כריכת ספרה של אסתי ג׳ חיים ״סיד״

סקירה על הספר “סיד” מאת אסתי ג. חיים, הוצאת אחוזת בית-ידיעות ספרים, 2020

ספרה החדש של אסתי ג’ חיים, “סיד”, מאגד שלוש נובלות, שבמרכזן דמויות בעשורים האחרונים שלהן. בגילן המתקדם הן מאמצות פרספקטיבה כפולה: זו הנובעת מכאב שמקורו ב”פצע” מן העבר, ומחדד את תחושת ההחמצה לנוכח הזמן המתקצר, וזו הנטועה בתחושות של בדידות המהולה בציפייה לאירוע שיפיג אותה בהווה. בתוך הפרספקטיבה הכפולה, שתיים מהן – איליה, גיבורת “זיכרון סמוי”, ולצי, גיבור “סיד” – מספרות בהרחבה על “הפצע” מן העבר, ולכן חושבות פחות על ההווה, ואילו חנה – גיבורת “שישים ותשע” – רק רומזת עליו.

פרוייקט סיוד הבית שנקשר לשם קובץ הנובלות “סיד” הוא כישלון של הדמויות לבנות את ביתן. הכישלון של הדמויות לסייד את ביתן ולבנות אותו מחדש דווקא מבליט את הניסיון המאוחר שלהן לבנות מערכת יחסים משמעותית, ולקטוע את שרשרת הקורבניות והאומללות, וכן לסדוק את מיתוס הקורבן שאינו מצליח לחיות בביתו חיים משמעותיים עם הזולת.

מתוך הכפילות של נקודת המבט הזו מסוגלות הדמויות הללו “להיפתח” לזולת כלשהו שגורלו חשוב להן. הן נוטות להושיט עזרה לאדם “פגיע” דווקא מתוך רצון למנוע את הסבל שהן עצמן חוו. היוזמה שלהן למנוע את שרשרת הפגיעות שהן חוו, ולסייע למי שזקוק לכך, אינה מותנית באישור של איש, וגם לא בידיעת תוצאותיה. הנדיבות הזאת ללא ידיעת ההשלכות שלה משתלבת עם מבנה העלילה בעלת הסוף הפתוח של הנובלות. הסיומת הלא סגורה של העלילה מציעה נקודת מבט נוספת מעבר לזו של המספר והדמויות, שבה עולה אפשרות להושטת עזרה מכל סוג על ידי מי שבעצמו נפגע, למרות שאין ביטחון שנדיבות זו תסייע.      

התבנית של מספרים הנזכרים בעבר מופיעה גם ברומנים אחרים של הסופרת, כגון  הרומן “אנשי פינות” (2013).

עטיפת הספר “אנשי פינות “מאת אסתי ג.חיים

תבנית סיפור זו, אפשר לכנותה אוטופיקשן, דהיינו אוטוביוגרפיה בדויה שבה המספר מתאר פרטים לא עובדתיים על חייו, כלומר המסופר לא תמיד מבוסס על המציאות, אך הרגשות המלווים את האירועים נטועים בלב המספר.

כותבת הגיבורה דבורי ברומן על משפחתה כדי “שמישהו יקרא וידע את החיים שהיו כאן, לא אלה הגדולים החשובים שנלמדים בין כה וכה, אלא את חיי הפינה המבוישים של מי ששורדים את הימים ללא מותרות וללא תהילה” (“אנשי פינות”, עמוד 10). דבורי מודעת למגבלות הסיפור “ובזכות הכתיבה לא נהיה פחות עניים או יותר בריאים וחזקים, אבל אם מישהו יקרא ויחוש שהכיר את האנשים הזרים, אלה שאף פעם לא הישיר אליהם עיניים, ולו לרגע, אולי יוארו אנשי האפור בזרקור זמני ויהיו לזמן קצר גיבורים” (אנשי פינות עמוד 10). החיים הלא הרואיים של מי ששרד טרגדיות גדולות מסופרים למרות ש”הכתיבה הרי לא תשנה את החיים הללו” (שם).

מתוך הסיפור על “חיי פינה מבוישים” עולים הרגעים שבהם אביה “הידק אותה אליו עוד. ידיו נכנסו מתחת לחצאית ומעכו את העור. לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה!… הסטירה הצפויה. ירקתי ישר על אפו האדום מזעם” (שם, עמ׳ 166). הטון הדיווחי בסיפור הפגיעה הגופנית והנפשית שספגה דבורי מאביה האהוב עומד בניגוד לטון הפגיע שלה לנוכח האכזבה הצפויה מתגובת הקוראים, המבקרים, והמו”לים עם פרסום ספרה. היא שואלת את עצמה “ואיך אחשוף אותם לעולם? מבקר חמור סבר עלול לומר, שוב סיפור על משפחת שואה מטורללת?… והרי ממילא לא ישנה הסיפור דבר… ” (עמ׳ 285). הפער שבין התיאור המאופק של הפגיעה, לבין הציפיה המהולה באכזבה מראש של המספרת בהתיחסה לאופן התקבלות סיפורה, מחדד את נואשותה שלה להכרה של קהל הקוראים והמבקרים בסיפורה על כאביה. בספר “סיד”, לעומת זאת, אין הדמויות מצפות להכרה בסבלן. הן מתייחסות למעגל חייהן הפרטי – עמדה המגדילה את הסיכוי שיהפכו את הזיכרון שלהן לניסיון חיים שבגינו הן מסייעות לזולת, בבחינת קטיעת שרשרת הפגיעות.

רגעים של פגיעה בילדה מופיעים שוב ושוב בסיפוריה של הסופרת. גם בסיפור “היא אוהבת אותך, כן, כן, כן!” הנמצא בספרה הראשון של חיים “רקדנית שחורה בלהקת יחיד” (1997), מופיע הסיפור על שני אחים הגדלים בשכונה בחיפה שבה מתגוררים מהגרים רבים. הסיפור הוא על משפחה של ניצולי שואה. שם מתארת המספרת כיצד אביה “שלף מהמדף מכשיר שנראה כמו בלון אדמדם קטן, ובקצהו פיה שחורה חלקה…. .. הוא השיב אותה על ברכיו והסיר את תחתוניה. היא הרגישה משהו קר זורם בתוכה, … ברחה החוצה ‘לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה’… ‘הנה’, אמרה לעצמה, ‘עשית לעצמך מחלה לטוסיק ואת תמותי מזה” (שם, עמ׳ 61). אותה תחושת אשם של ילדה פגועה על ידי מבוגר חזק עולה שוב בזכרונן של הדמויות בנובלות בספר “סיד”, אך הפעם נקודת הראות הכפולה שלהן מתגבשת להחלטה להאמין בטוב שבאדם, ומתוך צורך בנחמה שהיא ניגודו של הכאב המשתק אותן גם בהווה.

חוקרת הספרות יעל פלדמן מצביעה על דמות האישה כקורבן במקורות ובספרות הישראלית. במאמרה “בת יפתח בדורה כיצחק בדורו? עקדה נשית ב’קדמוניות המקרא’ ובסיפורו של עמוס עוז ‘איש פרא'” היא עוקבת אחר פרשת עקדת בת יפתח מספר שופטים כפי שהיא באה לידי ביטוי בנובלה “איש פרא” מאת עמוס עוז, ומציינת את הביטוי “ערגון העקדה” ככמיהה הניטעת בלב הבנות המיועדות לעלות לעולה כקורבן. המאמר פורסם, בין היתר, באסופת המאמרים “מחקרי ירושלים בספרות עברית”, כרך כב‎, ספרות ומרד‎ (תשס”ח) עמ׳ 93-130.  

עמליה כהנא כרמון בספר “וירח בעמק איילון” כותבת “ומהו אשר כאבן נגול, משחרר הששון, ערגון העקדה, התיקווה לעלות על המוקד”. החוקרת וגם הסופרת מצביעות על הכניעה של ילדות ונשים למעמדן כקורבן כדי לרצות את דמויות הגברים שאיתם הן גדלו. תחושת הקורבן עולה גם בשלוש הנובלות בספר “סיד”, מנקודות מבט משתנות.  

בנובלה הראשונה בספר, “זיכרון סמוי”, לא מיד מצליחה איליה הגיבורה לצאת מעמדת הקורבן ומן השיתוק שאחז בה. רק בגילה המתקדם נהפך הכאב ליוזמת נסיעה לכרתים לכבוד יום ההולדת השלושים של בתה נגה המתנכרת לה. תוך כדי תכנון הנסיעה עולים בה שוב זכרונות הפגיעה בה, כאשר גבר תקף אותה כשלושים שנה קודם לכן בשובה בלילה מאספת הורים בגן של בתה. מחשבותיה של איליה נמסרות על ידי מספר יודע כל, המוסר את תחושותיה הנטועות באירוע טראומתי מתחת למעטה השתיקה וההסתגרות שלה יחד עם מחשבות על ההווה. איליה מכסה את גופה בשכבות של בגדים רחבים לאחר האירוע הטראומתי, ובהווה נזכרת בבגדים הרחבים שלבשה בהקשר ל”זיכרון סמוי”  אחר. אותו קול מספר מוסר שאיליה “נזכרה שפעם כבר קברה עצמה ככה. בשכבות של בגדים, שנתיים התהלכה מכוסה כחרס שבור תחת רובדי אדמה, כשהיתה בת שתים עשרה ונסעה לחופשים לדודה אנט ולדוד ארנולד, לבלות כמה ימים בעיר הגדולה..” (שם עמ 35). “אבל הדוד היה נכנס לחדר האמבטיה כשציחצחה שיניים, עומד קרוב מדי, הכרס שלו ממלאת את הרווח בינה לבינו. הוא לא נגע ממש אבל אמר דברים… התקרב עוד והושיט את אצבעות הנקניקיה שלו אל החזה שחודי שדיים קטנים החלו לנבוט בתוכו…והיא היתה לובשת חולצה על חולצה על חולצה באוגוסט בת-ימי לוהט. הדודה שאלה: לא חם לך? והיא השיבה: קר לי” (שם, עמ 35). הסתרת הגוף שלה בהווה הסיפורי מעלה לפני השטח את איליה בת השתים עשרה, שנפגעה על ידי בעלה של הדודה שבביתה התארחה. ההסתרה העצמית הזאת מתפתחת כמטאפורה למחיקת האני. המטאפורה שוזרת בעלילה הגלויה של “זיכרון סמוי” יסוד אחר, המכרסם בליבה של ילדה מסיפור אחר. כך נוצרת תנועת “שרשור” של רגעי פגיעה נטועים בליבה של הנפגעת, בכל גיל ובכל מקום, ותוך כדי סיפור וקריאתו הם מתהווים למעין מיתוס הקורבן. מיתוס זה “צובר משמעות” בהופיעו שוב ושוב בסיפורים שונים של הסופרת, והוא נמסר מנקודות מבט משתנות.

שרשורם של הרגעים “המיתיים” שבהם נפגעת הדמות מניע את העלילה גם בסיפור “רחוב גאולה 71 א”, הכלול בספרה הראשון של הסופרת  “רקדנית שחורה בלהקת יחיד” (1997). בסיפור מתארת המספרת כיצד ידיו של בעלה של הדודה שבביתה התארחה “בתנועות מגומגמות, החלו לפרום את כפתורי הפיג׳מה” (שם, עמ׳ 97). רק הופעתה של הדודה מנעה את החמרת התקיפה.  

