נורית גוברין, קריאת הדורות ספרות עברית במעגליה, כרך ז, אוניברסיטת תל אביב כרמל ירושלים, תשע”ט, 2019

נוןית גוברין עם כרך של “קורא הדורות”. צילם הרצל חקק

הספר החשוב והמעניין ״קריאת הדורות -ספרות עברית במעגליה כרך ז״ יצא בשנה שלפני שנת הקורונה, תש”ף, ונראה כי אירועי הבריאות שהעסיקו את האנושות, והשלכותיהם, דחקו ענייני רוח ותרבות, וסיפקו מבט שאינו מספק על ספרה השביעי במספר בסדרת “מעגלות הקריאה” של נורית גוברין.

הספר הנוכחי עוסק במחקר הספרות העברית מזוויות שונות. הקו המנחה את הספרות העברית הוא, לטענתה של גוברין, “לבנות מחדש, בכל דור, את הזהות הלאומית המשותפת. הספרות העברית המגוונת מאחדת את הפלגים השונים בעם, ומשמשת את הכלים החשובים ביותר לגיבוש זיכרון קולקטיבי ותודעה משותפת של עם.” (שם, כרך ז’, עמ’ 9). לאורך מחקריה הרבים והמגוונים של גוברין נוכחתי לדעת שהיא מקיימת הלכה למעשה את תפיסתה זו. במה דברים אמורים?

גוברין אינה מתנשאת כחוקרים אחרים בתחום, שמטבע עיסוקם מנותקים מרבדים שונים של הספרות העברית, מתנכרים לחלקים בה, מתעלמים ממנה, ועסוקים אך ורק בקאנוני או במה ש”ראוי” על פי קביעה כזו או אחרת, או על פי אינטרס, “כתוב עליי ואכתוב עליך”… מאז ומתמיד מחקריה של גוברין מעידים עליה כמי שנמצאת במקום אחר. ניתן לומר שהיא קשובה לכל הזרמים ולכל מיני הדגה, אינה חוששת מתנודות הזרמים, כמו גם מגלים סוערים ושוצפים. את הכל היא מקבלת בשתי ידיים ובוחנת היטב ללא דעות קדומות.

בספרה זה גוברין עוסקת בחדש ובישן. לעמדתה על מחקר איכותי ספרותי לכלול בתוכו הן מחקר של הדורות שכתבו בעבר, והן מחקר על כתיבתו של הדור הנוכחי “מה שאסור על ההיסטוריונים ועל הארכיאולוגים – חובה על הסופרים: ללמוד גזירה שווה מן ההיסטוריה על האקטואליה, לערוך אנלוגיות בין העבר והווה, לפרש את העבר ברוח ההווה, ללמוד על ההווה ועל העתיד מתוך ידיעת העבר.” (עמ’ 330). לצד עיסוק ביצירות של סופרים שהכירה בילדותה (כמו בשיריו של אמן ששמו לא נודע ברבים, משה שפריר, אותו הכירה מנעוריהם, עמ’ 135), היא עורכת השוואה בין שני יוצרים כדי לבאר את המושגים “יוצר לדורו” ו”יוצר לדורות”, ככלי אבחון בעל ערך מוסרי מדרגה ראשונה. האחד הוא על פי שני סיפורים של מאיר וילקנסקי המדגימים יפה את היותו סופר לדורו (עמ’ 360), בעוד הסיפור “המוצא” של בן דורו הידוע י”ח ברנר הוא דוגמה לסיפור לדורות (עמ’ 361). טקסט שהוא “לדורו” יספר על התקופה ויתאר חוויות, כאשר טקסט שהוא “לדורות” יתבסס על דילמה מוסרית המופנה בין השורות אל הקורא, ותתבע ממנו להתמודד מול השאלה כיצד היה נוהג במקום הדמויות בסיטואציה כזו או אחרת (עמ’ 361).

גם יוצרים כמו י.ל. גורדון, משולם זלמן גולדבוים, ויעקב פיכמן, זוכים לפרקי עיון ביצירותיהם.

גוברין נותנת במה מכבדת ומנומקת לא רק לסופרים מדורות קודמים וקלאסיים, אלא עוסקת גם בסופרים בני הדור הנוכחי כמו יוכי ברנדס.

לטענת גוברין יש להעריך את כתיבתה של ברנדס לאור הידע הרב שלה בטקסטים מן המורשת, והשילוב המושכל של נושאים חברתיים, כמו מעמד האישה ברומן “הפרדס של עקיבא” (עמ’ 220-212). כמו כן ניתנת במה לאישים שעסקו בפוליטיקה וכיהנו בתפקידים רמים בממשלות ישראל. כך יוסי שריד, בספרו המעניין “לפיכך נתכנסנו” (עמ’ 227-221). מעניין שהפרקים על שני היוצרים הנזכרים הם עוקבים.

זכורני שלפני כמה שנים צפיתי בתכנית אקטואליה ששודרה באחד מערוצי הטלוויזיה שבה התארחו השניים, ברנדס הסופרת ויוסי שריד השר לשעבר. בכל אימת שברנדס דיברה ופרשה את משנתה, נתמלאו פניו של שריד בכעס, הוא הסב את פניו ממנה בחוסר סבלנות, עד שהתפרץ והטיח בה משפט ביקורתי לא נעים על רמת כתיבתה ואיכותה”. 

הגב’ ברנדס, כיאה לחינוך שקיבלה, השפילה מבט ולא ענתה מלה לאיש הזועם. אולי בעיון של גוברין בספריהם בזה אחר זה נעשה תיקון מתבקש, מנומק, וראוי. בעניין העקרוני הספרותי מבהירה גוברין “סופר ויצירה שוליים בדור אחד חוזרים למרכז הבמה בדור אחר. זו הדינמיקה של הספרות. […] כשם שיש סוגי קוראים שונים וצרכים שונים, כך יש מקום לסוגי ספרות שונים, ‘גבוהים’ ו’נמוכים’. רומן רומנטי, ספרי מתח, ספרים שבמרכזם עלילה מרתקת – יש להם זכות קיום באותה מידה שיש זכות קיום לספרים אליטיסטיים, מורכבים […] כל סופר הוא סופר-מטעם-עצמו ולא סופר ‘מטעם’.” (עמ’ 362).

גוברין, ילידת הארץ שגדלה בתל אביב וספגה בביתה אהבה לספר ולספרות, מבקשת לעיין ולהעריך לא מתוך ביקורת שלילית, גלויה או סמויה, כפי שהיו לכך גילויים בשיח בין דורות היוצרים בספרות העברית מראשיתה (עמ’ 17). הצידה המתודית של גוברין ברורה והטענה המנחה אותה במחקריה היא: “כל יוצר הוא ייחודי, כל יוצר הוא יחיד ומיוחד, כל יוצר הוא עולם ומלואו.” (עמ’ 16).

בין השאר הנושאים המגוונים בספר גוברין עוסקת גם ביצירה עברית “מזרחית” צעירה ועכשווית, וגם ביצירה עברית “מזרחית” בעלת ותק, שנוכחת בעשורים האחרונים. כך למשל הדיון בחשיבות ספרו “מנחה מרוקאית” של ארז ביטון, חתן פרס ישראל שנעשה גיבור תרבות עוד בטרם זכה בפרס. ביטון כתב בדומה למשוררים מן הדור הראשון לשואה, על אביו ועל אימו, ועל משפחתו, וההווי שלתוכו נולד, וזיכרונותיו מארץ הולדתו.

בעניין זה שואלת גוברין על קבלת הפנים של סופרים מזרחיים בספרות העברית, ומעזה להשמיע קול ייחודי באומרה שבקבלת שיריו של ביטון לא הייתה העדפה מתקנת אלא העדפה (שם, עמ’ 112). קיפוח הוא תחושה שאי אפשר להתווכח איתה ללא קשר למוצא, גורסת גוברין.

בעיון ביצירותיהם של התאומים המשוררים הרצל ובלפור חקק היא מעירה על חשיבות קולותיהם במלחמת התרבויות המיותרת במרחב הישראלי בין מזרח למערב (עמ’ 143-135).

יש בספר עוד ועוד עניינים ונושאים, כמו השתקפותו של עולם הרפואה בספרות, כמו השתקפותם של מקומות שונים ברחבי העולם, ערים כמו פריז וסנט פטרסבורג, בספרות העברית, וגם על עיתונאים וכתבי עת עברים ספרותיים, היוצאים לאור במתכונת הקלאסית, בנייר, וכתבי עת מקוונים (ביניהם נזכר “יקום תרבות”, שם, עמ’ 533).

לסיכום, ספר מרתק ורב גוני לכל מי שסקרן לגלות על סופרים ומשוררים, ועל דרכי הסתכלות ביצירה ללא דעות קדומות.

בעיני זהו ספר חשוב, המאיר את הדרך לאלו המבקשים לפסוע בשבילי הספרות העברית, ומראה שוב על ייחודיותה, גיוונה, וסובלנותה לזרמים שונים של נורית גוברין כחוקרת ספרות עברית.

קראו גם:

אלי אשד על נורית גוברין חוקרת הספרות כבלשית

נורית גוברין ב”יקום תרבות”

הביבליוגרפיה העדכנית של נורית גוברין

נורית גוברין בויקיפדיה

נורית גוברין בלקסיקון הספרות העברית החדשה

נורית גוברין בלקסיקון הקשרים

כרך ז’ בסדרת “קריאת הדורות” של נורית גוברין

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן