בנובמבר 1947 הגיעו לידיו של הארכיאולוג פרופסור סוקניק המגילות הגנוזות הראשונות, שנתגלו בידי בדואים בקומראן.

פרופסור רחל אליאור מחזיקה בתיאוריה שאת המגילות הגנוזות כתבו לא אנשי כת ה”האיסיים” המתבדלת, כפי שחושבים רוב אנשי המחקר בתחום, אלא כוהנים “צדוקים” שפרשו משירות בבית המקדש כתוצאה מסכסוך עם בית חשמונאי (צדוקים גם הם), וכי ה”איסיים” לא התקיימו מעולם.

יש לציין שרק מעטים מלבד אליאור מחזיקים בדיעה זאת בעולם המחקרי, מכיוון שהיא סותרת לחלוטין את מה שכתוב אצל יוסף בן מתתיהו, שמספר בפרוט על האיסיים ודיעותיהם, ואף כתב שהוא היה חלק מהאיסיים למשך כמה שנים.

מצב זה לא השתנה בעולם המחקר גם כיום, שנים לאחר שפרופסור אליאור פירסמה את התיאוריה שלה.

אנו מביאים כאן את התיאוריה של רחל אליאור ביחד עם תיאורה כיצד הגיעה אליה.

את מאמרה המפורט בנושא של רחל אליאור בשאלה זאת תוכלו לקרוא כאן.

בסיום המאמר תוכלו לקרוא קישורים למאמרים שמבקרים את דיעותיה של אליאור, ולהגיע לבסוף בעצמכם למסקנה: האם צדוקים פנאטיים או איסיים פנאטיים בה-במידה יצרו את המגילות הגנוזות והאמינו שהם ורק הם הנבחרים “בני האור” עלי אדמות?

המערכת

אני והמגילות הגנוזות

רחל אליאור

מחודש סיון בשנת תשל”ו, 1976, שבו סיימתי את עבודת הדוקטורט שלי על הדור השני של חסידות חב”ד באוניברסיטה העברית בירושלים, עסקתי בכתבי היד של ספרות ההיכלות הקדומה. זאת בהשראתו של מורי, פרופ’ יוסף דן, שעודד אותי לעסוק בשאלות שאין להן פתרון חד משמעי, ולנסות לברר בעיות סבוכות אגב עיסוק בכתבי יד שטרם נדפסו. פרסמתי מהדורה מדעית של “היכלות זוטרתי” בשנת 1981, כמוסף א ל”מחקרי ירושלים במחשבת ישראל”, על יסוד קריאה מדוקדקת בכתבי היד השונים של “היכלות זוטרתי”, שתצלומיהם היו ברשותו של פרופ’ דן ובמכון לכתבי היד העבריים בספרייה הלאומית בירושלים.

במשך חלק ניכר משנות עיסוקי בתחום זה, חשבתי שספרות ההיכלות והמרכבה, העוסקת בעיקרה בעולם השמימי המכונה עולם המרכבה, הוא עולם המלאכים, הקדושה, ושירות הקודש בשבעה היכלות עליונים, היא חידה מוחלטת. מעולם לא התברר מה מקומו המדויק של קורפוס ספרותי זה, המיוחס לתנאים ר’ עקיבא ור’ ישמעאל, ברב-המערכת התרבותית של תקופת המשנה והתלמוד, בעולם בית הכנסת, הקדושה, והפיוט, ומהיכן עלה כל עולם המושגים המיסטי הקשור במלאכים, במרכבת הכרובים השמימית, בשמות הקודש ובהיכלות עליונים, עולם לא נודע בעיקרו, בכלליו ובפרטיו, שנמצא בה. חיבורי ההיכלות, המוקדשים לתיאורי העולמות העליונים, ולאלפי המלאכים המשרתים בהם, כתובים בעברית יפהפייה, בלשון שירית גדושת המצאות, ובלשון סיפור פורץ גבולות, החורגת לחלוטין מלשון המשנה והתוספתא, העוסקות בהוויות ארציות ומתעלמות מקיומם של מלאכים.

