כריכת הספר ״בת הגר מיפו״ של רינה דובס-פלג מהדורה שניה

רינה דובס-פלג כתבה רומן היסטורי שני על העיר יפו של המאה ה-19, ועל האנשים המיוחדים שחיו בה, לאחר שכבר פירסמה את הרומן “קלורינדה: חלוצה אמריקאית בארץ הקודש”, יומן מדומיין על חייה של המיסיונרית קלורינדה מיינור ביפו.

עטיפת ספרה הראשון של רינה פלג על יפו במאה ה-19

הספר הזה הוא בעצם ספר ההמשך. כמו בספר הקודם גם הרומן הזה מבוסס על מחקר מעמיק בחייה של תושבת יפו אנה בת הגר פטר קלאסן, שבין שאר דברים טיפל בפרדס המפורסם של משה מונטיפיורי ביפו (שעליו נמצאת היום שכונת מונטיפיורי בתל אביב). במאמר כאן היא מספרת על המחקר והמציאות שמאחורי הרומן, ומביאה את אחרית הדבר לספרה מאת לילך מלמד-ברק, צאצאית של פטר קלאסן, שמסבירה בפירוט את הרקע ההיסטורי לספר ואת תולדות משפחת קלאסן, שהיא פעילה מאוד בישראל עד עצם היום הזה.

המערכת

בת הגר מיפו: גלים הוצאת ספרים אחרת, טבעון התש”פ 2020.

תקציר הספר: בת הגֵּר מיפו הוא סיפור חייה ואהבותיה של אנה-חנה בתו של הגֵּר פטר קלאסן. הרומן מציג מערכת יחסים סבוכה במשפחה נוצרית מנוניטית, שהגיעה לארץ מדנציג, והקימה מושבה חקלאית מחוץ לחומות יפו. אנה, שהתגיירה בעקבות אביה, מחפשת את זהותה על רקע שלהי האימפריה העות’מאנית של אמצע המאה התשע-עשרה ביפו, באלכסנדריה, ובחברון. היא מתמודדת עם גורל אכזר בארץ מוכת מגיפות, בצורת, עוני, רעב, שוד, והרג, ויכולה לו.

בת הגֵּר מיפו הינו רומן מהפנט שקשה להניחו מהיד. מעבר לסיפור המטלטל אודות חנה ונדודיה, על משבריה וגליה הפנימיים — זוהי בעיקר השפה שכבשה את לבי. עד כמה קשה לדייק במילים, רק הקורא יודע. השפה של רינה דובס פלג מופלאה, לכל אורכה. היא מצליחה למתוח את הלשון מאמצע המאה ה-19 עד לימינו אלה — ובתוך כך לקפל במלוא הדיוק את הנופים, המאכלים, הריחות, הטעמים, והמלבושים של התקופה. כל מערך השפה הולך ורוקם את סיפורה של חנה דרך מעברים עמוקים וחושניים בין חוץ לפנים, בין מציאות לפנטזיה, בין אֶרוֹס לקדושה. ישנם מעט ספרים המתארים את חיי היהודים בארץ ישראל לפני העליות הראשונות, ועוד פחות מכך אודות היהודים הגֵרים, ילידי אירופה שהמירו את דתם ובאו לארץ. ספרה של רינה דובס פלג משלים חוסר זה ומזמין אותנו לשוב אל התקופה באופן עז ומרתק, בחוויה אינטימית מאין כמוה. 

יקיר בן-משה

סיפורה של בת הגר – איך הגעתי לסיפור של אנה בת הגר פטר קלאסן?


אפשר לומר – במקרה. כמו כל הדברים הטובים שבאים בהפתעה. לפני כחמש שנים בשעת ערב מאוחרת בעוד אני כותבת את ספרי הראשון ”קלורינדה חלוצה אמריקאית בארץ הקודש” חיפשתי בגוגל את השם קלורינדה מיינור. אני לוחצת על קישור ומגלה שיש לה מצבה דיגיטלית, ומישהי בשם לילך ברק הוסיפה בערך כך: קלורינדה, ידידתו של סבא רבא שלי פטר קלאסן, תזכר לטוב על מעשיה למען עם ישראל.
רועדת מהתרגשות אני כותבת מיד ללילך ברק: מי את? איפה את גרה? אפשר להפגש?
לילך מתרגשת לא פחות. סבא רבא שלה הזמין את קלורינדה ואת חבורתה לחכור מאדמותיו ביפו ולעבד אותן. הם הכירו בחווה של משולם בארטאס, הוא היה זקוק לחקלאים והיא נזקקה למקום להתיישב בו.
כך התחלתי להתעניין במשפחת קלאסן, ולחקור קורות התישבותה מחוץ לחומות יפו. נגע לליבי סיפורה של אנה-חנה בתו של פטר אשר חיפשה (כמוני) את זהותה. אני כבת לעולים חדשים, מהגרים ניצולי שואה, והיא כבתו של גר צדק.

פרק אחרון: אחרית דבר

כתבה לילך מלמד ברק, נינתו דור חמישי של פטר קלאסן

פטר קלאסן, אביה של אנה, נולד בשנת 1809 בטיגה (Tiege ליד דנציג/גדנסק בפולין), מערב פרוסיה, למשפחה שהשתייכה לזרם המנוניטי-אנבפטיסטי. התנועה המנוניטית התפתחה בסוף המאה ה-16 בהולנד ובצפון גרמניה כחלק מהזרם האנבפטיסטי בהנהגתו של מנו סימונס (Menno Simons, 1496–1561) ההולנדי. אמונתם מושתתת על עקרון הבחירה בטבילה בידי האדם הבוגר. המנוניטים תומכים בהפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה. הם פציפיסטים הדוגלים באי-אלימות בכל תחומי החיים (למעט הגנה עצמית) ובדרך חיים שיתופית. אולם, העזרה ההדדית ואהבת הזולת מוגבלים אצלם לחברי הקהילה. על המנוניטים אסור להישבע ובשל כך הם נמנעים מלשאת משרות ציבוריות.

על אף השתייכותם לזרם הפרוטסטנטי בנצרות, נרדפו המנוניטים הן על ידי הקתולים והן על ידי הפרוטסטנטים. בשל כך, החל מאמצע המאה ה-16 החלה הגירה של מנוניטים מארצות השפלה לאזור נהר הוויסטולה (Vistula). רבים מהם בחרו להתיישב בדאנציג.

משפחת קלאסן הייתה בעלת אדמות בטיגה ועסקה בחקלאות. מלבד פטר היו להוריו עוד ארבעה בנים: איזאק, יוהאן, ארון, ופראנץ, ובת בשם אגנתה. שניים מאחיו של פטר – פראנץ ויוהאן – היגרו עם בני משפחתם לדרום רוסיה.

כנהוג אצל האנבפטיסטים הוטבל פטר לנצרות בגיל 23 וכעבור שלוש שנים, ב-1836, נישא לשרה לבית ברגמן, בת למשפחה מנוניטית. לזוג נולדו ארבעה ילדים. שניים מהם נפטרו בשנה הראשונה לחייהם. השניים הנוספים הם: גיאורג פטר פרדיננד (נולד בשנת 1838), ואנה (נולדה בשנת 1845).

שני אחיו של פטר, פראנץ ויוהאן, היגרו עם בני משפחתם לדרום רוסיה. פראנץ עבר לספראו (Sparau) ויוהאן לאורלוף (Orloff). ייתכן שהיגרו בשל הצו שהוצא על ידי ממשלת פרוסיה המחייב את כל אזרחיה להתגייס לצבא. בדרום רוסיה כבר היו קיימות קהילות מנוניטיות שנענו להזמנת יקתרינה הגדולה, קיסרית רוסיה בשנת 1763, לבוא ולהתיישב באזור נהר הוולגה בכדי לפתח את החקלאות האזור בתמורה לפטור משרות צבאי ולהקלה במיסים.

מחשבות על הגירה לארץ ישראל מתוך אמונה שאנשי האל האמיתיים צריכים להתקבץ חזרה לארץ המובטחת, התגבשו אצל קלאסן החל משנת 1849, והובילו להחלטה להגר לארץ ישראל ביולי 1850, יחד עם שבעה מבני משפחתו, בציפייה משיחית להתגלותו השנייה הצפויה של ישו בארץ הקודש. הם האמינו שמטרתם היא להכין את הארץ ואת יושביה לקראת התגלות זו. קבוצת משפחת קלאסן מנתה את פטר ואשתו שרה עם שני ילדיהם, גיאורג פטר פרדיננד ואנה; את אחיו של פטר, איזאק ואשתו ג’אסטינה; ואת אחותו אגנתה.

אבי המשפחה, פטר, היה ראש קבוצה כריזמטי, והקבוצה הקטנה שאיתו ראתה בו מעין משיח משלהם. מיד עם הגיעם פנו לירושלים, שם כבר התקיימה קהילה קטנה של גרמנים בחסות הקונסוליה הפרוסית. השמועה על משפחה גרמנית בעלת ממון, המעוניינת להשקיע בארץ, הגיעה לאוזניו של המומר ג’ון משולם (John Meshullam), בעל חווה חקלאית בארטאס, וזה פנה אל קלאסן בהצעה לחכור חלק מאדמותיו.

דרך משולם נוצרו קשרים עם הקבוצות הנוספות שכבר ישבו בארטאס. בתחילה היו אלה יחסי ידידות, אולם במהרה נתגלעו חילוקי דעות על רקע תיאולוגי, וזאת בשל ההשקפות הייחודיות שהיו לקלאסן על הדת, אשר החרידו את הקבוצות האחרות: קלאסן האמין שהוא ובני קהילתו הם בני אלמוות וכי הכמרים והכנסייה הנוצרית ארורים. סטיינבק, שהיה שכנם מאוחר יותר ביפו, כתב באירוניה, שעל אף שחשבו שהם בני אלמוות ושאלוהים מגן ושומר עליהם בכל מקום, מיד כשהגיעו לארץ חלו כמעט כולם. חודשיים לאחר הגיעם, מת איזאק מקדחת, ואף פטר עצמו חלה במחלת עיניים שגרמה לו לעיוורון של שלושה שבועות.

משפחת קלאסן שהתה בארטאס כשישה חודשים, והצליחה מאוד בייצור מוצרי חלב, ובעיקר בייצור חמאה אירופית שלא נראתה כמוה בארץ הקודש. האחות אגנתה נישאה בשנת 1851 לדוקטור אנטון קיל, יהודי מומר, רופא ב”חברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים”, ועברה להתגורר עמו בירושלים.

לאור חילוקי הדעות התיאולוגיים עם יתר המשפחות, החליט קלאסן לנטוש את החווה בארטאס, ורכש בכסף שהוריש לו אחיו איזאק ביארה (בוסתן) ומשק גדול בן כ-60 דונם במרחק חצי שעה מיפו.

בראשית המאה ה-19 התקיימה ביפו קהילה קטנה בת עשרות בודדות של יהודים. מאחר ויפו לא נמנתה עם ארבע ערי הקודש, לא קיבלו תושביה קצבאות מכספי החלוקה, והתפרנסו בכוחות עצמם. באמצע המאה ה-19 גדל היישוב שבתוך החומה ומספרם עלה לכ-400 נפש. מקור פרנסת בני היישוב היה בעיקר אכסניות ובתי מלון, וחלפנות כספים, אך גם “מנדבת יחידי סגולה מדי שבוע בשבוע”.

שנה לאחר המעבר ליפו הלכה לעולמה אשתו של פטר קלאסן. המשק הלך וקרס, ופטר נאלץ להעביר את שני ילדיו לירושלים למשמורת אצל חברים קרובים, והביא למשק ביפו את הזוג מולר (Müller) לסייע בידו.

בתחילת 1853 הצטרפו גם קלורינדה מיינור וקבוצתה, וזאת לאחר שהקונסול פין דרש לגרשם בכוח מארטאס, משום שסירבו לעסוק במיסיונריות בקרב הפועלים היהודים. מיינור חכרה שטח אדמה בן 30 דונם מידי פטר קלאסן, ועליו הקימה את חוות “הר התקווה” (Mount Hope), למגורים של הקבוצה ולחקלאות בידי פועלים יהודים. להר התקווה הצטרפה בהמשך משפחה אמריקאית נוספת, משפחת דיקסון ממסצ’וסטס, ונקשרה בקשרי נישואין עם משפחת סטיינבק, שרכשה במקום פרדס כשנה קודם לכן.

ניסיונות להעסקת יהודים בעבודה חקלאית במטרה להבריא את הישוב היהודי כלכלית, ולנתקו מן התלות בכספי החלוקה, יצרו שיתופי פעולה (על אף החשד במיסיונריות) בין היהודים לבין הפרוטסטנטים. בתחילת 1854 פנה וורדר קרסון (Warder Cresson), לשעבר הקונסול האמריקאי, אשר המיר את דתו ליהדות, לפטר קלאסן בהצעה לקבל מינוי כמפקח על העבודה החקלאית במושבות היהודיות העומדות לקום על ידי האגודה החקלאית הלונדונית, “חברה קדושה תפארת ישראל העוסקים להקים קרן עבודת הקרקעות.”

במכתב שפרסם קרסון בג’ואיש כרוניקל (Jewish Chronicle) הוא מספר כי נפגש עם קלאסן בירושלים בתחילת נובמבר 1854, וכי שניהם ניהלו שיחה ארוכה בנושא יהדות, שבה הציג קלאסן שאלות רבות. לאחר ימים מספר שלח לו קלאסן הודעה כי בדעתו להתגייר, והוא מבקש מקרסון להיות נוכח בעת ניתוח ברית המילה שיבוצע בידי גיסו של קלאסן, דוקטור קיל (בעלה של אחותו אגנתה).

כשקרסון הגיע לבית החולים הרוטשילדי לביצוע ניתוח ברית המילה, בו היה נוכח גם דוקטור ניימן, רופא הבית, פנה פטר קלאסן לקרסון והציע לו לחכור את אדמותיו לאחר תום תקופת החכירה של קלורינדה מינור וקבוצתה, בסוף מאי 1855, תמורת 1500 פיאסטר לשנה. קרסון מציין במכתב לעיתון כי אדמתו של קלאסן פורייה ומניבה והוא מציע לייסד בית ספר חקלאי ליהודי פלשתינה בפיקוחו של קלאסן (ובשמו היהודי: דוד בן אברהם קלאסן).

משה מונטיפיורי .ויקיפדיה by Henry Weigall, oil on canvas, 1881

ביולי 1855 הגיע משה מונטיפיורי לביקורו הרביעי בארץ, ובשנה זו גם התקיים מפקד האוכלוסין הרביעי של כל יהודי הארץ. במפקד רשום קלאסן כ”דוד ישראל, תושב יפו”, מצבו המשפחתי “פנוי”, והוא “עובד אדמתו בגינתו אבל קצרה ידו עתה”. עוד מציינים כי הוא “גר צדק. מתחילת גיורו היה שמו קלאסין וקידש את ה’ עתה זה ג’ חודשים. בנו פיטרו בן 18 סירב להתגייר וגרשו מביתו. בתו חנה התגיירה”. גיאורג (הנזכר כ”פיטרו”) עזב לאלכסנדריה שבמצרים.

ב-1856 נישא פטר לאלמנה יהודיה בשם מרים (מירקה), שבעלה נרצח על-ידי פורעים ערבים. לנישואין השניים הגיעה מירקה עם שני בנים, ועם הנדוניה שלה: ספר תורה, אשר שימש את קלאסן להקמת בית כנסת באחד ממבני הפרדס, עבור פועליו.

על אף שגשוגו של הפרדס, הדוחות שהוגשו למונטיפיורי בעת ביקורו החמישי בארץ הראו הפסדים.

פטר ומירקה המשיכו להתגורר בביארה שלהם ביפו, מצבם הכספי הלך והתדרדר, והם נזקקו לכספי החלוקה. קלאסן בקש מידידו, הרב צבי הירש ברלינר, לפנות לוועד הפקידים והאמרכלים אמסטרדם (להלן פקוא”מ) בשמו בכדי לקבל מכספי החלוקה.

התכתבויות ענפות בדבר זכאותו של קלאסן לכספי חלוקה נמשכו גם לאחר מותו עבור יתומיו ועבור אחותו. הבקשות הועלו על ידי מקורביו של קלאסן.

בשנת 1861 נולדה לפטר ולמירקה ביפו בתם, רחל לאה. על אף המצב הכספי הקשה, לא חדל קלאסן מהניסיונות לעשות נפשות להקמת מושבות יהודיות ביפו, המתפרנסות מעבודה יצרנית ומתרחקות מכספי החלוקה.

בצוואתו הוריש פטר לאשתו מירקה סכום נכבד מהירושה, את כל תכולת הבית, בתמורה להתחייבות שלה לקחת על עצמה את כל התשלומים על הוצאות ותחזוקת הבית, לה ולבתם המשותפת, רחל. סכום נוסף הוריש פטר לבנה מנישואיה הראשונים, אותו אימץ, יוסף.

מירקה ובתה רחל בת הארבע עזבו את יפו לירושלים. במפקד מונטיפיורי 1866 היא מופיעה ברשימת האלמנות של ירושלים השייכות לכולל אוסטריך (אוסטריה). “שנת הגעתה לא”י 1851 והיא ילידת אולינוב (Ulanov) שבאוקראינה. בעלה המנוח התגייר והם התגוררו ביפו”.

על-פי מכתב בגנזך, אושפזה מירקה ב-29 לינואר 1866 בבית החולים האנגלי בירושלים וכרתו לה את יד ימין. מירקה נפטרה בשנת 1886, בת 72 במותה, ונקברה לצד בעלה בהר הזיתים.

רחל, בתם המשותפת של מירקה ופטר קלאסן, הייתה בת ארבע כשנפטר אביה. בצוואתו הוריש לה סכום כסף אותו תוכל לקבל בהגיעה לגיל 21 או בנישואיה. היא עברה להתגורר עם אמה בירושלים. האפוטרופוסים הממונים עליה היו חבריו של קלאסן, הירש ברלינר ונוטה מרגוליס. בשנת 1871 ביקשו השניים להשתחרר מהאפוטרופסות על רחל, מאחר והיא בת 19 ונשואה מזה 10 חודשים למשה גרין, נתין אוסטרו-הונגרי (קרי, נישאו באמצע 1870). גם רחל קיבלה את חלקה בירושה מרגע שנישאה.

שישה ילדים נולדו לרחל ולמשה בירושלים. הבכורה שבהם, חיה דבורה, נישאה לברוך מרדכי ויטנברג שהגיע לארץ ישראל עם דודו בעל ההון הידוע, משה ויטנברג. משה ויטנברג, שהיה דתי אדוק, התנכר לאחיינו בשל נישואיו לנכדתו של גר.

רחל גרין התגוררה בשכונת באב חוטא בירושלים, שכונה הנמצאת מצפון להר הבית. כבר בשנת 1833 החלו יהודים לרכוש נדל”ן בשכונה הערבית, ומגמת ההתפשטות הלכה וגברה, כך שעד סוף המאה ניכרה בשכונה נוכחות יהודית ברורה בסמיכות לבתי המוסלמים. ב-3 לספטמבר 1896 נתבעה רחל גרין בבית הדין המוסלמי (במשפט היא נקראת “רחל בת דוד בן אברהם האשכנזייה היהודייה העות’מאנית”) על השגת גבול בגג המשותף לה ולמשפחה מוסלמית. רחל הודתה באשמה וטענה כי עשתה זאת מטעמי נוחות.

גראייבסקי מספר עליה: “…ובהיותה כבת ארבע שנים נפטר אביה ר׳ דוד קלאסין הנז׳. והיא-היא רחל הזקנה החיה אתנו כהיום, ‘רחל גרין’, הגרה לבדה בחצר שלה ברובע באב-חוטא. כל ימיה התאמצה להחזיק ישוב של יהודים ברובע השמם הזה, אבל לדאבון נשמטו אחד-אחד מן הגרים שמה ובכל הבתים והחצרות שהיו והנם שייכים ליהודים, גרים עתה נכרים. ורק היא לבדה נשארה בחצר שלה ומתאמצת בכל כוחה שלא תיפול נחלתה גם היא בידי נכרים.”

בגיל 73 נפטרה רחל בביתה שבבאב חוטא בשל התלקחות פתילייה ליד מיטתה. היא נקברה בהר הזיתים, ליד אביה.

חצרה של רחל גרין ברובע המוסלמי בירושלים. ויקיפדיה.

בנו הבכור של קלאסן, גיאורג פרדיננד פטר, סירב להתגייר, ובשל כך גירש אותו אביו מביתו. גיאורג עזב לאלכסנדריה שבמצרים, שם עבד כנגר אומן בחברה צרפתית שעסקה בכריית תעלת סואץ. בצוואתו הוריש קלאסן לבנו, אליו התנכר, סכום מכובד. הקונסול הפרוסי דוקטור רוזן והאפוטרופוס הירש ברלינר שלחו מכתב לקונסוליה הפרוסית באלכסנדריה בו ביקשו לאתר את גיאורג ולהודיע לו על צוואת אביו. “מאחר ואביך הזניח את ההתעסקות עם ילדיו מנישואיו הראשונים כאשר הוא נישא מחדש והתגייר, אתם רשאים להתנגד למכירת הגן או לתבוע את צוואתו. מימוש הצוואה יתעכב כעת עד לקבלת האישור שלך. כמו כן הוא מתעכב בגלל תביעת דודתך שרה (אגנתה) לסכום של 4500 פיאסטר. אני מאיץ בך לענות לנו ולכבד את צוואתו האחרונה של אביך.”

בתשובה מהקונסוליה הפרוסית באלכסנדריה נמסר כי המכתב הועבר לגיאורג שנמצא באל ג’יסר באלכסנדריה. גיאורג ענה בצרפתית וכתב שהוא מייפה את כוחו של הקונסול הפרוסי לטפל בענייניו.

לאחר כשישה חודשים התקבל מכתב בקונסוליה בירושלים המודיע על פטירתו של גיאורג, במרץ 1866 בקהיר, וזאת לאחר שלקח את חייו בידיו בשל צבירת חובות רבים בהימורים. מאחר וגיאורג לא נישא ולא השאיר אחריו ילדים, נותרה אחותו אנה יורשת יחידה. אנה הורתה לקונסוליה למכור את מעט חפצי אחיה במכירה פומבית, ובניכוי הוצאות הקבורה הועברה אליה יתרת הסכום.

משהגיעה בתו של קלאסן אנה-חנה לפרקה נישאה ליהודי תושב אלכסנדריה בשם יעקב צבי בן משה שולדרייך, ועברה להתגורר עימו שם. בעקבות מחלתו של אביה הגיעה לירושלים והתגוררה בבית אביה ביפו. לאחר מותו של אביה נשארה חנה ביפו. בעיתון “הלבנון” התפרסם ב-9.9.1866 מכתב מאת רבי מאיר האמבורגר כי חנה התאהבה בקאימקאם יפו המוסלמי ועברה להתגורר בביתו. גיסו של האמבורגר נזעק להציל את נפשה. בבית הקאימקאם ניסה לשוחח איתה ולהניא אותה מהמעשה אך ללא הצלחה, לפיכך ביקש לשכנע את הקאימקאם לקחתה עוד באותו הערב מביתו, בכדי שהנשים ינסו לדבר על לבה. הקאימקאם התנה זאת בכך שרבי יהודה הלוי יערוב לחזרתה למחרת, אולם רבי יהודה הלוי מרגוזה סירב. הגיס שלח טלגרף דחוף לצבי ברלינר בכדי שיערב את הקונסול הפרוסי והפאשה של ירושלים. בינתיים נלקחה חנה אל המופתי של יפו ונראה היה כי היא עומדת להתאסלם. שוב ניסו הנשים להחזיר אותה מכוונתה, ללא הועיל. הגיס פנה לשכנים בביארה של קלאסן לשאול מה ראו, והם סיפרו כי בעת שמירקה אושפזה בירושלים לניתוח, נותרה חנה לבד בבית ביפו, והקאימקאם היה מגיע לביתה, לעיתים בערב, לעיתים באמצע הלילה. הגיס אץ לספר את הסיפור לקונסול הפרוסי ומשנודע כי כך הדבר, הלך הקונסול בעצמו לבית הקאימקאם ביפו לדרוש כי חנה תובא אל בית הקונסול בירושלים לבירור. הקאימקאם לא יכול לסרב לקונסול ושחרר את חנה. אשת הקונסול דיברה אל לבה וחנה, בוכייה, הבטיחה כי תחזור ליהדותה ובתנאי שיובטח לה כי לא יתנכלו אליה המוסלמים או היהודים, וכך הובטח לה. חנה הוחזרה לבית הקאימקאם שביפו. הקאימקאם הבטיח שבמידה והפאשה יורה לו לשחררה, הרי היא תשוחרר. ובינתיים, העמיד לה שומרת יהודייה וסיפק לה מזון כשר. היחסים בין הקאימקאם לחנה נמשכו, על אף שהתקבל מכתב מהפאשה כי מאחר וסיבותיה להתאסלם אינן מאהבת הדת המוסלמית, הרי אין הישמעאלים מעוניינים בה. חנה נשארה בבית הקאימקאם כשהיא אינה מורשית לצאת את הבית.

בט’ חשון תרכ”ז (18.9.1866) נשלח שטר גט מאלכסנדריה לירושלים ונמסר לה במעמד הרב שמואל סלנט. באותה השנה נישאה חנה לאלמן יהודי מחברון (שם התגוררה דודתה אגנתה) בשם יעקב מלמד ולו בן מנישואיו הראשונים. לשניים נולדו חמש בנות ובן. חנה נפטרה ונקברה בחברון.

אחותו של קלאסן, אגנתה, נישאה בסביבות 1851 ליהודי מומר בשם דוקטור אנטון אברהם קיל, רופא מן “החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים”, בעת ששהתה בארטאס עם משפחתה. לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בירושלים. שניהם המירו את דתם ליהדות בפברואר שנת 1852, ונישאו מחדש כיהודים במאי 1852. במפקד מונטיפיורי 1855 הם רשומים כזוג ללא ילדים בירושלים ושייכים לכולל ווהלין. סמוך ל-1864 נפטר קיל, ואגנתה פנתה גם היא לבקש עזרה מכספי החלוקה. בתשובת פקוא”מ נאמר כי “בעלה מת ואין לה תקווה למצוא משען בהינשאה עוד לאיש כי כבר מתו לה ב’ אנשים ולא תוכל להינשא”. אגנתה בכל זאת נישאה סמוך לשנת 1865 ליהודי בשם יוסף יעקב בלוך. בתחילה התגוררו בירושלים ולאחר זמן מה עברו לחברון. אגנתה ובלוך תבעו את ירושת קלאסן להשבת החוב עליו הצהיר קלאסן וזכו במשפט.

אגנתה נפטרה במאי 1881, שלושה חודשים לאחר פטירת בעלה.

*

המצבה של פטר קלאסן

צאצאי אנה-חנה קלאסן מלמד:

חמש בנות ובן אחד נולדו לאנה-חנה וליעקב מלמד בחברון. שרה מלכה גופינזון (1869), לאה מלמד (נפטרה בילדותה), רבקה ארואץ (1872), ניסים מלמד (1875), רחל מלמד (1883), ומרים עזרא (1885).

