לרגל יום ההולדת השמונים וחמשה של חוקרת הספרות החשובה נורית גוברין אנחנו מפרסמים כמה מאמרים על פועלה.

להלן מאמר של המבקר משה גרנות, העוסק בקבצי המאמרים שלה בסדרת “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה”, כרכים ג׳ ו-ד’ המלאים וגדושים במאמרים על תולדות הספרות העברית וסופרים עבריים ובו הוא דן בטענת היסוג של נורית גוברין שללא הבנת הרקע וביוגרפיה של הסופר אי אפשר להבין במלואה את יצירתו.

המערכת

פרופסור נורית גוברין עם כרך של “קריאת הדורות” צילום הרצל חקק

“קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה”, מאת נורית גוברין

כרך ג’ – הוצאת כרמל, 2008, 450 עמ’; כרך ד’ – הוצאת כרמל, 2008, 417 עמ’

מי שמבקש לסקור ברשימה קצרה את שני הכרכים הנ”ל של “קריאת הדורות”, המהווים רק מחצית המפעל הספרותי המונומנטלי של פרופ’ נורית גוברין (כרכים א’-ב’, כל אחד בהיקף של 511 עמ’, ראו אור בהוצאת “גוונים”, 2002) – מן הראוי שינקוף אותו מצפונו. הרי בספרים אלה הושקעו כל כך הרבה ידע, מסירות, ואהבה לספרות – שהסוקר יכול להפיק רק רמיזה, ורק פה ושם לגעת בלוז הדברים.

כדי לתרץ את העובדה שבכל זאת העמסתי על עצמי מטלה חסרת סיכוי זאת, אזכיר דבר-מה מעברי: בהיותי מורה צעיר, שהוטל עליו להכין תלמידי י”ב לבחינות הבגרות, הייתי “חורש” את כתביהם של מוריי באוניברסיטה ושל חוקרים אחרים – תוך תקווה שאמצא שם תשובות לחידות שהעמידו בפניי הטקסטים, ולחידות עלומות שתלמידיי עשויים היו לשאול אותי. בהיעדר תשובות הייתי עלול לאבד את אמונם של התלמידים, אמון שבלעדיו אין למורה מה לחפש בכיתת הלימוד. ובכן, נברתי בכל מה שנכתב על ידי החוקרים המובילים של אותם ימים (שנות השישים של המאה הקודמת), והממצאים שלי היו עגומים למדיי: המחקרים והביקורות הלעיטו את הקורא בכמות אדירה של מובאות שתפקידן היה לפאר את הידע הבלתי נדלה של הכותב, אחר כך, על הרוב, הוקדש חלק לא מבוטל של הטקסט למשימה העיקרית שלו, והיא להוכיח עד כמה עמיתיו-יריביו הם חסרי דעה, ו-“.. אל לב הזמר – נשברה העט”, החידה של הטקסט הספרותי לא פוענחה, ואם פוענחה – הביא החוקר הנכבד חידה אחרת תחתיה. ייאוש!

לא כן דרכה של נורית גוברין – כשהיא מטפלת בטקסט ספרותי, היא מטפלת באחריות ובמסירות בכל ההיבטים האפשריים: רקע היסטורי וספרותי, ביוגרפיה של הסופר, ביאורי מילים וניבים, השוואות רלוונטיות, ניתוח בכלים ההולמים ביותר. והכול מתוארך, מתועד, ובדוק. כך בספרים קודמים שלה שקראתי, וכך בכרכים הנידונים. חלק  נכבד מן הנושאים בהם דן הספר שלפנינו נסקר בהרחבה בספריה הקודמים (על שופמן, ברנר, דבורה בארון, ואחרים), וכפי שהיא מודה ב”פתח דבר” ( כרך ג’  עמ’ 7) – לא היה מנוס מחזרות. אבל שפע הידע, הדייקנות, הפירוט הענייני – משאירים את הקורא, בעיקר מי שהתנסה במחקר ובביקורת ומכיר את הקשיים והמגבלות, פעור פה.

נורית גוברין ניהלה מאבק חסר פשרות עם המגמה ששלטה במחקר בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, זו שדרשה להתעלם מהרקע של היצירה, ומהביוגרפיה של הסופר. גישתה הנכונה הזאת היא עכשיו דרך המלך במחקר ובביקורת, אבל כמה בליסטראות היא נאלצה להדוף כדי להוכיח את צדקתה! בספר שלפנינו ימצא הקורא את טיעוניה הנכוחים שללא רקע וביוגרפיה – הבנת הכתובים לוקה בחסר ( כרך ג’ עמ’ 28 – 34; 293 – 294), שהרי באמת ענייניה של הספרות “במעגליה” הם אדם, זמן, ומקום. כראיה לטענה (שהשכל הישר מחייב!) היא מביאה ניתוח נרחב ומעמיק על יצירתה של דבורה בארון, שהוא ממש מכרֶה זהב עבור המורה והקורא שוחר הדעת ( כרך ג’ עמ’ 35 – 45 ). כן ייאמר על דיוניה ביצירותיהם של מ”י ברדיצ’בסקי ( כרך ג’ 119 – 184), שופמן ( כרך ג’ 218 – 244), ורבים אחרים. צריך להזכיר שלא רק החוקרים “המקצועיים” טענו את הטענה המופרכת הנ”ל בדבר בידודה “המזהיר” של היצירה הספרותית, אליהם נלווה מטעמים שלו גם ס’ יזהר בכבודו ובעצמו. הוא הניח את כתיבת הסיפורת הייחודית שלו לאורך 29 שנים, ולמד לשלושת התארים באוניברסיטה כדי לסגל לעצמו כלים בהם יוכל להפריך את הטענה שיש לנבור ב”חומרי הגלם” של היצירה הספרותית. גם עם טענותיו אלו של יזהר מתמודדת נורית גוברין בפרק המוקדש לו בספר (ראו כרך ד’ 25 ואילך).

אחד הנושאים החשובים בהם מתרכז הספר הוא האפליה הקשה שהופלו הנשים לאורך דורות בכל הנוגע למעורבותן בחיי התרבות. נמנעה מהאישה העברייה הגישה אל האור – לא לימדוה קרוא וכתוב, ובוודאי שלא לימדוה תלמוד, הנחשב לשיאה של היצירה ההלכתית, הלוז של העולם היהודי לאורך דורות. בנושא הכאוב הזה דנה נורית גוברין גם בספריה הקודמים (“המחצית הראשונה – חייה ויצירתה של דבורה בארון” 1984; “נוסעת אלמונית – שלומית פלאום” 2002; ראו גם כרך ב’ של ספר זה עמ’ 187 – 272).

בספר שלפנינו אנחנו זוכים לסקירה ממצה ומפורטת של המאבק של סופרות וסופרים להסיר את הכתם הזה מעל פניה של הספרות היהודית. הראשונים שנרתמו למאבק החשוב הזה היו סופרי ההשכלה: ש”ד לוצטו דרבן ותיווך, וכך ראו אור שיריה של רחל מורפורגו (“כוכבי יצחק”, 1847 ואילך), המשוררת היחידה שיוסף קלוזנר מזכיר בכרכי “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” (ראו כרך ג’ עמ’ 275).

נורית גוברין מזכירה לטובה גם את הסופרים המשכילים “הפמיניסטים” – י”ל גורדון (“קוצו של יוד”) ומ”ל לילינבלום (“אנקת אסיר”), אשר בפולמוסם עם “העולם הישן” תיארו את מעמדה הירוד של האישה בעולם היהודי המסורתי (כרך ג’ עמ’  149 ואילך). להגדרת “פמיניסט” זוכה גם דב סדן המאוחר (כרך ב’ 351 – 355).

עטיפת ספרה של נורית גוברין ״המחצית הראשונה״ על דבורה בארון אחת הסופרות העבריות הראשונות

נורית גוברין מתארת עד כמה קשה היה לנשים להשתחל אל בימת הספרות העברית, ועד כמה מועט היה מספרן של הנשים שהצליחו בכך (כרך ג’ 276 ואילך), והגם שהיו ניצנים כבר באמצע המאה התשע-עשרה, הרי שעד 1902, שנת פרסום סיפוריה הראשונים של דבורה בארון (כרך ג’ עמ’ 285) – שום סופרת לא זכתה להגיע אל קדמת הבמה של הספרות העברית.

גוברין מעידה גם על מיעוט העורכות, שהבולטות מביניהן היו חמדה בן-יהודה, שסייעה לאליעזר בן-יהודה, ודבורה בארון, שערכה את המדור הספרותי של “הפועל הצעיר” (העורך הראשי היה יוסף אהרונוביץ’, בעלה), מבלי שהוזכר שמה כעורכת.

