחלטים״

גיבורו של ״חברים מוחלטים”, שיצא לאור ב-2003, הוא פרדיגמה לצלעות המשולש התמטי של לה קארה. טד מונדי נולד לקצין צבא אנגלי קולוניאלי בפקיסטן הצעירה, שקמה על חורבות הודו, היהלום שבכתר הבריטי בעידן קודם. כבר לידתו מסמלת את דעיכת האימפריה הבריטית והתכווצותה. טד מונדי הוא בעת התרחשות העלילה, כמו האימפריה עצמה, בדימוס, האיש שאחרי. טד מונדי, סוכן החשאי הבריטי בדימוס, הוא היום מדריך תיירים מזדקן במינכן. הוא אינטלקטואל בעל נטיות “שמאלניות”, שאנושיותו לא נעלמה על אף התפקידים הציניים שמילא כסוכן הוד מלכותה. פרק בצעירותו עבר עליו בברלין המערבית של שנות השישים הסוערות, בהן הסתופף בקומונה אידאליסטית של מהפכנים לתקופה קצרה, וזו מעיבה על חייו, ונאמנותו לבריטניה מוטלת בספק לאורך עלילת הספר. ובנוסף, כמו האנטי גיבורים של לה קארה, גדלות נפשו, רחמיו, וטיפשותו בענייני היום יום, הם אויביו הגדולים ביותר, כמו אלה שליוו את בארלי המוציא לאור מ”בית רוסיה”. הילד שנולד בפקיסטן לקצין בריטי חוזר לגרמניה בפרק חייו האחרון, מטביע את זיכרונותיו בשתייה, ומסיים את חייו באירוע טרור השייך לעידן אחר, אליו לא היה מוכן.

קראו גם:

ג’ון לה קארה בויקיפדיה 

עטיפת הספר הראשון שכתב לה קארה והראשון בשפה העברית
עטיפת הספר הראשון שכתב לה קארה והראשון בשפה העברית ״חיוג אל השאול״

2 תגובות

  1. המאמר של אבי על כך שהסופרים הבריטים למעשה קבעו את דמות עולם הריגול במאה ה-20, או בכל אופן בחצי השני של המאה ה-20, גרם לי לחשוב על סופרי הריגול של הדור הקודם. קיפלינג, עם ״קים״ שלו שמתאר למעשה שירות ריגול אף שהוא לא נקרא כך אז, קונאן-דויל ששרלוק הולמס שלו לפעמים נאבק במרגלים או מחבלים זרים שמנסים לפגוע באימפריה, וגם ג׳ון בוקאן עם 39 המדרגות וספרי המשך. כל אלו הם מסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, אבל מה שמתואר בהם מרגיש כמו המאה ה-19. הופתעתי לגלות ש״קים״ נכתב למעשה ב-1901 כי מה שמתואר בו נשמע מאוד הודו הבריטית של המאה ה-19. אם כך, אולי אפשר לטעון שגם בחצי הראשון של המאה ה-20, ואולי גם בסוף המאה ה-19, סוגת הריגול למעשה נשלטה על ידי סופרים בריטים.

  2. לאמיתו של דבר הסופר הראשון שכתב ספר ריגול שאפילו נקרא “המרגל” היה אמריקני ג’ימס פנימור קופר בעשורים הראשונים של המאה ה-18 וסיפורו עסק בפרשת ריגול במלחמת העצמאות האמריקנית.
    מיש כתב ספר ריגול שנים לאחר מכן היה לא אחר מאשר הצרפתי ז’ול ורן בספרו המפורסם “מיכאל סטרוגוף” מ-1876 שאם קוראים אותו כיום רואים שזהו ספר ריגול ומתח בסגנון ג’ימס בונדי וגיבורו הוא סוכן חשאי צארי.
    אבל סיפורי הריגול הידועים הראשונים בספרותה יפה כולה הם מהתנ”ך : סיפורי המרגלים בתורה על המרגלים שהיגיעו לארץ כנען . סיפור הריגול בעיר יריחו שבו המרגלים נעזרים באישה זונה ( מוכרת מזון ?) בספר יהושע וסיפורה של המרגלת דלילה שהפילה בפח את שמשון. אלו בין סיפורי הריגול הראשונים הידועים בספרות העולמית ומראים כנראה שאבותינו עסקו רבות בריגול.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן