בערב נעים אחד התרווח פקיד ממשלתי בשם איוואן דמיטריץ’ צ’רביאֶקוב לרווחה בשורה השנייה של היציע, וצפה מבעד למשקפת באופרה “פעמוני קורנוויל”. הוא הביט ותחושת עונג עילאית השתלטה עליו .. אבל לפתע פתאום … ביטוי שסופרים נוהגים לפתוח בו לעיתים קרובות כל כך סיפור ואכן הסופרים צודקים: החיים אכן מלאי הפתעות! אך לפתע התכרכמו פניו, עיניו התכווצו, נשימתו נעתקה… הוא הסיר את משקפת האופרה מעיניו, גחן לפנים ו… “אפצ’י!”, הוא התעטש כפי שאתם מבינים. אין בעיטוש דבר הראוי לגינוי של אף אחד בשום מקום. מוז’יקים מתעטשים וכך גם מפקחי המשטרה, ולפעמים אפילו יועצי סתר מלכותיים. כל ברואי האל מתעטשים. צ’רביאקוב לא היה נבוך כלל, הוא קינח את פניו בממחטתו, וכאדם מנומס, הביט סביבו כדי לראות אם היה בעיטוש משום הפרעה למאן דהוא. אבל אז אט אט התגנבה תחושת בלבול לליבו והתגברה עליו, הוא הבחין באדון זקן שישב בשורה הראשונה לפניו מנגב בכפפה, בקפידה את פדחתו הקירחת ואת צווארו וממלמל משהו לעצמו. הג’נטלמן הזקן, כך זיהה מיד צ’רביאקוב, היה ברייז’אלוב פקיד אזרחי רב מעלה בדרגת גנרל המשרת במשרד התחבורה. “התזתי עליו,” חשב צ’רביאקוב, “הוא אינו ראש המחלקה שלי, אבל עדיין זה עניין מביך, מן הראוי שאתנצל.”
צ’רביאקוב פלט שיעול וגחן במלוא הגוף קדימה, ולחש באוזנו של הגנרל. “סליחה, הוד מעלתו, התזתי עליך בטעות…”
“לא משנה, לא משנה.”
“למען השם, סלח לי, אני… לא התכוונתי.”
“הו, בבקשה, שב! תן לי להקשיב.”
צ’רביאקוב היה נבוך, הוא חייך בטיפשות ובהה במתרחש על הבמה, אבל תחושת האושר נטשה אותו. תחושת אי נוחות עלתה בו והציקה לו . בהפסקה בין המערכות הוא ניגש אל ברייז’אלוב, פסע לצידו ובעודו מתגבר על ביישנותו, מלמל: “התזתי עליך, הוד מעלתו, סלח לי… אתה מבין, אני לא יודע מה לעשות. אני לא עשיתי את זה ל… “
“הו, די בכך . . . שכחתי את זה, ואתה ממשיך לדבר על זה!” אמר הגנרל, מניע את שפתו התחתונה בקוצר רוח.
“הוא שכח, אבל אור שטני מנצנץ בעיניו” חשב צ’רביאקוב, מביט בחשדנות בגנרל. “והוא אינו רוצה לדבר. אני חייב להסביר לו. . . . שאני באמת לא התכוונתי … . שזה חוק הטבע, שאם לא כן הוא יחשוב שהתכוונתי לירוק עליו. הוא לא חושב כך עכשיו, אבל הוא יחשוב כך מאוחר יותר”.
כששב לביתו סיפר צ’רביאקוב לאשתו על שחרג מנימוסיו הטובים. הוא שם לב לכך שאשתו קיבלה את סיפור התקרית כעניין קל ערך, יחד עם זאת הייתה מפוחדת מעט עד שציין בפניה כי הגנרל ברייז’אלוב אינו עומד בראש מחלקתו אלא בראש מחלקה אחרת, ואז רווח לה.
“יחד עם זאת אני סבורה שעליך לגשת אליו ולהתנצל בפניו, שאם לא כן הוא עלול לחשוב שאינך יודע כיצד להתנהג בפומבי”.
