לפניכם החלק השני בסקירה מקיפה על כלל יצירתו של הסופר יובל שמעוני, אחד הסופרים החשובים ביותר בספרות העברית החדשה. והפעם ניתוח מעמיק של הרומן בן שני הכרכים “קו המלח” (עם עובד, 2014), שנחשב לאחד הרומנים החשובים שפורסמו בעברית במאה ה-21 וזכה בפרס ברנר ב-2015.

את הבחירה ב”קו המלח”, ספרו הרביעי של שמעוני, נימקה וועדת פרס ברנר בהיותו “רומן שמעטים כמוהו נכתבו בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט“. עוד קבעו השופטים כי “‘קו המלח’ הוא רומן הגורם לקורא טלטלה הגותית ורגשית כאחד. חשיבותו היא בניסיונותיו לבחון ולהבין את פעולתו של המנגנון האנושי בכלל והמנגנון היהודי – ישראלי בפרט”.

יוסף אורן קובע שכמו בספריו הקודמים של יובל שמעוני יש בו רמזים לאלמנטים בתולדות משפחתו של שמעוני וחייו של יובל שמעוני עצמו.

קראו את חלק א’ של הסקירה:

הדרך אל הנצח -הבשורה על פי יובל שמעוני

המערכת

תקציר “קו המלח”:

סיכום המאה ה-20 על פי יובל שמעוני

בהופעה נדירה בפני קהל, באירוע שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן ב-2019 לרגל הופעת “נער האופניים”, הרומאן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הקדיש יובל שמעוני את דבריו לסופרים ששילבו בעלילות ספריהם דמות שלקתה בעיוורון. בין סופרים אלה מנה גם את “העיוורון” הבא של סבו, המשורר דוד שמעוני: “מעיניו נסתרו תופעות שצופן העתיד”. קביעה זו נתמכת היטב בפרקי הספר שכתב סבו בשלהי חייו, “פרקי זכרונות” (הוצאת אגודת הסופרים העברים במסגרת הוצאת “דביר”, 1953), שבהם דימה ל”עיוורון” את אי-הוודאות שהיא מנת חלקו של האדם במרחב השנים של חייו, השנים שבין הלידה למוות.

באחד מפרקי ספרו זה סיפר דוד שמעוני כי ב-1906, והוא אז צעיר בן עשרים, היה פעיל ברוסיה במחתרת והחזיק מטעמה אקדח ברשותו. בתקופה המהפכנית הזו בחייו ניסח כרוזים בלתי-חוקיים נגד המשטר של הצאר, ובאחד הלילות גם השתלט עם חבריו על בית-דפוס של יהודי, הדפיס כמות גדולה של עותקים מאחד הכרוזים שחיבר, וגם העביר בעצמו חלק מהכמות שהדפיסו באותו לילה אל דירה בקצה האחר של העיר. בפעולה הזו כמעט ונלכד, אך ניצל מגירוש לסיביר רק בזכות קור-רוחו, כאשר התעלם מקריאתו של שוטר, שהורה לו לעצור לבדיקה, והלה בחר שלא לרדוף אחריו (עמ’ 128).

מה למד סבא שמעוני מסערות חייו?

דוד שמעוני. ויקיפדיה

הפרק המהפכני בחיי דוד שמעוני לא היה ממושך, אך גם אחריו, אחרי שהתפרסם כמשורר בולט בשירת הדור, עבר טלטלות רבות בחייו: עלה לארץ ב-1909, ואחרי שנה עזב ונסע לגרמניה כדי ללמוד באוניברסיטאות של ברלין, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, ורק אחרי שהצליח להיחלץ משם עלה ב-1921 שוב לארץ, ונשאר בה לצמיתות. כאן כתב את האידיליות שלו על החלוצים מהעלייה השנייה (המפורסמות מביניהן היו: “יובל העגלונים”, ו”מצבה”), שלימים כונסו ב”ספר האידיליות” שאותו הקדיש לזכרו של יוסף חיים ברנר. 

