ל

כריכת גליון 5 של כתב העת ״נכון״

לפניכם סיפור שפורסם באוקטובר 2020 בגיליון החמישי של המגזין “נכון”, אבל הוא פורסם כבר שנים רבות קודם לכן, בגליון מספר 6 של המגזין פנטסיה 2000, ביוני 1979.

המחבר הגדיר אותו אז כ”נמצא על הגבול בין מדע בדיוני ופנטסיה”.

מאז הוא פורסם גם בקובץ הסיפורים של ברתנא “שריפות” (ספרית הפועלים ,1985), ואף תורגם לצרפתית, וגם לרוסית, בקובץ סיפורים של אורציון ברתנא “אדום וסיפורים אחרים” שיצא לאור ברוסיה ב-2006.

“שריפות” קובץ סיפורים של אורציון בתרנא שבו פורסם “הקונכיה”

לדעתנו זהו בראש ובראשונה סיפור פואטי סמלי פנטסטי, דהיינו הוא לעולם לא “עכשווי”, אבל תמיד רלבנטי.

המערכת

הפרסום המקורי של “קונכיה” במגזין “פנטסיה 2000” ב-1979

כשהגענו היתה שעת אחר־צהריים. האור היה ורוד וצהוב. צבעי פאסטל בהירים, אחידים, שמערבבים אותם היטב, וחומריהם אחוזים זה בזה, ועדיין אתה רואה כל אחד מהם לגופו. כלומר, אמנם לא צהוב ולא ורוד, אך גם לא תערובת. לא אשתמש במלה תמיסה, כי המלה תמיסה היא מלה נוזלית, ואינה משקפת את האוויר הטהור והצלול, אוויר פעמונים, שכיסה בתנופה – כפה פעור שצעקתו כל־כך קרובה וגדולה, אדירת חלל ושפתיים עד שאינה נשמעת – את העיר התלולה; את הקו הישר שהוליך את העיר בית על בית, צעד על צעד מן המים, שהיו שפלים לרגליה, לרגלי הבתים שהיו מדובקים כל־כך לאלה שמעליהם, עד שפעימות דם נשמעו בהם כמו מתוך גוף אחד, וצבעיהם הבהירים הצמיחו רגלי ענק, בטן ענקית וחזה ענק; ומשם טיפסו מעלה־מעלה צעד אחר צעד אל האור האדיר שהבריק בפסגות, בגגות הבתים הגבוהים, והלך ונמשך מעל כדור־הלכת הזה.

אכן היו אלה ורוד וצהוב.

הייתי אחוז התפעלות. לא למראה הזה ציפיתי. ההוא, שאחריו הלכתי, כמעט שלא עצר, והיה על קו המים. אם אמנם היו אלה מים – הצבעים שנעו מירוק לכחול וזרמו מסביב מסביב, באים ולוקחים. נשימתי נעתקה. האור היה יפה כל כך. האוויר שהציע ממש את עצמו לנשימה היה דחוס מיליוני שנות הרפתקה, שהותירו את רישומיהן בכל תג ותג שלו, עד שהכל נמחק מן הראש ונכתב מן ההתחלה. אחרת. ודאי שאחרת. והלא זו הארץ. ולשם כך הלכנו. הוא בראש ואני אחריו, מבלי שיידע על קיומי. ואולי ידע. לו לפחות הגיב.

היה לו שם, לזה שאחריו הלכתי, אבל מיותר לומר את שמו. השם מגביל אותו כל־כך למרות שהיה בשר ודם רגיל. כמוני. שהרי אם אמנם היינו בדרך, כפי שאני זוכר אותה עכשיו, הלכו רגליו והכחילו, ושערותיהן הלכו והסתלסלו, והגידים נמתחו. אינני מעמיד פנים. הוא היה אדם רגיל. אבל השם מגביל. כל השמות מגבילים. השם שלי מגביל. ובנאי הבתים האדירים האלה, לשם מה לקרוא להם בשם? חומר הונח על חומר. ציפורי פרא, תוואי רגלי טורפים על הקרקע, ג’ונגלים, הכל כלול בהם. ועכשיו שהם בנויים, השמות מסלפים. הם ישנם, ואנחנו צריכים להמשיך. אתאים את שמו לצבעים שמסביב ואניח, ששמו היה ציבעון.

כאמור, לא היה שם קו־חוף מוצק וברור. הוא הלך ובכל מקום שבו הלך היה גם קו־החוף. והעיר התלולה היתה עיר של צד אחד: אדירה כל־כך, גבוהה כל־כך. חלונות, קירות, נמשכת עד השמיים, עד שלא היו לה פנים אחרות, והיתה כולה קו אחד. קומה אדירה ניבטת אליי. מן הים לשמים קו אחד. עד שלא יכולתי כלל לתאר, שהיא יותר משני ממדים, שהיא מוליכה פנימה, שהיא מסתיימת בקצה אחר. עכשיו אני יודע, שלא היו אנשים בחלונות, אבל אז הדבר כלל לא התמיה. הקומות הנמוכות והקומות הגבוהות אמרו אותם דברים עצמם – ריקות ואטימות – ובכל הגבהים נראו לי בעלות צורה אחת. המרחק לא השפיע, אם־כי קטן היה ציבעון ואני הלכתי אחריו. ובעד הקירות נשמעו זמזומים רחוקים. נהמות. העיר היתה. ואנחנו. והמים סובבים אותנו. והחוף הולך ונוצר. כפות הרגליים נשאו אותנו הלאה. הבאנו אותן הנה אל החול, אל הים, אל העיר. והן התקבלו. יסודות פשוטים מקבלים יסודות פשוטים. הקלקלה היתה במקום אחר.

וציבעון? ציבעון הלך ולא ידע שאני עין, ואחריו אלך תמיד. אל יכו בו. זה חותך אותי. במרחק הקול אינו עובר. אבל העין עוברת. והכאב. קשור הייתי אליו במרחק ידוע. ניזון ומזין. במקום, שהאור והאוויר והאדמה היקצו לגוף אחד, היו שניים. שניים באותן דרכים שפילסנו בהן דרך. שניים באותה זרימה, שהיינו חייבים לזרום, נושמים ופולטים, מרימים ידיים, אוחזים ומרפים; שניים במשחק נפלא של גידים. על אותה אדמה של כדור־לכת זה הלכתי אחריו, ואלך. הוא בודד ואני איתו. עין. שניים, שאינם מסובבים לעולם את ראשיהם. לפנים הלכנו ומלפנים באה העיר. היא עמדה על גבול המים שהיו בוודאי אינסופיים, סמיכים, אדירי־משקל וקלי־תנועה, אם־כי בהסתכלנו לא ראינו יותר מכמה פסיעות לפנים. ירוק וכחול מותזים, ובהישברם הופכים בכוח אלכימיה מוזרה לרסיסים לבנים. וכי היינו צריכים לראות יותר? להסתכל על קו־אופק מרוחק ולחשוב על אינסופיות זו? והלא באנו אל צד המים, ובכל שניתן לנו הסתפקנו. הרטיבות הקרובה ביותר בשוקיים שלי, שהיו חמות במים וקרות באוויר, והמבט הקרוב ביותר על אפור וירוק וכחול, היו הים כולו, שיכולתי ללוש אותו באגרוף ולזרוק אותו לפנים בפה פעור ובעיניים קמות. המים נעו איתנו; לאט־לאט על־פני העיר, או על־פני המעט ממה שהיקפנו. והם מילאו את כל החושים, עד כי נדמה היה לי שקצף מותז מעיניי, ולשוני מלוחה, וידיי המתנועעות מקיפות לא גוף אלא אפור־אפור וירוק־ירוק. ודי היה לי בזה. די.

לא הייתי מאושר אז. הדרך לעיר היתה ארוכה מאוד; יערות וכפרים ונשים. בדרך אמרתי כמה דברים. אני משוכנע בזה. ידעתי שאני צריך לזכור משהו. אבל כמה מעט הבאתי עד כאן. והיתה נחמה. עמומה. מלטפת את הקירות הלבנים, כמוחה זיעה ממצח מיוסר וקורן, ולמעלה, הרחק הרחק, בוורוד ובצהוב הפכה לאוויר פעמוני מצלצל, שהקולות עברו בו מרחקי ענק, ולא נודע אם הם באים מן העיר או הולכים אליה. ציבעון לא הכיר את כל זה, ורק אני הייתי עוצר ופוסע, מאהיל על עיניי לשווא, מושיט יד כמגשש, כצועק בתוך האפור והירוק.

ולפניי הוא הלך, ציבעון, אסופי, בן שם שנתתי לו. לסירוגין, בתוך המים ומחוץ להם. נושם בכבדות כדרכו. חדל הים והיה לנחל. המים התכווצו והותירו שתי גדות. וציבעם התבהר והלך. ולפתע התפרץ שוב ים מתוך גדותיו ושב אפור אלינו בגלי ענק, בכרבולות ירקרקות. ושוב חלקת ראי עד מעבר לרגליים, עד הבתים. ושוב גלי ענק ונחל. המים לבשו צורה ופשטו צורה, ולאורך העיר הלכנו, בתוכם ומחוץ להם. באחת מתקופות הרגיעה, בהשתפל המים כראי כסוף, שקט, עצר ציבעון ואני עצרתי בעיקבותיו. היו מונחים שם עצמים סגלגלים כחולים, בולטים למחצה בתוך המים השפלים. הוא הרים מתוך המים קונכיה כמו אגרוף, שהיתה גדולה כראש או כמו כיכר לחם. מלאה בהרות אדמדמות וורודות כמעשה סריגה. החזיק אותה אל מול השמש והשליכה בכוח מעליו אל תוך הים. במגעה עם המים הרחוקים, הקונכיה התנפצה לרסיסים, לבהרות אדמדמות וורודות, שהותרו ממגען, ניתזו הלוך ושוב, ומילאו את האוויר בלחישות כוספות כאילו היו גיצי אש כבים.

הוא הרים שנייה, שהיתה ספוגית מוארכת, וגם היא מליאת בהרות, סגלגלת כחלחלת. קונכיה כעין פרי ים. כמו לחם. ואכן, ציבעון קירב אותה אל פניו, נעץ את פניו בה והיה אוכל אותה בפה מלא. לא היתה זו קונכיה חלולה. ולא היתה זו רכיכה רגילה בתוך קונכייתה. מבחוץ נראו קוויה הסליליים, אך מבפנים היא היתה מלאה כולה באותו חומר גרגרי סגלגל כחלחל, ונראתה לי פריכה מאוד ומליאת לחות. הוא החזיק אותה ואכל. גרעינים נוטפי מיץ נטפו ממנה אל המים והשאירו קווים ארוכים, דועכים באוויר. המקום שאליו היינו צריכים להגיע ואליו הגענו סוף סוף, לבש צורה ופשט צורה. אך ציבעון אחז בו בידו מלאת הקונכיה, בפיו נוטף המיץ. והיתה שמש על חלקת המים המותכת, הסגלגלה.

את השאריות השליך. ושוב פסענו, שיירה של שניים. ושם, במרחק לא גדול, מונח היה גוש שלישי. ביד עייפה במקצת הרים אותו ציבעון, שכן השובע כבר אחז בו. היתה זו קונכיה שלישית. קטנה מקודמותיה, וגם היא מליאת בהרות סגלגלות כחלחלות. ברצוני לדייק, שכן יכולתי לראות אותה היטב מן המקום בו עמדתי: היה לה ברק עז יותר מקודמותיה, וצבע נושם, ובהרותיה הבהבו ממש כאילו היתה כולה חיה. הרים אותה ציבעון והניחה בעד בית הצוואר של כותנתו, בין חזהו לבין בד הכותונת, כמו שמניחים דבר למשמרת. בהתחלה לא הבינותי לשם מה עשה זאת. הלא מכאן לא נלך יותר. הו, מהר מאוד ראיתי. הקונכיה הסגלגלת נוטפת החיים הפכה לחלק מבשרו. בתנועותיו הוצקה חיוניות. נטל הנדודים פחת. לא היתה שקערורית בבשרו. הקונכיה באה בו והיתה יהלום חי. המקום נתן לו מחומריו, והיה כבר בדמנו.

בדמנו, אני אומר, שכן העין עוברת והכאב. קשור הייתי אליו במרחק ידוע. וכשהוא הלך והתרומם, הקונכיה פועמת בחזהו כמו לב, התרוממתי איתו גם אני. למען דיוקן של המלים – מעליו התרוממתי מעליו התנשאתי. והלא עין אני, וממרחק הבטתי, ומגבוה. האוויר שאג באוזננו כשעזבנו את הים לאט, והתחלנו מעפילים אל קיר העיר. מקרוב הוא נראה מפוספס; חריצים עברו בו וחלקוהו ליחידות קטנות. מלאכת נמלים ענקית. לכאורה היינו נועצים כפות רגליים יחפות בסדקים האלה. מותחים רגל ונדחפים למעלה. ואולם האוויר משך אותנו. תנועות קטנות של דחיפה רוממו אותנו בקלות למעלה, כאילו חלקיקי הזמרה הגבוהה ההיא השאירו לנו מרווח מתאים ויונק. וכבר היינו גבוהים מאוד על־פני הקיר שהלך ונמשך מלוא העין קומות על קומות, בתים על בתים. ואני, שקל הייתי מציבעון, שמרתי עליו מגבוה. מרחוק נתתי לו קו של חיים. לא יכו בו. בכוח המבט שלי אני ממלט את חייו; אני רואה אותו. והוא שם.

ושם הוא יהיה.

ושם היינו על־פני הקיר. אחר הצהריים דעך והיה לערב קל וחרישי כשניגלה לנו הפתח. אל תוך העיר צריך היה לבוא, ואל תוך העיר באנו. איך מצאנו את הפתח, אנחנו, קטנים כל כך על פני עיר הענק, צמודים כל כך ללובן המחשיך, ההופך סגול, אינני יודע. באנו אל חדר מרוצף מרצפות חומות, בוהקות. מרצפות ישנות, שטופחו היטב והותאמו היטב לשידה החומה והישנה, לתקרה הגבוהה הכתומה. חדר ישן ומוזר, שלא תאם לסיפורי העיר ששמענו מילדות, שלא תאם לקיר שבחוץ, שלא תאם למה שקיווינו למצוא בו ולא למה שמצאנו אחר כך. ועד היום איני יודע אם ראינו שם בוודאות או עיניי הטעו אותי. והיו הזמזומים הרחוקים, הנהמות, הרעש הבטוח שקרא לנו לבוא פנימה, עמוק, אל אותו מקום מרוחק ונכמר. מכונות עבדו שם, מקהלות שרו, בחיוניות עצומה, שהחזיקה כנראה אבן אל אבן, קיר אל קיר. והמפתיע מכל, שלא נראה לי אז מוזר כלל, הוא שהיה בחדר אור בוקר בהיר. ובאמת בוקר היה שם. הרחק מעל הים נשא האוויר הנפלא הזה את הבוקר. בפסגת העולם השמש איננה שוקעת, והאור וזמירותיו אינם מתעייפים מאליהם.

עמדתי משתאה לנוכח האור הנפלא, שבכל שנות הנדודים הארוכות לא יכולתי אפילו לשער אותו, למרות שידעתי שלכאן אנו שייכים ולכאן נבוא. ההליכה בימים וההליכה בלילות, כשהנוף מתחלף בלי פשר, הלכה ונמחקה במהירות ממוחי. ניסיתי להעלות במחשבה פרט מן הדרך ולא יכולתי. זכרתי, שנדדנו שנים ארוכות מבלי שאדע כיצד ומדוע. בתודעתי הלכו השנים והתכווצו, כמו עבר שבוע מזמן שיצאנו לדרך. ופה עמדתי משתאה לנוכח האור. הדרך לא תמה, אך לא ידעתי מה לעשות מכאן ואילך. וכל אותו הזמן חיטט ציבעון במגירות השידה. שולף משם סודרים, פנקסים ישנים, ממחטות, ומשליכם ללא סדר על־פני הרצפה. אחדים מבין הפנקסים נפתחו בנופלם ונראו ציורים מוזרים ומגוחכים של קונכיות. דבר לא היה כתוב בהם. רק שרבוטי קונכיות, שכמו נעשו בידי ילדים או בידיים בלתי מאומנות. וכן גם העיטורים על גביהם היו עיטורי קונכיות, ובזווית כל ממחטה היתה רקומה קונכיה. דבר לא היה כתוב, אבל הקונכיות הותוו בזוויות מוזרות כל כך ובצורות לא אחידות, ויצרו ביניהן מגוון כשל כתב.

עמדנו שם, כל אחד במעשיו, כשנפתחה הדלת ועם הרעש הגובר מן המקומות הפנימיים של העיר נכנסו לחדר כמה נשים, לבושות במעין גלימות שהסתירו היטב את גופן. ציבעון חדל ממעשיו וקרב אליהן. אש דלקה בו. עמדתי לי בצד, רואה כיצד ציבעון מנסה לאחוז באחת, והיא נשמטת מידיו; פונה אל השנייה, והיא נסוגה; אל השלישית – והיא עוברת כמו אוויר שקוף ומופיעה בפינה אחרת. היה אור יום. בהיר. זורח. והן היו יפות, הנשים שבחדר. יפות. נשאו חיוכים גדולים. קיבלו את פניו בשמחה, אך ידי הנודד שלו, שחומות, שלוחות בחדר הנה והנה, נעות, לא נגעו בהן. “הבא את הקונכיה”, הן שרו, והיו יפות, והתחמקו בכעין ריקוד. “את הקונכיה צריך היית להביא”. לא ידעתי אם הן מתכוונות לקונכיה השלישית, אבל זו פעמה בחזהו, אולי בגלל הריצה שהיה רץ כמטורף מפינה אחת של החדר לפינה אחרת, וגווניה בהקו וזהרו באור היום החם כאדום חי. להוט היה. ראיתי זאת בעליל. רוצה לאחוז באחת הנשים בידיו, לקחת אותה בחוזקה. את עקת הדרך הביא איתו הנה, ואת הכל היה מוכן למזוג בה. ״אנחנו שייכות לאחרים״, הן שרו. ״הוטלו בנו מומים״, הן שרו, אולי כדי להקטין את מירצו ואת להטו של ציבעון. הסתכלתי. קשה היה לי לעקוב אחרי הריצה המהירה, והאוויר הקריר הוטח בפניי. אבל ראיתי, אכן ראיתי, שבכל אחת ואחת מהן ניכרו פצע, או שריטה, או מכה, שעשו אותן יותר יפות, יותר נחשקות. “הן באו מבפנים, ולשם הן תולכנה אותנו. המומים שבהן הם מומים של העיר, שהוטלו בהן שם בפנים״, עברו מחשבות בראשי, והייתי מוכן לפרוץ אל הרצים הרוקדים ולנסות גם אני לתפוס יפה כזו, כששמעתי את הקול.

בתוך מגרעת שבקיר ניצבה דמות אדם, זקופת קומה, בפנים כהים, בזקן ששיבה זרקה בו, והוא סמיך ובעל קצוות רבים. וקולו נישא לפניו בחדר, מרתק אליו כל מבט. הנשים חדלו לרוץ, וגם ציבעון. עדיין יפות היו, אך מסורבלות יותר מקודם. אכן היו בהן פצעים של ממש. “העיר אוהבת חיים. וחיים הם רק הבשר והדם. צריך להסיר את הקליפה מפעם לפעם. לבדוק שהדם עדיין זורם. שהשרירים עודם מתרחבים ומתכווצים. חללי הפה, מערות הגוף כשהן נפתחות, השרירים הכחלחלים אדמדמים, בהם יש להסתכל, כשרוצים לראות את החיים השורצים בפנים. אתה שומע את המוסיקה הזאת. הכל חי פה והכל מדבר. השרירים שואגים אותה והדם הזורם חופשי בתעלות הפתוחות”.

בדברו, היה הולך ויוצא מתוך המגרעת שלו. על חזהו היתה רקומה קונכיה ארגמנית. הפעם נראתה גם הרכיכה שבתוכה, שתי קרני מישוש גדולות לשני כיוונים שונים. את רגליו לא יכולתי לראות. הנשים, יפות ככל שהיו, נרתעו אחורנית בצאתו, הופכות קטנות פתאום, שמנמנות פתאום, ילדות עגבניות, הנעות ומתחככות ומוציאות קולות גרגור משונים. ״אני עומד פה מזמן״, הוא אמר, “אבל אינני יכול לומר שהמתנתי לכם. אם כי, אין זו אמת לומר, שלא המתנתי. אמנם המצבור הזה שאתם מכנים עיר, שלח אותי, אך אל תיטעו, אין הוא מסוגל להופיע לעיניכם, אלא במראה הדומה לכם. אין זה אומר שהוא מקבל אתכם. נהפוך הוא. אמנם כבר מזמן, כשיצאתם לדרך, העיר החליטה להיענות לכם״.