“אבל זהו עצם העניין, ניסיתי להתנצל בפניו אבל הוא קיבל זאת בצורה מוזרה ….הוא לא הגיב בצורה מתקבלת על הדעת ..לא היה זמן לברר זאת כדבעי”.
למחרת היום לבש צ’רביאקוב את חליפת המדים החדשה, הסתפר והלך לברייז’אלוב כדי להסביר את עצמו. הוא נכנס לחדר הקבלה של הגנרל וראה שם מספר ממתינים לראיון וביניהם ראה גם את הגנרל עצמו, שהחל לראיין אותם. לאחר שטיפל בחלק מהפונים אליו, הרים הגנרל את עיניו והביט בצ’רביאקוב.
“אתמול ביציע , אם זוכר, הוד מעלתו,” החל האחרון, “התעטשתי ו… התזתי בטעות… “
“איזה שטויות…שכח מזה! מה אני יכול לעשות בשבילך”, אמר הגנרל בעודו פונה לממתין הבא בתור.
“הוא לא ידבר” חשב צ’רביאקוב, בעודו מחוויר;
“פרושו של דבר שהוא כועס… לא, אי אפשר להשאיר את העניין כך. . . אני אסביר לו.”
כשהגנרל סיים את ענייניו עם אחרון העותרים אליו ופנה לעבר לשכתו הפנימית, התרומם צ’רביאקוב ופסע פסיעה אחת אליו בעודו ממלמל:
“הוד מעלתו ! אם אני מעז להטריד את הוד מעלתך הרי זה משום שאני רוצה להביע חרטה…לא הייתה בכך כל כוונה אם תוכל בנדיבותך להאמין לי…”
פניו של הגנרל נפלו, הוא נופף בידו. “באמת, אתה פשוט מהתל בי אדוני,” הוא אמר כשהוא טורק את הדלת מאחוריו.
“אני מהתל בו?” חשב צ’רביאקוב, “לא היו דברים מעולם! הוא אמנם גנרל, אבל הוא לא מסוגל להבין. אם אלו הם פני הדברים אני לא אתנצל בפני הנפוח הזה יותר! ייקח אותו השד. אני אכתוב לו מכתב, אבל אני לא אלך אליו יותר, בשם אלוהים אני לא.”
כך הרהר צ’רביאקוב בינו לבינו כשהוא הולך הביתה; הוא לא כתב מכתב לגנרל, הוא התלבט והתלבט בדבר אך לא הצליח לשרבט את המכתב. לכן הוא נאלץ ללכת למחרת כדי להסביר שוב באופן אישי פנים אל פנים.
“העזתי להפריע להוד מעלתו אתמול,” מלמל, כשהגנרל הרים את עיניו אליו, “לא בכדי לצחוק על כבודו כפי שהוד מעלתך אמר. התנצלתי על שהתעטשתי על כך … ולא חלמתי להתל בכבודו. אם הייתי מעז להתל בך, כי אז היה נעלם הכבוד לבני אדם, כי אז…”
“הסתלק מכאן!” צעק הגנרל, כשפניו מסמיקים בעודו רועד כולו.
“מה?” תמה צ’רביאקוב בלחישה קופא מפחד.
“הסתלק!” חזר הגנרל בעודו רוקע ברגלו.
נראה שמשהו נשבר בתוכו של צ’רביאקוב. הוא לא ראה דבר ולא שמע דבר, הוא גרר עצמו לעבר היציאה, פתח את הדלת, יצא לרחוב, והשתרך בדרכו, הלום … . כשהגיע הביתה השתרע במלוא גופו מוכנית על הספה מבלי שהסיר את מדיו, הוא שכב על הספה ומת.

אנטון צ’כוב. ציור של אוסיפ בּרָאז (Осип Бpaз),‏ 1898. ויקיפדיה

2 תגובות

  1. Judith Vengerik Eshed בפייסבוק:

    הרופא וגרושתו של עגנון עולה על הסיפור הזה של צ’כוב בעיניי. האובססיה שאיננה מעוגנת במציאות כמקור לשיגעון ולקטסטרופה. ולמרות שאני מעדיפה מתרגמים מרוסית , אני מצדיעה למי שתרגם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה + תשע =