עוד לפני שעלה לארץ ספג דוד שמעוני ביקורת ברוח הזמן, אחרי שפירסם במהלך מלחמת העולם הראשונה (1917-1916) את האידיליה הראשונה שלו “כרמית”, שבה ביטא “לא להטים ולא ספקות מרים ולא הרהורים מטריפים, כי אם רק שלווה שבאור ואור שבשלווה”. אחדים ממבקרי הספרות של התקופה גינו אותו אז על כך “שבזמן זעזועים חברתיים עצומים תקע את עצמו לתוך הרהורים מופשטים על היחסים ההדדיים של הדמיון והרצון – – – שבימי מלחמה איומה כתב על רוחות, עבים וצללים”.

רק אחרי הרבה שנים השיב שמעוני למבקריו בספר זכרונותיו את הדברים הבאים: “כמה וכמה הופעות בהוויה האינסופית הנראות לנו כניגודיות כגון אור וצל, סער ודממה, עונג וצער, ואולי גם חיים ומוות אינן, אולי, אלא משלימות זו את זו: אינן, אולי, אלא שני צדדים של מטבע אחד, של ההוויה האינסופית” (עמ’ 162).

המילים המודגשות בציטוט זה מופיעות כך במקור, ולפיכך חשוב לבאר את התוכן המשתמע מהן. צירוף המילים “הוויה אינסופית” מגדיר את המציאות כפשוטה, את ממשות החיים שזרימתם היא דינמית, נצחית ואין-סופית (בדומה לזרימת הרוח, עמ’ 57-56, והחול, עמ’ 72-70, ב”מעוף היונה”). ורק בני-אנוש, שהם בני-חלוף ואשר חוו מלידתם ועד מותם רק קטע מאינסופיותם של החיים – פילוסופים, היסטוריונים, סופרים, וכותבי זכרונות – מציעים גירסאות להסבר ההפָכים המתרחשים בממשות החיים בה-בעת, כפי שתכנים שונים ומנוגדים מוטבעים בשני צדדיו של מטבע.

ואכן מנה דוד שמעוני, בפרק נוסף בספר זכרונותיו, הפכים שנתגלו בה-בעת בתגובת יהודים כלפי אירועי המהפכה הבולשביקית ברוסיה, אחרי מהפכת קאֶראֶנסקי משנת 1917 בפטרוגרד, ואחרי מהפכת השבעה-עשר באוקטובר (מהפכת לנין) באותה שנה במוסקבה: “אלה היו סימפוניות עצומות בהן צלצלו בכוח ענקים כל צלילי הנשמה הרוסית, של הפרט ושל הכלל, של העבר ושל העתיד, של העבד המתפרץ מפני אדוניו ושל האידיאַליסטן שוחר החופש, של שכרון הנקמה ושל להט הצדק, של השנאה העמוקה מתהום ושל האהבה העזה ממוות”. או בלשון הדימוי בציטוט הקודם: כל הצדדים המנוגדים של מטבעות התקופה (עמ’ 167).

מסקנה חילונית מול עולם כמרקחה  

בשיר “בין השמשות”, שהתפרסם בתרס”ד (1904), אם כי נכתב כשנתיים קודם לכן (והוא אז רק בן שש-עשרה), תיאר דוד שמעוני חלום שחלם בשעת השקיעה של יום חורף. השיר מסתיים בשתי השורות הבאות: “וְצָפוּן בַּדְּמִי: שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת / אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהַּ”. החיים והמוות הם צמד שאין להפריד ביניהם, וחוק הקיום הוא שלחייו הסואנים של  האדם צפוי מועד סיום, המועד שבו אש החיים הסואנים שלו תכבה, בעוד שאש המוות תמשיך לבעור לנצח בדממה.

השיר מעיד שכבר בשלב מוקדם בחייו, בתחילת המאה העשרים הסוערת ובטרם השלים את שנות העֵשְׂרה שלו, היה סבו של יובל שמעוני צעיר מפוכח וחף מאשליות, עלם שהבין באופן עמוק יותר מאחרים בגילו, כי “שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת”. זהו שיר חילוני לחלוטין במסקנתו על הדואליות הקיימת בממשות: בעוד נשמעים הרעשים הזמניים של החולף, של האדם, נמשכת בדממה גם הוודאות הנצחית של “ההוויה האינסופית”. אלה הם שני צדדיו של המטבע. גם יובל שמעוני, הנכד, הגיע אל המסקנה החילונית הזו של סבו בספרים שפירסם עד כה.