רציתי לצעוק, “לא חשבנו לבוא הנה. לא ידענו אם יש עיר, והיכן היא”. והוא כשומע את דבריי, פנה אל ציבעון, מרים יד כלהסותו, “לא. אל תאמר דבר. אני יודע, שבצאתכם לדרך לא ידעתם זאת, אבל העיר ידעה זאת כבר אז. רעדים אין ספור עברו במסדרונות הגמישים של העיר הזאת, שהם ארוכים ומפותלים כל כך, שאדם כמוכם יכול ללכת בהם כל חייו מבלי שיגיע לקצה מסדרון אחד. קולות עברו בהם. המוזיקה הזאת שאוזניכם שומעות, שרירי העיר שרים אותה. הם מתרגשים. הם מכוונים עצמם לקראת כל אדם המתכוון לבוא הנה. רק חשב על כך, רק ייצא מפתח ביתו, וכבר מתחילות ההתפתלות, והשירה והזרימה העצומות האלה. אבל חלף זמן רב מאז יצאתם לדרך. ועברו שנים רבות מאז חשבתם על היציאה לדרך. עזבתם דברים רבים מדי. הבטחתם הבטחות רבות. עכשיו מקציעים כבר את לוחות העץ, מהם יעשו ארון מתים לאמך”, הוא הרים יד לעבר ציבעון, “האם חשבת שאפשר להתעלם ממשפחה וילדים? לשכוח את עקבות הזרע שלך שפלטת רבות כל כך? את עקבות היציאה שהשארת במקומות שונים, את הדברים שהרכבת ואת הדברים שפירקת? אפילו דבר קטן כמו השקערורית שהותרת בכסא־הנדנדה איננו מוותר לך. אמנם באתם הנה לעמוד באור. כאן אמנם התרשמות המבט הראשונה מותירה את הזרים פעורי פה תמיד. אבל השארתם את כל עצמכם בבית ובדרך. אתם מפורקים לאלפי נגיעות. לאלפי מגעים. וגם כאן רצת מיד לאחוז בנשים. גדול הכוח שלנו להביא אותך הנה, משאך התכוונת לבוא, אך אין הוא מספיק כדי שייפתחו השערים לפניכם. גם עד כאן, אל חדר חיצוני זה, שאינסוף צעדים מבדילים בינו ובין לב המקום, קשה לבוא״. הוא דיבר לסירוגין בגוף יחיד ולסירוגין ברבים. אך ציבעון לא נראה כשם לכך את לבו. “העיר אינה מוותרת עליכם, אך היא גם איננה זקוקה לכם. אמנם איננו מגוונים. יש לנו רק האור הזה והבשרים האלה והמוזיקה ששמעתם, אבל אל עצמנו אנחנו קשובים ובמסדרונותיה אנחנו זורמים. הקולות והצבעים שראיתם בחוץ, בדרך, אינם מגיעים עד כאן. לכו. חיזרו. המסדרונות האלה סגורים בפניכם. ההתכוונות שלכם מקיימת אותם, אך איננה פותחת אותם. לכו לדרככם. בפנים לא תמצאו את מה שחיפשתם. אני מתאר לעצמי, שהדרך גם היא נפלאה. אנחנו נוסיף להמתין”.

בדברו הלך והחליק אל המגרעת, פורש את זרועותיו, והנשים הילדות, שעתה נצטמצמו כל כך, מתכנסות ביניהן, עדיין מגרגרות לעצמן. הדלת שבקצה המגרעת נפתחה, ובלי לסוב אחור נעלמו כולם בעדה. “הדלתות כאן אינן נעולות אף פעם”, עוד הוסיף בהיעלמו, ונדמה היה לי כי אני שומע הד של גיחוך או של צחוק.

רציתי לעצור ולשבת ולנוח, הראש כאב והרגליים היו כבדות. הפגישה האחרונה סחררה אותי לגמרי. אולם ציבעון היטה ראש קשוב אל הדלת. ״עצור״, צעקתי אליו, “אינך רואה שהכול יהיה לשווא? אינך רואה שאיחרנו לבוא? בוא נחזור אל מרגלות הקיר. שם אפשר להטות את הראש ולהסתכל למעלה אל האור, אל אוויר הפעמונים”.

אבל גם הפעם כתמיד לא יכול היה לשמוע אותי, וכבר פתח את הדלת לרווחה ונבלע בחשיכה. ואני, שקשור הייתי אליו בעין ובכאב, בעקבותיו הלכתי. המסדרון הדהים אותי. כבר מדברי השליח יכולתי להבין זאת, אבל לא שיערתי לעצמי את מלוא משמעותם. הוא היה עגלגל סגלגל, עשוי כולו חומר חי, לח, גמיש, צהבהב־פרפר. אור עמום האיר את חלקיו בצורה שווה. דבר לא היה בו מבשורת האור, שהפעימה אותי בחוץ. כאן, בלב האור, שרתה אפילה קלושה. באפילה הקלושה הרגשתי את הלחות ואת הגמישות של הרצפה, אם אמנם אפשר היה לקרוא לה כך, נלחצת למגע כפות רגליי ושבה למקומה. כאילו הותרתי את עקבות צעדיי והם נמחו מיד, כשהחומר שעליו דרכתי חזר למצבו הקודם. החומר שמסביב היה שטוף בנוזל, וגמיש ונע. גלי רעידות עברו פה מעת לעת ובאוויר עמדה המיה מוזרה. נדמה שדרכנו היתה ישרה וסלולה. לא נראה קץ למסדרון.

מפעם לפעם חצינו מסדרונות אחרים, שנראו לי זהים לחלוטין, צהבהבים אפרפרים, לחים וגמישים. בכל אחד מהם עמדה המיה אחרת, ובהצטלבויות הללו קשה היה לעמוד ואפילו לעבור, כי הרעשים הסתמיים משני הכיוונים השונים קרעו את הבשר. תכונה עצומה היתה שם. דמויות עברו על פנינו בחטף לכאן ולכאן, ואף פעם אינן נתקלות בנו. צצות לפני האף ונעלמות מיד. הרעש היה משתנה מעת לעת, כמו שפה רחוקה המועברת מקצה לקצה, אך דבר לא נגע בנו. ההמולה העצומה נעלמה מאתנו לחלוטין. הכל התנהל במרחקים. גם כשחדרנו פנימה עדיין היינו בעיבורו של המקום. אי אפשר היה לעצור. משאך עמדתי, דבקו כפות הרגליים אל הרצפה. משאך נגעתי בקיר החלקלק, דבקה אליו כף היד. כפי שאמר האיש, הכל היה שם חי. הכל היה שם בשר, ועליו הלכנו יותר ויותר מהר, כדי לא לדבוק בו ולהיטמע בתוכו. מעברים, צינורות, צינורות עיכול, המעכלים את כל החומר הנמצא בהם, כשהלב דופק במקום רחוק מאוד מכאן, והמוח נמצא למעלה למעלה. במקום רחוק בוודאי חגיגה גדולה. אולם הדרכים המנהרות בלבלו אותנו לגמרי. נישאנו בתוכן, או הן נשאו אותנו למקום אחר. הליכתו של ציבעון השתנתה. לא לחדור אל העיר הוא רצה עכשיו, אלא לברוח ממנה. הפחד אחז אותו. הוא הלך מהר. קדימה. הבינותי כי לפי הערכתו המסדרון הישר היה צריך לשאת אותו אל הקצה האחר, ששם בוודאי ישנו פתח גם כן. דרך הלילה הנצחי הזה הוא זרם, ואני אחריו. במסדרון הלח הוא החליק, ואני בעקבותיו.

ההליכה נמשכה. לא חשתי דבר. שעות חלפו. ואולי ימים. במשך הזמן התחלתי לחשוב, שמראה עיניי מטעה אותי – באור העמום, במנגינה שהיתה עצומה וטורדת, בעייפות שהלכה והשתלטה עלי – אבל ציבעון באמת השתנה. ככל שנע היה הולך ומסתרבל. עתה בקע זוהר חדש באפילה הקלושה. אור אדמדם, שנגה מן הקונכיה שבחזהו, והיה מאיר את הדרך לפניו, ובוקע ונראה גם מאחוריו, גם לי. המסדרון הלך והתרחב, או ציבעון הלך והסתרבל. עתה היה נמוך ורחב. סמוך אל פני המנהרה שבה היינו. הוא לא הראה שום סימן, שהוא מרגיש בשינוי זה. רציתי לצעוק, למרות שכבר ידעתי שאינו שומע אותי. אך קול לא בקע מפי. תחת זאת נהימה משונה, מנגינה משונה, שהשתלבה להפליא בהמיה החוזרת, שהיתה מסביב. ציבעון לא שם לב אליה, אבל הקירות קיבלו אותה ברצון. מתרחבים למשמע קולה, מתעגלים סביבנו. וציבעון ממהר, ובחלפו במסדרון, הקונכיה שבו גדלה או הוא קטן, שכן הזוהר האדום מילא עתה כמעט את כולו. שפוף היה. זוחל היה לפנים ולפנים.

ושם לפנים, אכן היה פתח. הוא בא אליו ועבר דרכו, ואני אחריו. עדיין עמדה בחוץ שעת דמדומים. אלא שלא היה זה קצה אחר של העיר. ולא שעת דמדומים אחרת. זה היה הפתח שלנו. הקצה שלנו. השעה שלנו. אותו אוויר. אותם מים ירקרקים כחלחלים ששטפו ושינו צורתם שם למטה. מלמעלה הם נראו ממלאים את כל תחום הראייה. מים ומים, ורק מים מסביב. ושוב. לא חוף, רק הקיר הנטוי והמים הבאים ונסוגים. נזכרתי במראה העיר, עיר של צד אחד, משראיתי שלכאן חזרנו וכאן אנו עומדים. אני, ומלפניי ציבעון – רכיכה בתוך קונכיה ענקית, אדמדמת סגלגלת, בוהקת בשלל גוונים עז, חי, באור ההולך ודועך של בין הערביים. ולמטה נישאנו ואחריו אליך תמיד, כאן, בים הנצחי, אם כל חי.

“אדום” קובץ סיפורים של אורציון ברתנא בשפה הרוסית
הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 13-14 נובמבר 2020
הפוסט הבאשר ההר
אורציון ברתנא
יליד תל-אביב, 1949, משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בחוג לאמנויות ולימודים הומניים בטכניון בחיפה, בחוג לספרות במכללת לוינסקי, בחוג לספרות מכללת סמינר הקיבוצים. היה ראש המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, דיקן הסטודנטים באוניברסיטת אריאל, פרופסור במחלקה, הקים את המרכז ללימודי מורשת ישראל לתואר השני, ואת ההחוג לספרות עברית באוניברסיטה. במקביל שימש עורך 'מאזנים', כתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים, ערך כתבי-עת פרטיים, ביניהם 'ראש' ו'קיץחורף'. כיום הוא עורך את 'מורשת ישראל', כתב-עת מחקרי ליודאיקה, המופיע מטעם אוניברסיטת אריאל. בחודש הקרוב יראה אור הכרך החמישה-עשר של כתב-העת. היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, נשיא הסניף הישראלי של פא"ן.יושב ראש המועצה לספריות ציבוריות במשרד התרבות, וחבר המועצה להשכלה גבוהה בירושלים. פרסם אחד-עשר קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, ארבעה ספרי ביקורת ושישה ספרי מחקר. זכה בפרסים רבים, במלגות ובמענקים ספרותיים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין, מענק קרן רבינוביץ' לספרות ועוד. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות. לאחרונה הופיע בכותאיסי ספר שלו מתורגם לגרוזינית. בקיץ זה הופיעו בקייב שירים שלו מתורגמים לאוקראינית במסגרת אנתולוגיה של שירה ישראלית באוקראינית ושירים בכתבי-עת אמריקאים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + 17 =