אגב, מדבריה של נורית גוברין עצמה מסתבר שלא מדובר בנוהג בלתי הוגן כלפי נשים – גם אביה, ישראל כהן, שערך 55 חוברות של “ידיעות גנזים”, לא חתם עליהן בשמו (כרך ד’ עמ’ 331 ואילך). מסתבר שהנוהג לא להזכיר את שם העורך היה נפוץ למדיי, במיוחד בעיתונות של תנועת הפועלים.

אבל באמת בנושא הזה אפשר לומר שחלה מהפיכה של ממש – היום רוב הקוראים הן קוראות, ורוב הסופרים הן סופרות, ובהוצאות הספרים יש רוב ברור ומוחלט של נשים עורכות. נכון אמנם שבכתבי העת ובעיתונות רוב העריכה עדיין בידי גברים (ראו מאמר הביקורת של אלי הירש “בואו בנות“, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 30.5.2008, עמ’ 25, על ספרה זה של נורית גוברין).

הסקירה של נורית גוברין על מעמדה של האישה מתפשטת אל תחום החלוציות וכיבוש העבודה, תחום גיוס האישה לצבא הבריטי, ותרומתה במלחמת העצמאות – כל אלה כפי שהם משתקפים בספרות (כרך ג’ עמ’ 214 ואילך).

מדור מיוחד בספר מוקדש להפרכת הטענה בדבר קיומה של “דמות הצבר”, שנבראה כביכול על ידי סופרי “דור בארץ” – דמות אגוצנטרית, ריקנית, מנותקת מן ההיסטוריה היהודית. מסתבר ששורה אחת מתוך “פרקי אליק”, ואי הבנה נכוחה של “הוא הלך בשדות” – שני הספרים של משה שמיר – הובילו את החוקרים הוותיקים והחדשים לטעות הזאת, שחלק מהם היו הוגנים דיים לחזור בהם ממנה (כרך ג’ שקד ו-ד’ מירון –  כרך ד’ עמ’ 9 – 24).

ספרה של נורית גוברין ״כתיבת הארץ״ המוקדש למקומות וערים שונות כפי שהם מתוארים בספרות העברית

כשנורית גוברין מטפלת בנושא – מובטח לו לקורא שהיא ביררה כל פרט, ושקדה להביא בפניו עניין מלא, ברור ומפורט, ללא ההתייפייפות המנייריסטית המקובלת. בפרק “מקום בספרות” (כרך ד’ עמ’ 67 ואילך) היא מטפלת בשני “מקומות” מנקודת מבטה של הספרות העברית – תל אביב ולונדון. הפרק הוא אוצר בלום של ידע על השכונות הראשונות שמחוץ ליפו, על תולדות יסודה ושמה של תל אביב, וכמובן על הסופרים שחיו בתל-אביב וכתבו עליה. מוזכרות בפרק יצירותיהם של עגנון, נחום גוטמן, קבק, סילמן, ברנר, ואחרים. ליד ההתלהבות שהייתה מנת חלקם של חולמים ובונים, שכנו החשש והפחד הקדמוניים של מיעוט יהודי בתוך ים של גויים עוינים – חשש שהובע בדבריו הנכוחים של י”ח ברנר המצוטטים בספר: “אפשר, אפשר מאוד, שכאן אי אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות… אין מקום אחר” (ד’ עמ’ 125).

הפרק על לונדון הוא ממש מרתק. מסתבר שלהוציא את חנוך ברטוב (“ישראלים בחצר סט. ג’יימס” 1970) – אף אחד מסופרי ישראל לא מצא בעיר מדהימה זאת שום חיוב: סמולנסקין, ברנדשטטר, קצנלנבוגן, אחד העם, ברנר, אשר ביילין, שלום עליכם, מרדכי עובדיהו, נפתלי יבין, יעקב שבתאי, אהרן מגד, אלי שרייבר (חתולי), כולם סולדים מהעיר האפורה, מהמולתה הגדולה, מהקור שנודף ממנה, ובעיקר מהיהדות מדושנת העונג. היחיד, כאמור, שמתארה בקווים ורודים הוא חנוך ברטוב, שלא הגיע לשם כפליט, או כתייר חסר שורשים, אלא כשליח של המדינה (היה נספח התרבות בשגרירות ישראל באנגליה, כרך ד’ עמ’ 130 – 184).

הפרקים הדנים ב”מקום” בעיני הספרות הם המשך לספרה “כתיבת הארץ – ארצות וערים על מפת הספרות העברית” (1998), שבמרכזו הנושא “גיאוגרפיה ספרותית”.

הספר מזכיר גם גדולי עולם כמו גנדי וגינתר גראס, שלא היו ממש אוהבי ציון ובניה (ד’ עמ’ 338 – 339), והרי אליהם אפשר לצרף גלריה שלמה (שקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי…). 

שופמן, לו הקדישה נורית גוברין מונוגרפיה בת שני כרכים ומדור שלם בספר הזה, העריץ את הספרות הרוסית, וניסה בכל כוחו “לטהר את השרץ” – שהרי רובם היו אנטישמים לתיאבון – ומה רבה הייתה שמחתו כשיכול היה להוכיח שלב טולסטוי לא היה שונא ישראל מטעמים גזעיים… ( כרך ג’ עמ’ 218 – 225).

ספרה של נורית גוברין על גרשון שופמן

ביתו של ישראל כהן היה בית ועד לחכמים וסופרים, ונורית כילדה, כנערה, וכבוגרת, הכירה היכרות קרובה את רוב הסופרים עליהם כתבה מחקרים וביקורות, הלא הם שלמה צמח, מרדכי טביב, מאכס ברוד, חיים גורי, ישראל אפרת, ורבים אחרים. היא ראתה אותם מתוועדים עם אביה, ואף קיבלה מטלה לפענח את כתב ידו הבלתי קריא של עגנון (שהיה בן עירו של אביה – בוצ’אץ’).

העדות הקרובה הזאת של נפש סקרנית ושוחרת דעת מעשירה את הידע הנחוץ לפיענוח סודות היצירה. לכך יש להוסיף את הנגישות יוצאת הדופן שלה אל תעודות נעלמות, נגישות המייצרת פיסות מידע מרתקות על שעתם הגדולה, וגם… על שעתם הקטנה, של סופרינו.

אביא בנדון שלוש דוגמאות:

עגנון מתואר בספר כאישיות אגוצנטרית, שונאת ביקורת, שהתנאי לידידות מצדו היא כמות השבחים שהידיד הפוטנציאלי מוכן להרעיף עליו. הוא מיעט לשבח סופרים אחרים, אבל הקפיד מאוד בכבודו, ואוי לעורך שהציע לזולתו שכר סופרים גבוה משלו (כרך ג’ עמ’ 245 – 268). דבריה של נורית גוברין, הנסמכים על עדויות ותעודות כתובות, והמביכים את מעריציו, מצטרפים לעדויות בלתי מחמיאות נוספות בנדון (ראו הפרק “כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיניי” בספרי “עגנון ללא מסווה”, ירון גולן, 1991).

שלמה צמח ודוד בן-גוריון נולדו באותה העיר (פלונסק) באותה שנה (1886), עלו לארץ בעלייה השנייה (שלמה צמח ב- 1904; בן-גוריון ב- 1906), והלכו לעולמם סמוך זה לזה (בן-גוריון ב- 1973; שלמה צמח ב- 1974). שלמה צמח היה הצעיר היפה שגדל באצולה היהודית של פלונסק, ואילו בן-גוריון היה נמוך ולא מצודד, וגדל בסמטת עוני בעיר. ההמשך ידוע: בן-גוריון היה למנהיג פועלים, ליושב ראש הסוכנות, הכריז על הקמת מדינת ישראל, והיה ראש ממשלתה הראשון, ואילו שלמה צמח נאלץ להשפיל עצמו ולבקש ממנו אמצעי קיום. הקנאה בבן עירו שעלה לגדולה אכלה בו בכל פה, והייתה הסיבה להיווצרותו של הסיפור האלגורי “רזלה ועטרה”, על שתי פרדות, שהמכוערת והערמומית שביניהן גורמת למותה של היפה והנבחרת, מוות המוליך אל בדידות ואל ייסורים (כרך ג’ עמ’ 365 – 391). איש מלבדה של  נורית גוברין, אשר הכירה את שני הגיבורים, והייתה בת בית אצל התעודות –  לא הצליח לפענח את כוונותיו הנסתרות (והילדותיות!) של הסיפור, וזו עוד ראיה, אם בכלל צריך, עד כמה הרקע והביוגרפיה חשובים לפיענוח חידתם של יוצרים.