אך לפני שייאמר משהו על ההשקפה החילונית של יובל שמעוני, כדאי לעיין בעוד שיר של סבו, שבו בחרתי להדגים את חדירתה של המוֹדֶרנה לשירה העברית בתחילת המאה העשרים, בספרי “מוֹקְדים חדשים בשירה העברית” (2015). בשיר “וְלֹא אֵדַע”, שנכתב ב- 1917 (אחרי האידיליה “כרמית”, ואולי כמענה סמוי לתגובה המסתייגת של מבקרי התקופה מתוכנה), הוא מתאר “אני” המקיץ מתוך שינה ממושכת ובעודו לָפוּת בין שינה ובין עֵרוּת, הוא מתקשה לקבוע את טיבה של הממשות, האם היא לפני זריחה או לפני שקיעה: “וְלֹא אֵדַע מִי עוֹמֵד עַל יָדִי: הַמָּוֶת אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?”.   

הניגודים בהגותו של הסבא

רמז לפרק המהפכני בחיי סבו של “נועם שכטר” כלל יובל שמעוני ב”המנורה”, הראשון מבין שתי העלילות בספר “חדר”. במהלך בימוי סרט הסברה לטירוני אחת מיחידות חיל-האוויר, נזכר המילואימניק “נועם שכטר” בן ה-37 באירועים שונים משנות ילדותו, וביניהם את שקידת אביו לספר לו על התקופה בחייו של סבו כמהפכן בתחילת המאה העשרים ברוסיה, כאשר עדיין “חשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה” (“קו המלח” עמ’ 308), ולפני שנואש מהמהפכה ונמלט מרוסיה.

במיוחד הבליט אביו של “נועם שכטר”, בסיפוריו על אותה תקופה סוערת ברוסיה ובחיי סבו, את אומץ-לבו של פנחס רוטנברג, שבינואר 1905, הציל בפטרבורג את מנהיגו, כומר שהנהיג הפגנה נגד הצאר ניקולאי השני, הפגנה שנכשלה, ע”י שגזז לכומר את זקנו, הלביש אותו בבגדי אישה, וחילץ אותו מידי החיילים של הצאר. “קסם גדול קסם רוטנברג לאביו בשל המעשה הנועז הזה וגם בשל המעשה שעשה לאותו כומר באחריתו, כשנתגלה שבגד באנשיו” (“חדר” עמ’ 88 וגם ב”קו המלח” עמ’ 226). ואשר לסבו של שכטר, הוא אכן הגיע לארץ שנה לפני רוטנברג, אך נואש גם מהנעשה בארץ ועזב עוד לפני שרוטנברג הקים את תחנת-החשמל בנהריים (“חדר” עמ’ 100), כדי לחזור אליה פעם נוספת ב-1921, והפעם לצמיתות.

אין ספק שעל-פי קורותיו של סבו, דוד שמעוני, שהגדיר את החיים כ”הוויה אינסופית” ונצחית, שכל הגילויים הסותרים מתרחשים בה בה-בעת, ושהיא תמיד הוויה של אי-ודאות לבן-אנוש שזמן חייו בה קצוב, גילף יובל שמעוני את דמות המהפכן הראשון המתואר ברומאן “קו המלח”, איליה פוליאקוב.

בתולדותיו של איליה פוליאקוב אכן כלולה פעולה בנסיבות דומות לפעולת הנקם שביצע רוטנברג נגד הכומר שבגד בחבריו מהמחתרת: אף שהמשימה לרצוח חבר מחתרת שנחשד בבגידה בחבריו לא הוטלה עליו, גרם איליה למותו של הבוגד מפליטת כדור מאקדחו. מאחר שידע כי מנהיגי המחתרת לא יסלחו לו על המעשה שיזם על דעת עצמו ועל תוצאותיו, נמלט איליה לא אל אחת מבירות מערב אירופה, אלא עלה על רכבת שנסעה למזרח היבשת, הרחק מהישג ידם של מפקדיו, ובה הגיע עד לרגלי ההימלָאיה בהודו, ושם הסתפח למשימה הפוכה לחלוטין מאותן שביצע כחבר במחתרת ברוסיה – סייע לווטרינר מאנגליה לנקום את נקמתו מאיטלקי שגנב ממנו את אשתו. אלה הם משיגיונותיה של כל תקופה בהיסטוריה: “להט הצדק” לכלל בצד אחד של המטבע, ו”שכרון הנקמה” הפרטית בצידו האחר, כך בחייה של חברה וכך גם ביחסי יחיד מול יריבו.

המקורות לעלילת “קו המלח”

כאשר נמלט איליה מרוסיה, ועלה על רכבת במסלול הפוך לזה שהיה מצופה שיבחר לנוס בו, רכבת שדהרה לעומק מזרחה של היבשת, לא ידע שזו שלא הספיק להיפרד ממנה, צעירה נאת-מראה, הרתה מליל האהבה היחיד שלהם, ושמרחמה יגיח כעבור תשעה חודשים בן מזרעו. ושכעבור שנים אחדות היא תעלה עם בנה לפלסטינה-א”י, ארץ שהוא לא שקל מעולם להימנות עם חלוציה, ושבמשך כל חייו ינבור הבן הזה בעיתונות העברית של תחילת המאה וינסה לדלות מהם מידע על אביו המהפכן, כדי לבסס את ההערצה לדמותו.

העיוורון של איליה היה כפול. עד יום מותו לא שיער כלל שבן נולד לו מליל האהבה הנשכח ההוא, וכמובן שלא העלה כלל על דעתו שגם נכד ייוולד לו בארצם של החלוצים, שבניגוד לאביו לא נבר בעיתונים עבריים נושנים כדי למצוא בהם מידע על סבו המהפכן, אלא יצא למסע במסלול המשוער של סבו, איליה פוליאקוב, וגם סיים את חיים במקום שבו סיים סבו זה את חייו, בכוך התבודדות של מנזר בשיפולי ההימלָאיה ההודיים, שבו גאל סבו את עצמו מייסורי מצפונו.  

בפואמה “ממדבר למדבר” שהשלים בתרפ”א (1921), בשנת עלייתו השנייה לארץ (שירי מסע ביוגרפיים המתארים את אירועי חייו בין שנותיו במדבר אירופה עד הגיעו ל”מדבר יהודה” בא”י), שילב דוד שמעוני שיר לירי המספר על נטישת עלמה אחרי ליל אהבה יחיד – אירוע הממשיך לצער אותו גם אחרי שנים: בּוּזוּ לִי! נַעֲרָה גְדוֹלַת-עֵינַיִם וּגְדוֹלַת-חֲלוֹמוֹת עָזַבְתִי שָׁם – – – וַאֲנִי עֲזַבְתִּיהָ גַּם מִבְלִי קַחַת בְּרָכָה מִמֶּנָה – – –  לִפְנֵי הִפָּרְדִי מִמֶּנָּה לָנֶצַח”.

עדות זו משירתו הלירית של דוד שמעוני, סבו של יובל שמעוני, מחזקת גם היא את ההנחה שסיפורי החיים של שלושת הגברים ברומאן “קו המלח” – הפרק המהפכני בחייו של איליה ברוסיה, הפרק הארץ-ישראלי של בנו נחמן ששילב בחייו חרב וחרט, והמסע בהודו של נכדו הישראלי אמנון במסלול של סבו המיתולוגי – מבוססים במידה כזו או אחרת על אירועים שהתרחשו בממשות לגברים משלושה דורות במשפחת שמעוני.

נחמן ב”קו המלח”

מיום שעמד על דעתו אסף נחמן מידע על אביו איליה פוליאקוב. ומאחר שאמו מאשה סירבה לגלות לו פרטים על אביו, כי לא סלחה לו על כך שנטש אותה במינסק ולא חזר מפטרבורג להינשא לה, “היה יכול לצייר לו את דמותו כרצונו, להגדיל ולהאדיר אותו כמין יֵשוּת נאצלת” (עמ’ 225), “כאדם שביצע מעשי גבורה” (עמ’ 295-294). במשך כל שנותיו המשיך בכך: “בילדותו ובנעוריו קשר אותו (את אביו) למופלאות בעלילות ששמע, ובבגרותו, בשנים שהיה איש אקדמיה והתמתן, נמצאו לו תחומי עניין אחרים, אבל בזקנותו שבה ועלתה כמיהתו הישנה לעלילות מופלאות, והפעם בלי כל סייג. – – – בבת-אחת התחדשה בכל תוקפה משאלתו הישנה: אם לא שיחזור, לפחות שיהיה (אביו) דמות מופתית, משכמו ומעלה” (295-294).