גם איליה בנובלה “זיכרון סמוי” קופאת בעקבות תקיפה גופנית, אך היכולת שלה לפתח נקודת ראות כפולה – של צעירה שהותקפה ושל אישה בוגרת – מאפשרת לה להצליח להתגבר על מה שבעבר הכשיל אותה. בעבר היא לא הצליחה לשמור על נישואיה, אך בזיקנתה היא מצליחה להתקרב לבתה. היא נכשלה בבנית בית, כאשר לאחר מלחמת המפרץ איליה “לא יצאה מהבית” (שם, עמ 76), וכאשר החליטה לצבוע את קירותיו “ידה גללה את גלגלת הספוג מעלה מטה על פני הקירות…. היא כיסתה את פצעי הקיר בסיד טרי. לבן. היה דבר מה מרפא ביד הנעה על פני משטחים שהפכו מבהיקים וצחורים, כאילו יצרה לה חיים חדשים” (שם, 76). אלא שכבר אז איליה “ידעה ששום דבר לא התחדש או השתנה. סיד, חשבה, הוא החומר ששפכו על גופות בזמן מגפה כדי לחטא אותן, שלא ידבקו החיים והבריאים עדיין” (שם, 76-77). הכישלון לכונן את ביתה בעבר נהפך בבגרותה לרצון להעניק מתנת יום הולדת לבתה. דווקא מימוש המתנה, הנסיעה לכרתים מחוץ לבית, מסתמנת כאפשרות לבניית בית. השתיים מגיעות לשדה התעופה. שם מזהה איליה בתור לעלייה למטוס אדם הדומה לתוקפן. היא מספרת לבתה על הפגיעה והבת נכונה לסייע לאמה ומציעה לדווח לשומרים על מסוכנותו של האיש. כשאיליה מספרת על הטראומה ומאפשרת ולו בדמיון להעמיד את התוקפן לדין, עולה בסיפור אפשרות קלושה לבוא חשבון עם הפוגע. מעבר לתיקווה לעשיית צדק מצליחה איליה לעורר בבתה הזדהות לסבלה ולקדם את “ההיות יחד” שלהן. האם המבוגרת שמעניקה לבתה מתנה ליום ההולדת זוכה להכרת תודה. היכולת של הבת להכיר בנדיבות אמה מקרבת אותה לכאב אמה הפגיעה. הפתיחות ההדדית אינה מתמשכת לאורך זמן, ולכן הסיום הפתוח אינו מספק תשובה לשאלת המשכיותם של הרגעים האינטימיים הללו. הסיום הפתוח מאפשר לקוות שהאם הפגיעה תוכל לגונן על בתה על ידי קבלת אהבתה של האחרונה.

בנובלה השנייה, שכותרתה “וחג לה שמח”, וכותרת המשנה שלה הוא “שישים ותשע” מנסה חנה הבודדה והמצפה לתוצאות בדיקות רפואיות גורליות להתמקד בהווה. היא טוענת “שישים ותשע. המספר הידהד לי במוח עם כל צעד שעשיתי חזרה מסדנת הכתיבה האוטוביוגראפית …  ואני רציתי לכתוב משהו מתולדות חיי. בעצם רציתי לצעוק, הלו, הייתי כאן, חייתי על האספלט הזה, בעיר הזאת.. אני סופרת את מספר הצעירים העוברים על פני ברחוב. .. כל ראש שב שיער או פנים שיש בהם קמט מעוררים בי תחושת נחמה” (עמ׳ 121-122). הזמן המתקצר, החרדה המודחקת מתוצאות הבדיקות, הבעל החולה, ובנה שנסע לטורונטו, מעוררים בה תעוזה להתגבר על כאבי העבר, וליזום מפגש עם פליט צעיר בהווה. חנה מצהירה “בצעירותי, הייתי שותקת. לא סיפרתי לאיש על הכאבים. על הפחדים והצער.  התנהגתי יפה. בנימוס. עכשיו חדלתי. אני אומרת הכל. מרוקנת את עצמי ממילים” (עמ׳ 129). ביום הולדתה השישים ותשע היא מבקרת בפאב שכונתי ומכירה שם את הפליט טאמר, שלטענתה הוא בעל “העיניים החודרות האלה. מקרינות קרבה ומרחק בעת ובעונה אחת..” (שם 141). ליבה יוצא אליו בשל גילו הצעיר. למרות המחשבות העולות בה ש”אולי הוא מנסה להשיג ממנה משהו. כסף, כרטיס אשראי, מספר חשבון” (שם), היא מתפעלת  מהעובדה ש”גבר צעיר, צעיר מהבן שלה, אומר לה בסופר שהיא חמודה?!” (שם). המבט שלו ומחוות החיבה שלו מעוררים בה תשוקות ישנות, וגם צורך לספק לו הגנה מפני שלטונות ההגירה. היא מציעה לו לסייד את קירות ביתה. זוהי אינה יוזמה אלטרואיסטית בלבד, אלא הצעה שמגיעה מתוך צורך שלה בקרבה אנושית. היא מתארת אותו כמי ש”ניצב על סולם. בידו גלגלת טבולת צבע. הקיר היגע נענה לספוג, ופס אחר פס נצבע בסיד הלבן. … די לה להתבונן בו מדי פעם. להתפעם מהידיים האחוזות בגלגלת, מהגו הנמתח, משרירי הזרועות הנעים תחת העור” (עמ׳ 164). אלא שטאמר הצובע את קירות ביתה של חנה נותר חידתי. לא ברור בסוף הנובלה אם חנה תזכה לראותו שוב ואם הוא יזכה לבית במדינה המגרשת אותו, משום שבתום הסיוד חוזר טאמר לבית חבריו. הסיום הפתוח הזה מותיר סימן שאלה לגבי עתיד הקשרים בין השניים. חנה המקווה לתת לפליט בית לא יודעת אם תקבל את מבוקשה. לאחר עזיבת טאמר את ביתה היא מקבלת הודעה על תוצאות הבדיקות שהגיעו. הסיום הלא סגור משאיר את העתיד של השניים לא ידוע, אך מותיר אפשרות קלושה להיתכנות קשר בינהם.    