ס’ יזהר, כידוע, היה מן המבקרים הקשים של עולם החלוצים, שהפכו סדרי בראשית, “עשקו” את האדמה, הערימו על הערבים, ואף גירשו אותם מעל אדמתם (בסיפוריו “דשן”, “השבוי”, “חירבת חיזעה”). בעצם, יש בדבריו כעס על אנשים שהוקיר והעריץ, וביניהם זאב, אביו. נוצר כאן קונפליקט אדיר: בעיני יזהר של תקופת יצירתו הראשונה (1938 – 1963) החלוצים ולוחמי תש”ח הם “הרעים”, ואילו הערבים, אנשי המקום, הם “הטובים”, שנחמסים, ומנשלים אותם מעל אדמתם (ראו דיון מורחב במוטיב “השבוי” בספרותנו, כרך ב’ עמ’ 297 – 309).

בעינה הבוחנת רואה נורית גוברין “תיקון” בתקופת יצירתו השנייה, שהחלה עם “מקדמות” (1992) – שם הערבים הם החומסים והרוצחים (מאורעות תרפ”א בהן נהרגו 47 יהודים, ונהרג גם ברנר), ואילו החלוצים הם אנשים יקרים כמו אביו, אימו, ואחיו, המבקשים להקים בפיסת הקרקע הזאת, לא רק מקלט לעם העשוק, אלא גם אתר של מעט ציביליזציה (כרך ד’  עמ’ 25 – 64).

אני מעיד “מידע אישי” שנורית גוברין צודקת – הגם שהדברים אינם מפורשים ב”מקדמות”: ב 13.7.2000 ראיינתי את ס’ יזהר בביתו במישר עבור “מאזנים”, והוא סיפר לי כי אחרי שהקרינו את הסרט “חירבת חיזעה” בטלוויזיה  עטו עליו מראיינים, וביניהם היה גם עיתונאי ערבי ששיבח אותו על כך שכיהודי הוא מרגיש את הכאב הערבי. ס’ יזהר שאל אותו אם יש גם סופר ערבי שמבין את הכאב היהודי – והעיתונאי יצא מבלי להגיד שלום, וטרק את הדלת. הרעיון שסופר ערבי יבין את “המפלצת”, את היהודים – נראה לו אבסורדי לחלוטין…ראו ספרי “שיחות עם סופרים” (קווים, 2007, עמ’ 79). ללא ספק, אירע “תיקון” בהשקפת עולמו של ס’ יזהר.

אינני רוצה להלאות את הקורא בדוגמאות, ורק ארמוז על פרקים שממש חובה לקרוא: כיצד ענה טשרניחובסקי לגרפומן טרחן (כרך ג’ עמ’ 199); כיצד הגיבו סופרים וסתם עמך על הקטרוג הנורא של ביאליק בפואמה “בעיר ההריגה” (כרך ג’  עמ’ 185 – 194); כיצד שלמה מורג טעה בהבנת יצירתו של ג’ שופמן, אשר אגב היה הסופר העברי הראשון שכתב על גיבורים הומוסקסואליים (כרך ג’ עמ’ 236 – 244); כיצד התווכחו כבר ב- 1912 אם צריך לנגן את ואגנר (כרך ג’ עמ’ 317 – 320); כיצד גיששו הסופרים את הדרך להנחיל לצעירים את סודות המין (כרך ג’ עמ’ 382 – 403); מדוע ענדו לטשרניחובסקי הילד עגיל באוזן (כרך ד’ עמ’ 279 ואילך); מה קרה לסופר עברי שחשף את ערוותה של החברה הקיבוצית (כרך ד’ עמ’ 365 – 366); מה היה רומן האהבה הראשון בעולם החרדי (כרך ד’ עמ’ 390).

מכמירת לב היא ההערכה העמוקה של נורית גוברין כלפי אביה, ישראל כהן, הסופר, המבקר, והעורך, שהנחיל לה אהבה ענקית אל הספרות העברית, ואשר קירב אותה נפשית ופיזית לענקי הספרות שלנו. כל הורה, שיש לו מה להנחיל לילדיו, יכול רק לקנא. אני מודה שהאיזכורים הרבים של ישראל כהן בספר הזה ובקודמיו הרטיטו את לבי  (ראו גם פרקים שלמים עליו, כרך ב’ עמ’ 439 – 483; כרך ד’ עמ’ 323 – 336).