ספרה של רחל אליאור על תורת הסוד היהודית הקדומה

רק דבר אחד היה ברור לי למעלה מכל ספק למקרא החיבורים השונים שנכללו בספרות ההיכלות והמרכבה – קיים קשר מושגי-פואטי עמוק בין הממד הריטואלי המוחשי שהיה קשור במקדש, או בהיכל, ובכוהנים “זרע אהרון קודש קודשים”, ששירתו במקדש לפני חורבנו, במשמרת הקודש, לבין הממד המיסטי הסמוי מן העין, שהיה קשור במרכבה וכרובים, בשירי קדושה, ובשבעה היכלות עליונים, בהם שירתו מלאכי השרת ומלאכי הקודש במחזורים נצחיים, ידועים וקבועים מראש. נושאים אלה מצויים בגרסאות שונות ובסגנונות שונים במרכז עניינה של ספרות ההיכלות, שחיבוריה השונים נכתבו כולם בשיר ובפרוזה אחרי חורבן בית שני. סיכמתי את תובנותיי במספר מאמרים לאורך שנות השמונים, על ייחודה הדתי של ספרות ההיכלות, ועל זיקות הגומלין בין ההיכל הארצי להיכלות עליונים, אולם סברתי שהחידה על מוצאה של ספרות זו – שעסקה בהרחבה פיוטית בעולם המרכבה ובמלאכי השרת, בקדושה, בברכות, ובשירת קודש עתירה בשבחי הבורא והמלאכים, נותרה בעינה. עובדה מעניינת שהייתה לה זיקה לדיון קשורה לכך שחכמי התורה שבעל-פה אסרו במסכת חגיגה, ובמקומות נוספים, על עיסוק במסורת המרכבה שהגיעה אלינו כתורה כתובה באלפי שורות שיר העוסקות בהרחבה במסורת המרכבה ובעולם המלאכים, בשעה שאמרו “אין דורשין במרכבה”, ו”האומר מודין מודין משתקין אותו”.

ב-1987, בשנת שבתון באוברלין-קולג’ בארצות הברית, שבה עבדתי על ספרי “חירות על הלוחות”, העוסק במחשבה החסידית, פגשתי, לגמרי במקרה, על מדפי הספרייה ליהדות, בספר חדש שראה אור לא מכבר, שנדפס בכותרת המתייחסת לחיבור שטרם ראיתי כמותו ומעולם לא שמעתי אודותיו. היה זה חיבור עתיק ממגילות מדבר יהודה שההדירה ד”ר קארול ניוסם, Carol Newsom , בשם “שירות עולת השבת” Songs of the Sabbath Sacrifice, Atlanta 1985.

הספר, שהיה עבודת הדוקטור של קארול ניוסם, בהדרכת פרופ’ ג’ון סטראגנל מהרווארד, ושינה את מסלול עבודתי יותר מכל ספר אחר שקראתי, הוא מהדורה דו לשונית בעברית ובאנגלית של מגילה ממגילות מדבר יהודה, שנכתבה במועד לא ידוע, באלף הראשון שלפני הספירה, ונמצאה בארבעה-עשר עותקים בקומראן, ובעותק אחד במצדה.

הספר מתאר שיר לא נודע (המיוחס לדוד “נעים זמירות ישראל” במגילת תהלים מקומראן המזכירה שירים לעולת השבת שחיבר המלך המשורר), הכורך בין מחזורי העלאת קרבנות העולה בעבודת הקודש במקדש על הר ציון, לבין שירת מלאכי הקודש בשבעת ההיכלות השמימיים. בשיר היו טמונים, לדעתי, שורשיה הקדומים של ספרות ההיכלות, שעסקה אף היא כזכור בשבעה היכלות עליונים ובעבודת הקודש המחזורית של המלאכים. החיבור הלא נודע עורך הנפשה ליטורגית לעולם המרכבה בנוסח – “מרכבות כבודו…כרובי קודש אופני אור בדביר, רוחות אלוהי טוהר”; “הללו יחד מרכבות דבירו וברכו פלא כרוביהם ואופניהם” (4Q405, frg. 20 ii-21-22:8). הוא עוסק בלשון שיר ב”שבעה דבירי פלא” וב-“שבע מרכבות”, בכרובים, ובמלאכי קודש, בשירת קודש מחזורית של מלאכי הקודש המכונים “כוהני קורב”, בזיקה לעבודת הכוהנים המקריבים את עולת השבת במקדש, סביב לוח שמשי קבוע בן ארבע תקופות חופפות, הכולל 13 שבתות בכל אחת מארבע תקופות השנה. לוח שנתי זה כלל 52 שבתות ו-364 ימים, שהתחלקו לתריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, כשבסופה של כל תקופה בת 90 יום נוסף יום נוסף ששמו יום פגוע, מלשון פגע-פגש (90X4=360 +4=364 ,364:7=52).

סוף סוף, כך חשבתי נלהבת, מצאתי באקראי את פתרון חידת מוצאה הכוהני-מלאכי של ספרות ההיכלות. כך, שלא במתכוון, הגעתי לעסוק במגילות מדבר יהודה, להן הקדשתי זמן רב בשנות התשעים ובמחצית הראשונה של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. בשנת 1998 הייתי בשבתון באוקספורד בספרייה ללימודי יהדות ביארנטון (Yarnton), כשכרכים חדשים של פרסומי המגילות ראו אור בהוצאת אוקספורד יוניברסיטי פרס והגיעו לספרייה ביארנטון אחד אחרי השני למרבה שמחתי. ככל שהעמקתי את קריאתי בשרידי 930 מגילות מדבר יהודה, שהלכו ונדפסו בעשור זה במהדורות מאירות עיניים, וראו אור בסדרה העברית-אנגלית “תגליות ממדבר יהודה” (Discoveries in the Judean Desert), בעריכתו של פרופ’ עמנואל טוב, וככל שביקשתי להבין את מהות עניינם העקבי של כתבים אלה בכוהנים ובמלאכים ובמחזורי שבתות, עולות, ברכות, ותפילות, נוכחתי לדעת שהמגילות כולן, ללא יוצא מן הכלל, הן כתבי קודש.

בחנתי את תחומי עניינן המגוונים של המגילות השונות מתוך ענייני בראשיתה של המיסטיקה היהודית, מתוך סקרנות אינטלקטואלית וללא כל עמדה מוקדמת. בקריאתי עמדתי על צביונן הכוהני המובהק של המגילות, ועל זיקתן הבולטת לכהונה ומקדש, ולמחזורי עבודת הקודש. התרשמתי מתכיפות אזכורם של “הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם” בחיבורים אלה. כקוראת משתאה למראה העולם העשיר שנגלה לנגד עיני במגילות מדבר יהודה, הקשור באלפי קשרים לעולם המקראי ולהרחבותיו, מזה, ולעולם המיסטי-הכוהני-מלאכי, מזה, שרישומו המהדהד נותר בספרות ההיכלות, התעניינתי מאד בשאלה מדוע נדחקו כתבי קודש אלה לתהום הנשייה, ומי הוא שדחק את המגילות והפך אותן לקולות גנוזים, נשכחים ונידחים. ומדוע, משעה שנמצאו המגילות ביד המקרה, בכ”ט בנובמבר 1947, ביום שבו הוכרז בבית האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל, נדחק אופיין הכוהני-מלאכי המובהק לשוליים?

פרסמתי מחקרים שונים על ספרות ההיכלות ועל מגילות מדבר יהודה בזיקה לשאלות אלה ובראשם שני ספריי: “מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה” (מאגנס, תשס”ג), ו”זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה” (מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, תשס”ט).

זיכרון ונשיה סודן של מגילות מדבר יהודה של רחל אליאור

מחקרי, המיוסד על קריאת כל הטקסטים העבריים והארמיים של מגילות מדבר יהודה שנדפסו מראשית מחקר המגילות ועד לעשור הראשון בשנות האלפיים, העלה ששגגה גמורה היא לייחס את המגילות לאיסיים, כפי שסברו רוב החוקרים, בזיקה לדבריהם של היסטוריונים בני המאה הראשונה לספירה, פילון, פליניוס, ויוסף בן מתתיהו, שכתבו ביוונית ולטינית מחוץ לגבולות ארץ ישראל. המגילות נכתבו רובן ככולן בזיקה לכהונה ומקדש, ולמאבק הנחרץ בין הכוהנים לבית צדוק (שהודחו מהכהונה הגדולה בשנת 175 לפני הספירה בידי אנטיוכוס אפיפאנס מבית סלווקוס), לבין הכוהנים לבית חשמונאי (ששלטו ככוהנים גדולים, כמושלים, ומלכים בשושלת שראשיתה במינוי של בית סלווקוס, בין 152—33 לפני הספירה), מאבק שנודע בשלביו המוקדמים כמאבק בין “בני צדק” (בית צדוק) ל”בני עוול” (בית חשמונאי) או בין “בני אור” בראשות כהן צדק או מלכי-צדק, ל”בני חושך” בראשות כהן רשע, או מלכי-רשע, ובשלביו המאוחרים יותר כמאבק בין צדוקים לפרושים. העובדה שבמחשבת חכמים, המאוחרים לבני צדוק המקראיים, ולסמכותם המקודשת הנזכרת במקרא בהרחבה, צדוקים (הכוהנים לבית צדוק) קשורים למינים ואפיקורסים, שעליהם נאמר “מורידין ואין מעלין”, גזרה את דינם ביותר מהקשר אחד, בעבר ובהווה.

לפי פרשנותי הכוהנים המודחים – שנאלצו לעזוב את היכל הקודש בירושלים בשנת 175 לפני הספירה, בשעה שהודחו מכהונתם שבה שירתו בקודש על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית קרוב לאלף שנים, מימי אהרון בן עמרם ועד ימי חוניו בן שמעון בן יוחנן – חיברו יצירה מיסטית עשירה, שתיארה שבעה היכלות שמימיים נצחיים, בהם נשמרו מחזורי עבודת הקודש בגלגולם המיסטי הנצחי, באמצעות שירת מלאכי קודש, שנקראו “כוהני קורב” ו”אלי דעת”. מחזורים ליטורגיים נצחיים אלה, הקשורים במחזורי קרבנות הקבע המפורטים בחומש במדבר, ונודעים כ”עולת השבת” ו”עולת התמיד”, “עולת החודש” ו”עולת המוספים”, נערכו סביב לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, בן 364 ימים, המתחיל באביב, ביום השוויון של האביב, ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא א’ בחודש ניסן. בעלי המגילות השאירו בידינו את מגילת המקדש, מגילת הברכות, ומגילת משמרות הכהונה, המיוסדות על לוח זה. את מגילת תהילים, המזכירה אותו במפורש בהקשרו הליטורגי (364 שירי עולת התמיד, 52 שירות עולת השבת). את מגילת מקצת מעשי התורה המפרטת את מבנה לוח השבתות הקבוע והמחושב מראש. את ספר חנוך על חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא-כד), מביא לוח השבתות, השמיטות, והיובלים, משמים, לוח בן 364 ימים, ואת ספר היובלים המתאר את ההיסטוריה של הלוח ותאריכי המועדים הקדומים בלוח בן 364 ימים. אותם בעלי מגילות גם כתבו בהרחבה נגד הכהן הרשע, מבין הכוהנים המתיוונים 152-175 לפני הספירה או מבית חשמונאי 33-152 לפני הספירה, שקיבל עליו לוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, שאין לו מספר ימים קבוע, מטעם שליטי בית סלווקוס, וכתבו בזכות כהן הצדק (מבית צדוק) ואנשי בריתו, שומרי הברית, שאחזו בלוח המקראי הנצחי המתחיל באביב, והאמינו במקדש נצחי שבו נשמר לוח השבתות והמועדים על פי לוח השבתות הראוי. עמדה זו מיוסדת כולה על לשון המגילות, המרבה להזכיר את “זרע אהרון קודש קדשים” ואת “הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם”, מרבה לעסוק בעשרים וארבע משמרות הכהונה, במקדש, בלוח “מועדי ה מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, בלוח “מועדי דרור” בן 364 הימים ו-52 השבתות, בכוהנים בני לוי, במלאכים המכונים “כוהני קורב”, ומרבה להביא מצוות ודינים הנוגעים למקדש, בלשון המזכירה את מה שמכונה במחקר “הלכה צדוקית”, אבל לא מזכירה אף פעם את האיסיים, הידועים לנו רק מעדויות ביוונית ולטינית מהמאה הראשונה לספירה. עמדתי עוררה פולמוס ומחלוקת, ולא התקבלה על רבים מהחוקרים. היו רבים שהעדיפו מטעמים שונים את הפרדיגמה המדעית השלטת מראשית חקר המגילות, שקשרה את המגילות לאיסיים שוחרי השלום, והעדיפה אותו על פני ההקשר של הפולמוס הכוהני הכפול, העולה בבירור מהמגילות, בין “הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם” בהנהגת “כוהן הצדק”, לבין הכהונה החשמונאית שתפסה את מקומם, שלמנהיגה קראו במגילות “הכוהן הרשע”, ובין בני צדוק הכוהנים (שנודעו מאוחר יותר כצדוקים) לבין הפרושים, שחלקו על בלעדיות סמכות הדעת של בני לוי, ונקראו במגילות בשם “דורשי חלקות” הפועלים בהנהגת “מטיף הכזב”.