מאחר שלא קיבל עד הגיעו לבגרות מענה על השאלה שהטרידה אותו, “מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו” (עמ’ 317), בחר נחמן ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה והתכוון להתרכז באירועים ברוסיה בתקופת שלטונם של שני הצארים שמהפכנים רצחו אותם – אלכסנדר השלישי (1894-1881) וניקולאי השני (1917-1894) – ושבתקופתם השתייך גם אביו למחתרת מהפכנים כלשהי.

בשנת 1943 התגייס נחמן לבריגדה. תחילה לחם באפריקה (עמ’ 276), ואח”כ באירופה (עמ’ 295). אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיקם אחרי שהצטרף להגנה (עמ’ 500). אחר-כך לחם במלחמת השחרור, ואחרי סיומה חידש את לימודיו באוניברסיטה (עמ’ 392). אף שהצטיין בלימודיו, הבין שעקב תככים בחוג להיסטוריה לא יקודם בו למעמד מרצה, ולכן עזב, שרף את מחקרו הגמור על יחס הדתות לזמן ולמוות (עמ’ 397-392), ועבר לעבוד בעיתון “דבר” (עמ’ 460) כמגיה קפדן שהיה אימת כל הכתבים, ונושא קבוע לבדיחותיהם. אחרי פרישתו לגמלאות ישב בספרייה וחקר את עברו של אביו איליה.

פרטים אלה על נחמן, בנו של איליה פוליאקוב, מושתתים במידה זו או אחרת על דמות אביו של יובל, שמואל שמעוני, כפי שאפשר להיווכח ממסכת חייו: שמואל שמעוני נולד ברחובות ב-1921 (השנה שבה עלה דוד שמעוני בשנית לא”י), ולימים נודע במשך 20 שנה כמנהל המיתולוגי וחמור-הסבר של תיכון חדש בת”א. בסיום לימודיו בגימנסיה הרצליה בת”א (יסודי ותיכון), יצא להכשרה בקיבוצים גבע ורמת יוחנן, במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בבריגדה היהודית, אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית היסטוריה ומקרא. לימודיו באוניברסיטה נקטעו בפרוץ מלחמת השחרור, שבה היה לוחם בגדוד מכמש ובגדוד בית-חורון, אך הוא השלים אותם אחרי שהמלחמה הסתיימה.

שמואל שמעוני אכן היה איש החרב והחרט, כרבים מבני דורו, וכמו נחמן פוליאקוב ב”קו המלח”, שהפך את איסוף המידע על אביו איליה למפעל חייו, גם שמואל שמעוני שקד לדלות חומרים מהעיזבון של אביו, המשורר דוד שמעוני, ופירסם מהם ב-2002 את מכתבי הוריו מהשנים 1920-1910 בספרו “עשר שנים, אהבת דינה ודוד”.

דינה, סבתו של יובל, היתה בתו של ברוך פפירמייסטר – המוזכר ב”קו המלח” כצעיר שבניגוד לבני גילו שנסעו למערב אירופה, הוא התייחד בכך “שנסע מעיירתו ברוסיה למזרח וחי שם שנים לפני שעלה לא”י” (עמ’ 457). כאשר עלתה משפחת פפירמייסטר ב-1892 לא”י היתה דינה תינוקת בת שנה. תחילה התגוררה משפחת פפירמייסטר בראשון לציון, ומ-1920 עברה לרחובות, שהיתה תחנתו הראשונה של דוד שמעוני בארץ בעלייתו השנייה אליה ב-1921.

אמנון ב”קו המלח”

גם הפרטים על אמנון (שכבר מזמן שינה את שם-המשפחה שלו מפוליאקוב לפּוֹלֵג), שרוכזו ב”קו המלח” (בעמ’ 831-818), ופוזרו בו במקומות נוספים, חופפים בחלקם לאלה שניתן היה ללקט מהעלילה המוצפנת בשתי העלילות הגלויות ב”חדר”. התקופה המשפיעה ביותר בחייו של “נועם שכטר”, תקופת שירותו במלחמת לבנון, היא גם התקופה שהשפיעה על אמנון לעזוב את העיסוק בעיתונות ואת נעמי, זוגתו במשך ארבע שנים, כדי להתפנות למסע בעקבות איליה פוליאקוב סבו. לפיכך “המספר” ו”נועם שכטר”, גיבורי העלילה המוצפנת בשני הרומאנים הקודמים של יובל שמעוני (ב”מעוף היונה” וב”חדר”), מתלכדים באופן מושלם עם אמנון “ב”קו המלח”, ושלושתם מבוססים במידה זו או אחרת על חייו של יובל שמעוני בתקופה זו.

על השפעתה של תקופת השרות במלחמת לבנון על אמנון ניתן ללמוד מהקטע הבא ב”קו המלח”: “יצא בזמנו למלחמת לבנון, ומין אובססיה תקפה אותו אחריה, ומבעד לכל מאורע ומאורע חיפש תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום. אלה היו האשמות נוראות, תיאוריות קונספירציה שרק מוח מעוות יכול להגות אותן – – – שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת” (513).

אחרי שהשתחרר משירותו בלבנון עזב אמנון את הארץ, וטס אל אנגליה לפגוש את בנו של הרופא מיקנזי, בתקווה לדלות ממנו פרטים על איליה פוליאקוב. אחרי שלא הפיק ממנו שום מידע בעל ערך על סבו, לא חזר אמנון מאנגליה אל נעמי ואל ילדיה אלא טס אל הודו “כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים לחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שיְשנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ’ 308).

אמנון ביסס במידה רבה את קביעתו זו על ההיסטוריה על תיאור מפורט של תקופת המילואים שלו במלחמת לבנון הראשונה (בעמ’ 865-832), ובמוקדה האירוע ששבר את לבו: כישלונו להציל את עַלי מטביעה בים, ילד רך בשנים שאך זה התייתם בהפגזה מהוריו. 

סיכום עצוב של המאה העשרים                

הרומאן “קו המלח” הוא סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית-ישראלית וכלל אנושית. וכדי להקיף את מֵאת שנותיה היה יובל שמעוני זקוק לשלוש דמויות שיְיצגו ביחד את רצחנותה, ואת האסונות שהמיטה על האנשים שכל-כך ציפו שתשנה את פני ההיסטוריה מכפי שהיתה במאות הקודמות. את האכזבה הזו מהמאה העשרים ביטא יובל שמעוני ברומאן הזה, בכל העוצמה שפציפיסט כמוהו, שוחר שלום שגם לחם להשלטתו, יכול היה לבטא אותה, באמצעות משפטם הקשה על ההיסטוריה של שלושה מגיבורי עלילת “קו המלח”. 

איליה פוליאקוב פעל כיהודי סוציאליסט בתחילת המאה, כדי למוטט את עריצות הצאר, ונכשל כי גילה שהמהפכה מחליפה רודנות אלימה אחת, זו של הצאר, ברודנות אלימה ממנה שנייה, של מנהיגים כוחניים מן העם הרוסי שאילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי אפשרויות בלתי-אנושיות: להרוג או להיהרג. כאשר עזב את מינסק בלי שנפרד ממאשה (מרים) הרהר איליה שאולי השאיר את מאשה בהריון, אך דחה מחשבה זו בו-במקום: “כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו. – – – ולמה יצא (התינוק מרחם אמו) אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג” (עמ’ 177). ומאחר שמצפונו ייסר אותו על המעשים שביצע בפטרבורג בשליחות המחתרת, ביטא בקול את אכזבתו מההיסטוריה: “הייתי מספיק רע – – – אנשים נהרגו בגללי” (עמ’ 662-661).

נחמן פוליאקוב, בנו של איליה, פעל באמצע המאה, וכלוחם מן השורה של הציונות לחם בבריגדה, לחם במלחמת השחרור, והיה בין קולטיה בארץ של שארית הפליטה משואת אירופה וגם של המוני הפליטים מקהילות יהודיות במדינות ערב. עד מהרה נוכח שהצלחתה של הציונות להגשים את מטרתה המרכזית, ההקמה של “מדינת היהודים” בא”י, יצרה סכסוך מתמשך עם עמֵי ערב – סכסוך שבו נאלצים בני-אנוש שוב לבחור בין שתי אפשרויות בלתי-אנושיות: להרוג או להיהרג. במועדו, בהגיעו לזקנה מופלגת, ואחרי שחקר במשך שנים רבות את מה שאירע לאביו בשנות המהפכה, ניסח נחמן מסקנה כוללת ואוניברסאלית יותר מזו של אביו על ההיסטוריה: “עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סֵעוּדית, רק העולם קשיש ממנה” (עמ’ 513-512 ברומאן).

אמנון פּוֹלֵג, נכדו של איליה, פעל בשלהי המאה, וגם הוא לחם, הן בסדיר והן במילואים, במלחמות הממוחזרות שיזמו מדינות ערב נגד קיומה של מדינת העם היהודי בארץ-ישראל – לחם והתאכזב, ולכן יצא למסע בעקבות סבו לסיים את חייו בכוך המתבודדים בצפונה של הודו שגם סבו בחר לשים שם קץ לחייו אחרי שנואש מתיקון העולם במהפכה. ואת משפטו על ההיסטוריה כבר ציטטנו קודם: “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ’ 308). 

סיכום אופטימי על יצירתו של יובל שמעוני

כאמור, ב”קו מלח”, שהוא רומאן פציפיסטי המגיש סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית-ישראלית וכלל אנושית, סקר יובל שמעני את המאה העשרים באמצעות קורות-חייהם של שלושה גברים (איליה, נחמן ואמנון), שאמנם היה ביניהם קשר גנטי, אך כל אחד מהם היה בן תקופתו וגם חי באינטנסיביות את אירועי תקופתו, ולכן סיכם כל אחד מהם בדרכו את משפטה של ההיסטוריה. באמצעות אכזבתם המשותפת מן האיוולת של האנושות במשך דורות ביטא יובל שמעוני את הרעיון העמוק על אותה “הווייה אינסופית” ורבת הסתירות שעליה דיבר סבו, דוד שמעוני.

אך כישרונו המיוחד של יובל שמעוני כמספר איננו מתבטא רק בהבלטת השקפתם זו של השִמְעונים לדורותיהם בעלילות ספריו על כישלונות התנהלותה של ההיסטוריה, אלא ב”פיקשן” (FICTION), בבידוי המפתיע שהעניק לגיבוריו, בידוי המעיד על דמיונו העשיר כיוצר, ועל יכולת הסיפור הנדירה שלו, שהיא כתיבה אלטרנטיבית לזו המקובלת שהורגלנו אליה גם ביצירותיהם של הטובים מבין סופרי הדור.

יתר על כן: בעוד שבשני הספרים של החטיבה הראשונה, ב”מְעוּף היונה” וב”חדר”, עסק יובל שמעוני בעיקר בנושא מצומצם וכמעט פרטי של “ההווייה האינסופית” (באהבת צעיר ישראלי לצרפתייה בת-גילו, שניהם גיבורי העלילה המוצפנת, ובסיפורי-חיים של דמויות-המשנה בעלילות הגלויות), ב”קו המלח” הוא פתח חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל-דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על נפשו של הפרט ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד.

יובל שמעוני נואם לאחר הזכיה בפרס ברנר על “קו המלח”. צילום: תפארת חקק

ביבליוגרפיה: הפרק על “מעוף היונה” כלול בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991; הפרק על “חדר” (ביחד עם פירוש לאגדה “הכס”) כלול בספרי “הקול הגברי בסיפורת הישראלית”, 2002; הפרק על הרומאן “קו המלח” כלול בספרי “חילופי דורות בסיפורת הישראלית”, 2018.

yoseforen@bezeqint.net

יובל שמעוני

קראו עוד על יובל שמעוני :

הכס – סיפור פנטסטי מ”חדר” מאת יובל שמעוני

יובל שמעוני בלקסיקון הספרות

יובל שמעוני בויקיפדיה

יובל שמעוני זוכה בפרס ברנר על “קו המלח”