כמו בשתי הנובלות הקודמות נמצא לצי, גיבור הנובלה השלישית “סיד”, בבית, והפעם זהו ביתה של הדודה האהובה אסתר שנפטרה. נובלה זאת יכולה להחשב כפרק מתוך הרומן הקודם “אנשי פינות”, היות שעלילתו של לצי, שנמסרת על ידי מספר כל יודע בגוף שלישי, ממשיכה את עלילת הרומן הקודם. בנובלה זו לצי הוא הדמות שתקפה את ילדתו דבורי. עתה הוא מחכה לאיסוף גופת אסתר על ידי חברה קדישא. הוא נזכר בין היתר בבתו וטוען “דבורי היתה רגישה מדי, ילדה עצבנית, כל נגיעה  מקרית הקפיצה אותה” (שם, עמ׳ 180). כאב פוגע, אשר מקווה שבתו “אולי תסלח לו. אחרי הכל הוא אבא שלה” (שם, עמ׳ 181), הוא מרגיש אשמה ורחמים עצמיים, אך לא יורד לעומק העוול שגרם לאחר. הוא שואל את עצמו “מה קרה לו שנהיה ככה, מילל וצועק. ולמה לא התאפק כשנגע בה. היא הבת שלו. הוא יודע, אבל לפעמים אנחנו מתנהגים לאנשים שדומים למישהו כאילו הם המקור” (שם, עמ׳ 185). הוא תולה את אלימותו בנסיבות חייו, כי בתו הקטנה הזכירה לו את אהובתו שנספתה בשואה. הזיכרונות של לצי מעידים על אי לקיחת אחריות אישית על הפגיעה שלו בילדתו. במקום לראות את פגיעותה של בתו הוא מתרץ את מעשיו באופי כללי של בני האדם. גם אזכור הפציעה החמורה שעבר בהיותו אסיר של הגרמנים מעיד על אי לקיחת אחריות על התנהגותו כלפי בתו.