הכוהנים והלוויים שקשרו עצמם ל”כוהנים בני צדוק ואנשי בריתם”, שספריהם התגלו במגילות קומראן, הסתמכו רק על המסורת הכתובה המקודשת בכל הקשור להוראת התורה ופירושה, שהייתה מופקדת רק בידם מאז שמשה בן עמרם בן קהת בן לוי, אמר לאחיו בני לוי “כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג, ט-י). בשל מונופול מקודש זה של שבט לוי, “הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם”, בעלי המגילות, התנגדו לפרושים המפרשים על פי “מסורת אבותינו בידנו”, שאין לה אסמכתה כתובה בתורה, ולממשיכיהם יוצרי התורה שבעל פה, פשוטה כמשמעה, זו הנאמרת ולא נכתבת, וקראו להם כאמור בכינוי הגנאי “דורשי חלקות” ולמנהיגם קראו בעוינות בשם “מטיף הכזב”.

הצבעתי במחקרי על המאבק המפורש, העולה בבירור מהמגילות, בין בני צדוק הכוהנים, לבין בני חשמונאי הכוהנים, עליו נאמר במגילת דברי ירמיהו “על כן יתקרע ישראל בדור ההוא על התורה ועל הברית”, ועל המאבק העז בין בני צדוק הכוהנים והחשמונאים לבין הפרושים המפרשים, במקום על התמונה השלווה האנכרוניסטית של “צדוקים, פרושים, ואיסיים”, הידועה מימי יוסף בן מתתיהו. טענתי שיש להתמקד בפולמוסים הפנים-יהודיים הנוקבים במאות האחרונות לפני הספירה, בין המאמינים בקדושתה הבלעדית של התורה שבכתב, בהמשך בנבואה, ובהמשך בכתיבה המקודשת בידי שומרי-הברית, לבין אלה שקידמו את “מסורת אבותינו בידינו”, את התורה שבעל פה, ואת הריבונות האנושית הלא כתובה, ונחשבו כמפרי-הברית. לדעתי אין מקום לעסוק במגילות מהמאות האחרונות לפני הספירה, מהתקופה החשמונאית, בהקשר היהודי-נוצרי מהמאה הראשונה לספירה. הקשר שהניב עניין בינלאומי רב ותיירות מגילות עצומת ממדים, אולם לא היה מעוגן בשום עדות טקסטואלית במגילות עצמן, ובשום הקשר היסטורי רלבנטי. כאמור המילה איסיים איננה נודעת במגילות, או בברית החדשה, או בעברית הנודעת לנו מחיבורים שנכתבו לפני הספירה. כתיבתי על האופי הפולמוסי העוין והמורכב העולה מהמגילות, הזורה אור חדש על ההיסטוריה של שלהי העת העתיקה, ומסיטה את הדיון מזווית הראייה ההגמונית המקובלת, המעלה על נס את הפרושים והחכמים, אל עבר קולות נאבקים ומתפלמסים של “הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם”, מצד אחד ו”בני חושך”, “שר משטמה”, “מטיף הכזב”, ו”כוהן רשע”, מצד שני, הניבה, כצפוי, אי-הסכמה ופולמוס וגם עוינות וביקורת.

הואיל ועתה כל המגילות נדפסו במהדורות מאירות עיניים בעשורים האחרונים, כל קורא וכל קוראת יכולים לעיין ולגבש את עמדתם ביחס לתוכן הכתוב ולמניעיו, ולשפוט את סבירותן ותקפותן של העמדות המחקריות השונות.

ספרה של רחל אליאור על המגילות הגנוזות באנגלית

קראו את מאמרה המפורט של רחל אליאור :

“מי באמת כתב את המגילות הגנוזות ?”

קראו גם תגובות מחקריות למאמרה של רחל אליאור. לפי סדר כרונולוגי:

זאב גלילי – המגילות הגנוזות מי באמת כתב אותן (רשימה מ-2007)

עופרי אילני חוקרי המגילות הגנוזות: משתיקים את קול המיעוט (מאמר מ-2008)

עדנה אולמן מרגלית: מי כתב את המגילות ? (הרצאה מ-2009)

עדנה אולמן מרגלית: התיאוריה שכבשה את המגילות (מאמר מ”אודיסיאה”, 2009)

דבורה דימנט על זכר המחקר ועל שכחתו: תשובה לטענותיה של רחל אליאור (מאמר מ-“קתרסיס” מספר 13, 2010)

עדנה אולמן-מרגלית לזהותן זיהוין וקיומן של כתות – הכוהנים “בני צדוק” האיסיים והמגילות (מאמר מ”קתדרה” 2011)

בצלאל בר כוכבא – האסיים היו גם היו (מאמר מ”תרביץ” ,2012)

בצלאל בר כוכבא: רחל אליאור על האיסיים אמינות כישורים מתודולוגיה (2012)

אלי אשד העולם של המגילות הגנוזות

ספרה של רחל אליאור בנושא תורת הסוד היהודית הקדומה

הפוסט הקודםסיפור קצר מאוד מאת ארנסט המינגוויי. תרגום אבי גולדברג
הפוסט הבאמי באמת כתב את המגילות הגנוזות – האיסיים או “בני צדוק”?
פרופסור רחל אליאור
פרופ' רחל אליאור היא חוקרת ישראלית של המחשבה המיסטית היהודית לדורותיה, פרופסור אמריטה, ומופקדת הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. נושא עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית בירושלים היה "תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד", אותו כתבה בהדרכתה של רבקה שץ-אופנהיימר והשלימה ב-1976. הייתה בין ראשוני הזוכים במלגת אלון, לשנים 1979–1982. מלמדת בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית כפרופסור מן המניין. כיהנה כראש החוג ושימשה שנים אחדות יועצת נשיא האוניברסיטה העברית לענייני מעמד האישה. השתתפה כעמיתת מחקר בכירה במרכז סכוליון באוניברסיטה העברית, ובמרכז אוקספורד ללימודי היהדות, ומכהנת כעמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר בירושלים. לימדה באוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת שיקגו, באוניברסיטת מוסקבה הממלכתית על שם מיכאיל לומונוסוב, בישיבה יוניברסיטי, באוניברסיטת טוקיו, באוניברסיטת דושישה בקיוטו, ב"פידיאה" בסטוקהולם, ועוד. חיברה שישה עשר ספרים בתחומי המחשבה היהודית, שחלקם תורגמו לשפות שונות, ערכה עשרה ספרים, וכתבה עשרות מאמרים. אליאור זכתה בפרס גרשם שלום לחקר הקבלה לשנת 2006. ביום האישה הבינלאומי 2017 זכתה לאות הוקרה לנשים פורצות דרך מטעם ויצ"ו ירושלים. בשנת 2010 הקדישו לה עמיתיה חוקרי המיסטיקה היהודית והנוצרית הקדומה ב-Society of Biblical Literature את קובץ המחקרים באותיות של אור. נשואה עם שלושה ילדים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − שש עשרה =