כולם נישאו בחברון, וסמוך לשנת 1922 החלו לעזוב את חברון טיפין טיפין.

שרה מלכה גופינזון נישאה שלוש פעמים, ילדיה כולם נולדו מבעלה הראשון ברוך אוחיון. נולדו להם שלוש בנות: ויקטוריה, מזל, ורוזה (שושנה). הם עברו להתגורר ביפו-תל אביב, שם נולדו שלוש הבנות.

רבקה ארואץ נישאה לבן ציון ארואץ, שניהם עברו לתל אביב. נולדו להם שתי בנות: מזל ואסטרולה.

ניסים מלמד שימש כגבאי בית הכנסת בחברון, נישא לריינה, וכל ילדיהם נולדו שם: ויקטוריה, חנה, יעקב, ברוך, וג’ויה. בשנת 1918 נפטרה ריינה משפעת ונקברה בחברון. ניסים נישא לחברתה הקרובה רבקה (ריקה) עזרא, ולזוג נולדו בחברון: אהובה, מלכה (ריינה), יוסף, דוד, אברהם, ויפה (ג’מילה). סמוך לשנת 1929 עברה המשפחה להתגורר בשכונת שיח’ מוניס שבתל אביב, שם התפרנסו בדוחק.

רחל מלמד נישאה לבן דודה שמעון מלמד. לזוג נולדו שישה ילדים: רוזה (שושנה), מאיר, מרגלית (ג’ויה), משה, שמחה, וזימבול.

מרים עזרא נישאה לניסים עזרא, אחיה של ריקה, אשתו של ניסים. ילדי הזוג: ויניזיאנה, חנה, יעקב יוסף, לאה, יפה, אברהם, ושושנה. בסביבות 1920 עברה המשפחה להתגורר ביפו ת”א.

הקשר בין האח והאחיות היה הדוק ואוהב, ויעידו על כך עשרות התמונות המשפחתיות יחד. אולם עם הולדת ילדיהם, וילדי ילדיהם, הלך הקשר והתרופף בין המשפחות, עד שפסק כמעט לחלוטין. בשנת 2007 החלה חיה ארגמן, נינתה של רחל מלמד, במחקר על שורשי המשפחה. ארבע שנים לאחר מכן החלה לילך ברק, נינתו של ניסים מלמד, לחקור את שורשי משפחתה גם כן. בפגישה שנערכה בין שתי בנות הדוד מדרגה שלישית, שלא הכירו לפני כן האחת את השנייה, נחשף קצהו של הסיפור המשפחתי הנרחב.

כאשר הצטברו החומרים הארכיוניים על פועלו של קלאסן ומשפחתו בארץ, יצרה לילך קשר עם כל ענפי המשפחה הנזכרים לעיל והקימה את עץ המשפחה שרשומים בו כיום מעל 2,500 בני משפחה. בדצמבר 2011 נערך בקיבוץ געש כנס שבו השתתפו 250 מצאצאיה של אנה קלאסן, היא חנה מלמד.

כמאה וחמישים שנה חלפו מאז הקימו חנה ויעקב מלמד את משפחתם בחברון. כיום פזורים צאצאיהם בכל רחבי הארץ והתבל. מאז הכנס שומר שבט קלאסן-מלמד על מורשת המשפחה למען הדורות הבאים, בכדי שסיפורה המרתק של אנה לא יישכח.

צפו בסרטון על מאחורי הקלעים של כתיבת “בת הגר מיפו”

קראו גם :

יומנה של קלורינדה מינור -נוצריה ביפו של המאה ה-19

חלוצה אמריקאית בארץ הקודש

אלי אשד מספר על שכונת מונטיפיורי הישוב שהוקם על הפרדס של הגר פטר קלאסן

כריכת הספר - בת הגר מיפו
כריכת הספר – בת הגר מיפו

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + אחד =