בשונה משתי הנשים בנובלות הקודמות, לצי הוא קורבן שהעביר את הפגיעה לבתו. הנתינה שלו אינה מיועדת לבתו שעדיין חיה, אלא לאסתר המתה. הוא מבקש לסייד את קירות ביתה של הנפטרת, אך נדיבות זו היא חסרת תועלת. כדי לסייד את הקירות נאלץ לצי להוריד דלי סיד מהבוידם, אבל מעד מהסולם ו”הפיל בדרכו את מכונת הכתיבה, את דלי הצבע והמברשת, כתם לבן התפשט על הרצפה וכיסה על הספר שהיה מוטל פתוח… .. הגוף עדיין זוכר איך זחל בתעלת הביוב כשנמלט ממחנה העבודה… ” (עמ׳ 211). בהמשך “ריח הסיד הטרי בלע את צחנת המוות שהלכה ונספגה בקירות” (עמ׳ 212). הסיד נזכר כאן בהקשר כפול של סיוד קירות הבית, וכצבע שמסתיר את הכתוב בספר של אסתר המתה, אשר בו היא מתארת כיצד הצילה את קרובי משפחתה על ידי היענותה לקצין גרמני. כוונתו של לצי לצבוע את ביתה של אסתר חשפה על ידי תאונת הנפילה מהסולם את הסיפור המוכתם בסיד על הקרבה של הצעירה אסתר למען משפחתה בזמן מלחמה. מיתוס הקורבן מופיע הפעם מתוך סיפורה של הנפטרת עצמה. הסיפור המוכתם בסיד הוא מקוטע ולא ברור. במיתוס זה כרוכים גם זכרונות לצי על פגיעתו בבתו. לצי נפצע כאשר הוא נופל מהסולם ונזכר בפציעתו הנושנה מהשואה. הכאב הגופני שלו בהווה הסיפורי נקשר לכאב של אסתר, הכאב של בתו דבורי, ולכאב שלו עצמו. הרגעים של פציעה גופנית נטועים בשואה, ונקשרים בסיום הפתוח של הנובלה לרגעים שבהם לצי, האב הפוגע והנפגע, חסר אונים, לצידו סיפורה של הדודה אסתר, והוא מצפה לעזרת בתו הפגועה. הציפיה שסיפור הפגיעה יפחית את הכאב נטועה גם ברומן הקודם “אנשי פינות”, שבו מתארת דבורי את אביה לצי כמי שפגע בה, ובסופו היא מגוללת את הרגעים שבהם פתחה את דלת בית הדודה אסתר המתה, וראתה את אביה כאשר “עיניו עצומות. גופו היה מונח בתוך שלולית צבע לבן שנשפך מתוך דלי צבע הפוך. . ספר טבול צבע היה הפוך על בטנו. .. הוא היה חסר הכרה אך נשם” (“אנשי פינות” עמ׳ 271). האב הפצוע, הן בנובלה והן ברומן, מצפה להצלת דבורי. היכולת שלה להצילו בסיום הפתוח של הנובלה מאפשרת לדבורי כקורבן להפסיק את שרשרת האלימות ולסייע לאביה.

לסיכום, נקודות המבט הכפולות של הדמויות הנזכרות בכאבן, ויחד עם זאת נכונות לסייע בהווה לזולת, מאפשרות לתאר את רגעי האלימות בזכרון הדמויות המספרות, כשורשים שמצמיחים צורך לרפא את הפצע, על ידי נדיבות או נתינה לא מודעת, כמו אצל אליה ובתה נוגה, חנה והפליט טאמר, ודבורי ואביה. אותה נטיה לסייע, למנוע מהאחר הפגיע לחוות את רגעי האלימות שאותם חווה הגיבור המספר, הופכת את הסיומים הפתוחים של הנובלות לסיומים המאפשרים התרחשות מדומינת הנובעת מרמזים המוטמעים בעלילה הריאלית. בנטייה לסייע נקטעת שרשרת האלימות, על ידי נתינה שהיא כמעין ישועה לא נוצרית. זוהי פעולה קטנה, זהירה, מהוססת, בבחינת “ואף על פי כן”, מתוך ניסיון להפחית את עוצמת הסבל האנושי באשר הוא.   

אסתי חיים. ויקיפדיה

[

קראו עוד על אסתי חיים:

לקרוא מהפינה: אסף ולדן על “אנשי פינות” של אסתי חיים

“מאדם בובארי זה אני!” אסתי חיים על גיבורות נשיות של כותבים זכרים

דף הפייסבוק של אסתי חיים

אסתי חיים בלקסיקון הקשרים

אסתי חיים בלקסיקון הספרות

אסתי חיים בויקיפדיה

עטיפת הספר “סיד” מאת אסתי חיים

.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן