וּבֵין אַיִן לְיֵשׁ, מַה יֵּשׁ? 

                                                         (מתוך השיר “צירי לידה”)        

הַקָּצֶה שֶׁאֵין מֵאַחֲרָיו דָּבָר                                                                                 

דן אלבו

(כרמל, 2013)

דן אלבו. לקסיקון הספרות העברית החדשה

לד”ר דן אלבו, משורר, היסטוריון, וצייר, יצא ספר חדש (אַיִל, כרמל, 2019), אך אני אבקש להתעכב מעט על ספרו הקודם  הַקָּצֶה שֶׁאֵין מֵאַחֲרָיו דָּבָר (כרמל, 2013), שדומה שלא קיבל בשעתו במה ראויה.

הספר, שיסוד אקזיסטנציאלי עובר בו כחוט השני, מתאר ברבים מהשירים בו את אותה תחושה חמקמקה של חרדת הקיום. בשירים של אלבו מובלעות תהיות בדבר משמעות הקיום האנושי. בחלק מהשירים מתאר אלבו מצבים יומיומיים רגילים שדבר מה מסתתר מאחוריהם, מין תחושת חוסר תוחלת המבליחה בתוך היומיום והמלווה את הדובר.

הוא מנסה לתת בה סימנים. הסימנים הם השפה, שעמה הוא מנסה להגיע אל הנשגב, בתוך המתח בין החושני לטרנסצנדנטי. כך לדוגמה בשיר “בתוך הלב המתופף”, האַיִן מבקש להיות מוגדר והוא ממלא את הוויתו של הדובר בשינה וגם בערות “זֶה פֵּשֶׁר הָאָבְדָן: הַלַיְלָה מִתְמַלֵּא עַד גְּדוֹתָיו בַּחֲלוֹמוֹת וָחֹשֶׁךְ, בְּלֹא / לְהוֹתִיר מָקוֹם לָאֲוִיר הַצּוֹנֵן לַעֲלוֹת בְּאַפְּךָ עִם שַׁחַר…”, וכן “עַל קַו הַמַיִם דְּרוֹמִית לִנְמַל אַשְׁדוֹד, שָׂרוּעַ בְּכִסֵּא-נוֹחַ / בַּעַל אֲרִיג פַּסִּים יָרֹק-לָבָן / אֲנִי מְהַרְהֵר / בַּצֹרֶךְ לְהִתְקַיֵם בִּיעִילוּת בַּנַּעֲנוּעַ הֶעָדִין שֶׁל הַחַיִּים, / נֶחְפָּז לָקוּם לִתְחִיָּה בְּעוֹדִי חַי / לְהַגְבִּיהַ מַעְלָה / לוֹמַר מִלָּה שְׁתַּיִם / לֶאֱלֹהַי” (עמ’ 9).

האַיִן ישנו בתוך היש המוכר, הברור, החושני. שם הספר, הקצה שאין מאחוריו דבר, מרמז על התבוננות מפוכחת על הסוף, בקצה החיים שלא יבוא אחריהם דבר, אבל לא רק.

אותה תחושה של חוסר תוחלת הנמצאת מעבר לחוויה היומיומית, נוכחת, נעדרת ושוב נוכחת. בשיריו של אלבו עולים רגעי אבסורד (במובן הקאמיאני והסרטריאני) בתוך מהלך החיים הרגיל, רגעים החוזרים בכמה מן השירים ומרחיבים את תודעת הקורא, מלבד היופי הפואטי והרהב הלשוני. כך למשל בשיר “מובנו הטהור של השקט” נכתב “…שָׁמַעְתִי אֶת אִי הַוַּדָּאוּת / מִתְעַגֶּלֶת סְבִיב חַיַּי / בֵּין גּוּפוֹת מֵתִים שֶׁעוֹדָם חַיִּים / וְחַיִּים שֶׁמֵתוּ וְכָל הַמֵּתִים שֶׁעוֹד יָמוּתוּ…” (עמ’ 10). גם החיפוש אחר המילה ההולמת ביותר לתיאור תחושה או מראה מקבל ביטוי אקזיסטנציאלי מסוים, שבהירותו או קרבתו (למבט, למחשבה), מוטלים בספק, כמו אותה “נְקֻדָת הָאוֹר הַמֻּנַּחַת עַל בְּלִיָמה בְּקַו הָאֹפֶק” בשיר “כמעט חמש” (עמ’ 19).

ביודעין או שלא ביודעין נמצאה מילה ההולמת את החיפוש ובעיקר את הכוונה: הדימוי של נקודת האור על בלימה הוא הוא המילה שנמצאה לתאר את מה שלא יכול להיות מוגדר במלואו.

מהי אותה תחושת מלנכוליה קיומית המסתתרת בירכתי התודעה ומזכירה לנו מדי פעם את ה’כלום’ הזה שהוא בכל זאת משהו?

תשובה אפשרית דתית-אמונית לשאלה זו ניתנת בשיר ללא כותרת, שבו גם קיומו של מושא האמונה מוטל בספק, ועל מנת שלא יאבד פשרו כליל יש למשמע אותו להגיון האנושי הפנימי ‘המוגבל’ – “אֲנִי מֻכְרָח לְאַלֵּף אֶת הָאֵל / אַחֶרֶת אֵיךְ אוּכַל לְהַלֵּךְ לְצִדּוֹ / בְּתוֹכִי?” (עמ’ 28). הטרנסצנדנטי נוכח כל העת, מנסה לקבל צורה במילים. זהו היופי והכאב שבאַיִן, או ליתר דיוק ברווח שבין האין ליש, שאותו מצליח אלבו להגדיר בדימויים של חוסר שישנו. תבניות מטושטשות המעידות על קיום כלשהו, חמקמק ככל שיהיה.

וכמו לחיזוק המגמה האקזיסטנציאלית בשירים עצמם יסב נא הקורא את עינו אל הדימוי בכריכת הספר (מעשה מכחולו של אלבו עצמו), המתאר שורה של רימונים בצבעים שונים, שחלקם מתוארים רק בקווי המתאר שלהם מעשה רישום בעיפרון, כמו להעיד על הרישום של קיומם, כישות ערפילית העולה וחומקת חליפות, ומרמזת על קיום שמָלְאוּתוֹ לרוב נסתרת מהתודעה הרציונאלית. ולדידו של אלבו אותה נוכחות חסרה היא הכרחית על מנת להמשיך לחיות בתוך הקיום האנושי.

יש כאן השלמה אקטיבית עם האבסורד. כך במחזור השירים היפה “כתמי לחות”, המוקדש לדליה רביקוביץ’ “דָּרוּשׁ לְךָ לִפְעָמִים כְּאֵב דָּחוּף, כְּדֵי לְקַיֵם אֶת אוֹתָהּ חֲמַקְמַקוּת הֶכְרֵחִית / מִפְּנֵי הַמַּסְקָנוֹת הַמִּתְבַּקְשׁוֹת. אַתָּה לָמֵד זֹאת לְאַט, שֶׁ / כְּאֵב נָחוּץ לִפְעָמִים כְּדֵי לִחְיוֹת / כְּדֵי לֹא לָמוּת מִכְּאֵב אַחֵר.” (עמ’ 36). הקיום מלוּוה כל העת באידיאות מעורפלות של כאב אקזיסטנציאלי, אידיאות שתבניתן מטושטשת, וקיומן מגיח כמו בידיעה א-פריורית אל תוך החוויה החושנית היומיומית, מפציע במפגיע בדמות חרדה או עצב בלתי מוסבר נוכח יופי מהמם של נוף, של טבע, של אישה יפה. לא כל אחד מסוגל להבחין באבסורד שבקיום, לא כל שכן לדייק בתיאור תחושות אלו.

אבל אלבו אינו מבקש לסמן במדויק תחושות שבמקורן אינן בהירות כשהן נחוות (ולכן הן גם חמקמקות ביסודן), די לו בתיאור של הרגע האבסורדי שבתוך הרגע הרגיל, באותם שברירי תחושות המתנפלות על התודעה דווקא כאשר זו מצויה במצב של שלווה, כגון ישיבה מול הים בכסא-נוח (אנחנו זוכרים את הבחילה שמקבל רוקאנטן ברומן של סארטר הבחילה, שעה שהוא מתבונן בגזע עץ רגיל). התחושה שמעביר אלבו נקלטת אצל הקורא והוא ניעור לאותה תחושת אי הנוחות שבקיום. אלבו מודע לאפשרות שתחושות האבסורד יכולות לזנק עליו בכל רגע מרגעי החיים הרגילים, היומיומיים, והוא הופך אותן תחושות לבנות לווייה “מֵאִידָךְ יֵשׁ כְּאֵב בַּר קְיָמָא / הַבּוֹעֵר כְּמוֹ רֶמֶץ מִתַּחַת לָאֵפֶר, שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף / גַּם כְּשֶׁאַתָּה מִתְהַלֵךְ שָׂמֵחַ עַל הָאֲדָמָה…” (בשיר “לכתוב במספר מילים גם את מה שאינך יודע”, עמ’ 44).

אי הוודאות שבחיים, והניסיון להתגבר עליה, אף היא חלק מהחוויה האקזיסטנציאלית, והיא מקבלת ביטוי בשיר היפה חסר הכותרת בעמ’ 29 “יֵשׁ דַּרְכֵי הִתְבַּטְּלוּת שֶׁבָּהֶן יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּעַל עֵרֶךְ / כְּמוֹ מִלְמוּל הַסְכָּמָה שֶׁל מִישֶׁהוּ / אָהוּב / שֶׁנּוֹעַד לְאַשֵּׁר בְּפָנֵיךָ שֶׁאַתָה מַאֲמִין עֲדַיִן בְּמַשֶּׁהוּ”. אבל אלבו אינו מתמכר כולו לחוויה האקזיסטנציאלית, הוא יודע את ערך החושניות שבחיים. כמו קאמי הוא אינו נתפס כולו לרגעי האבסורד הנחווים, ואינו הופך אותם לשליטי חייו. בספר יש גם שירים המקדשים את יפי הטבע (כמו בשיר “על יופיה המרהיב”), ואת החושני, הגם שבתוך החושני תמיד עולות תהיות בדבר משמעות הקיום, כמו בשיר “כל ימיי” בעמ’ 56 “כָּל יָמַי נִסִּיתִי לְחַבֵּק דְּבָרִים רַכִּים / וּלְהִתְעַטֵּף בְּיָדַיִם עֲנֻגוֹת שֶׁל אִשָּׁה שֶׁתְּחַלֵל אֶת יְצָרַי / כָּל יָמַי נָשָׂאתִי עֵינַי / דָּרוּךְ לְמַבָּטָהּ / כְּמִי שֶׁמַּמְתִין לָאוֹטוֹבּוּס שֶׁיָבִיא אֶת הַמָּשִׁיחַ”. המתח בין היומיומי לנשגב (משיח) מקבל את ביטויו אפוא גם בדיבור על תשוקות ארציות. בכל שיר המתאר חוויה חושנית נרמזת מחשבה לגבי טיבו וטבעו של העולם, כך גם בשיר הפשוט לכאורה “מבטהּ”, שאביא כאן במבנהו המקורי:

כְּשֶׁעוֹלֶה אוֹר עַל שָׁדָהּ הַמְעֻרְטָל בַּבֹּקֶר

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בָּהּ כְּעַל סוֹד קָטָן הַמְשַׁוֵּעַ לְפִיצוּחַ

עוֹקֵב אַחַר מַבָּטָהּ כְּאַחַר לְטָאָה צְהֻבִּית

נוֹטֵל אֶת הַתְּנוּעָה כְּמָשָׁל לְדִבּוּר הָעֵשֶׂב עַל טִבְעוֹ הָרַךְ  (עמ’ 49)

החושני נוכח כל העת, ודומה שאלבו מסכין גם עם שאלות קיומיות המפציעות מדי פעם בתוך החושני. וכמאמר קאמי שיש לחוות את האבסורד ואף לחיות אותו ובכל זאת לבחור לא להתאבד כי אם לחיות את החיים במלואם, דומה שאלבו, במובן מסוים, נאמן לתורתו של קאמי ומבטא אותה יפה בספרו.

למרות שאלבו חווה את החיים במלואם וגם כותב על כך, הסקרנות לגבי משמעות הקיום אצלו נותרת בעינה. הוא רוצה “לִהְיוֹת כָּאן / כַּאֲשֶׁר יִוָּדַע לְמִישֶׁהוּ / סוֹף סוֹף / לְשֵׁם מָה נִקְלַעְנוּ לְכָאן” (שיר ללא כותרת עמ’ 47).  

דן אלבו בערב הקראת שירה של המשוררת דורית ג’אן. צילם הרצל חקק

קראו גם

דן אלבו בלקסיקון הספרות

דן אלבו בויקיפדיה

דף הפייסבוק של דן אלבו

כריכת ספרו של דן אלבו ״הקצה שאין מאחוריו דבר״

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − 17 =