ישראל כהן. סופר ועורך, אביה של פרופסור נורית גוברין. ויקיפדיה

בדרך הטבע, לא כל הכתוב בספר הגדול הזה (תרתי משמע) מקובל עליי.

למשל, בדברי תודתה על קבלת פרס ישראל אפרת, יחד עם זיוה שמיר, אמרה נורית גוברין: “אני שמחה במיוחד לקבל פרס זה עם ידידתי ועמיתתי פרופסור זיוה שמיר. הקשרים הבין-אישיים בינינו, ולא פחות אלה המקצועיים, הם רבי שנים. זוהי דוגמה לכך, שמה שנאמר ביחס לגברים אינו נכון ביחס לנשים. לא קנאת סופרים תרבה חכמה; אלא ידידות חוקרות תרבה חכמה…” (כרך ד’ עמ’ 232).

הטענה הזאת היא חסרת שחר לחלוטין, והראיה – פרופסור גוברין קובלת בספר על חוסר קולגיאליות מצד שתי פרופסוריות ששאבו מכתביה, מבלי שטרחו לומר דבר בשם אומרו (ראו דבריה על עמיה ליבליך, כרך ד’ עמ’ 329 – 332; ועל יפה ברלוביץ, כרך ד’ עמ’ 376 – 377), ואין לה כל טרוניה בנדון על חוקרים גברים. כלומר, יש ויש – ופגמים אינם קשורים דווקא במגדרו של אדם. ולא רק זאת, “מיֶדַע אישי” אני יכול לומר שהערות פוגעות מן המין הזה אינן מוסיפות “חיילים” למאבק הצודק לאמנציפציה של הנשים.

למשל, בעניינו של עגנון מונה נורית גוברין שלוש חטיבות של מבקרים – כאלה שרואים בו איש המסורת היהודית, כאלה שרואים בו סופר מודרני, וכאלה המתקשים להכריע ( כרך ג’ עמ’ 267). משום מה נורית גוברין “לא ספרה” קבוצת מבקרים (ביניהם שלמה צמח, יהושע בר-יוסף, ויסולח לי שויתרתי על גינוני ענווה – גם החתום מעלה, שדן בנושא בשני ספרים: “עגנון ללא מסווה”, ו”אדיפוס ואבשלום”, ידיעות אחרונות, 1996, עמ’ 147 – 174), שהיו להם טענות קשות כנגד מסריו הערכיים (הטפה כמעט גלויה לאמונה אטאוויסטית), והאסתטיים (הלעטת הקוראים בסוד וסמל המכסים על טריוויה מוחלטת) של עגנון, ועל כך שהשואה ותקומת ישראל לא נחשבו בעיניו כאירועים מכוננים, כי הן לא התיישבו עם הסכימה האמונית שלו.

למשל, כי בניגוד לדעתה של נורית גוברין ( כרך ג’ עמ’ 17 – 20), אני חסיד גדול של הלוח הגרגוריאני – לוח פשוט ויעיל, וממש לא ניתן להסתדר בלעדיו. תחילת מניינו היא לא נעימה לנו, כי היא קשורה בישוע, אבל לתחילת מניינו של הלוח העברי, הנעגנת, כביכול, בבריאת העולם, בוודאי שאין יתרון מוחץ. מובן שלגבי מועדי ישראל – אין ללוח העברי מחליף.

איש לא ציפה, ואני מניח שגם לא נורית גוברין, כי אגיד אמן על כל המובע בספר הגדול הזה, שהתחבר בכישרון ובידע השמורים רק ליחידי סגולה. אבל אני ציפיתי להנאה אינטלקטואלית – וציפייה זאת באה על סיפוקה המלא, ואף מעבר לכך, ורק חבל שספריה אלה לא היו (ולא יכלו להיות) ברשותי בהיותי מורה צעיר הכָּמֵהַּ לשפע המידע, העומק, והיושר האינטלקטואלי המצויים בהם.

כריכת “קריאת הדורות” של נורית גוברין

קראו גם:

אלי אשד על נורית גוברין חוקרת הספרות כבלשית

נורית גוברין ב”יקום תרבות”

הביבליוגרפיה העדכנית של נורית גוברין

נורית גוברין בויקיפדיה

נורית גוברין בלקסיקון הספרות העברית החדשה

נורית גוברין בלקסיקון הקשרים

*

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + שבע עשרה =