שני כרכי “קו המלח” מאת יובל שמעוני

הפוסט הקודםהדרך אל הנצח: הבשורה על פי יובל שמעוני
הפוסט הבאהבעיה עם מבקר ספרותי, פיליטון של אפרים קישון
יוסף אורן
יוסף אורן (אורנבוים), חוקר, מסאי ומבקר-ספרות. נולד בסרטוב, רוסיה, בי' באב ת"ש, 14 באוגוסט 1940. הגיע לארץ בגיל תשע. מאז 1950 תושב ראשון לציון, בה למד בבית הספר היסודי "חביב", ובגימנסיה הריאלית. לאחר שירותו הצבאי למד בסמינר לוינסקי בתל-אביב, ובאוניברסיטת תל-אביב. בשנים 1963 עד 1976 לימד ספרות בבתי-ספר תיכוניים, וכיהן בהם בתפקידי ניהול שונים. מ-1977 עד לצאתו לגמלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. יוסף אורן פירסם במהלך השנים מאות רשימות, מאמרי-ביקורת, ודברי ספרות שונים. הוא זכה פעמיים בפרס הביקורת ע"ש מרדכי ברנשטיין (1981 ו-1989), ובפרס היצירה מטעם ראש-הממשלה (ב-1989). ספרו "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" זכה בפרס "חנו" של יהדות מקסיקו (1983). ערך את כתבי-העת "בעד ונגד", ו"יחד" (1972־1980). כינס וערך את לקטי הסיפורים של יוסף אריכא (1982), ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון - "בוסתן הראשונים" (1989).

2 תגובות

  1. אבינועם מאן כותב בפייסבוק:

    אתר ‘יקום תרבות’ של אלי אשד התפרסמו בימים האחרונים שתי רשימות של המבקר יוסף אורן על ספריו של יובל שמעוני. הרשימה הראשונה דנה בשני הספרים הראשונים, ‘מעוף היונה’ ו’חדר’, ורובה מוקדש לטענה שבספרים אלה, נוסף לעלילות הגלויות, קיימת עלילה נוספת, ‘עלילה מוצפנת’, כביטויו, המפוזרת בין שני הספרים, על חלקיהם השונים, עלילה המתארת פרשת אהבה ופרידה, וכי עלילה זו קשורה בארועים שקרו למחבר עצמו. הרשימה השנייה עוסקת בספר האחרון של שמעוני, ‘קו המלח’ (שלושת הרומנים הללו, וכן המסה ‘אל העפר’, על התנ”ך, הם כלל יצירתו של יובל שמעוני עד כה, במשך כשלושים שנה). הטענה של אורן לגבי ‘קו המלח’ היא, שגם בעלילת ספר זה, שבעיקרו מספר על שלושה דורות של משפחת פוליאקוב-פולג, המחבר מסתמך על ארועים ודמויות ממשפחתו, החל בסבו, המשורר והמתרגם דוד שמעוני (שמעונוביץ), המשך באביו, מנהל גימנסיה קפדן, וכלה בו עצמו. בשתי הרשימות הכותב מצביע על נקודות הדמיון בין עלילות הספרים, לרבות זו ‘המוצפנת’, לחיי שלושת הדורות במשפחת שמעוני. ברשימה הראשונה הוא אף מפרט מהי אותה עלילה מוצפנת, ומצביע על מראי מקום לה בשני הספרים.
    וכשאני קורא את הדברים הללו, נטייתי היא לומר, אז מה? מה הטענה, שהמחבר השתמש באירועים מחייו הוא, או חיי בני משפחתו, הכניסם לתוך ספריו, וייחס לגיבוריו כמה מהם? וכי יש כאן איזה חידוש או הפתעה? סביר לגמרי שאכן כך ינהג סופר, במיוחד אם הרומן שהוא כותב מתרחש במקומו ובזמנו. למה, במקום לכתוב על הספרים עצמם, הראויים גם ראויים לדיון מעמיק, לעקוב אחר דמיון לחיי המחבר, כאילו קיבל המבקר משימה, ‘גלה כמה שאפשר יותר על יובל שמעוני מתוך ספריו’. וכלל איני משוכנע שאכן ישנה ‘עלילה מוצפנת’. בודאי יש כמה רמזים סתומים לארועים קודמים מחיי גיבורי הספרים. מכאן נראית לי הדרך רחוקה מהקביעה שרמזים אלה, המשוייכים לאנשים שונים בשני הספרים, על ארבע עלילותיהם הגלויות, אמנם הם חלק ממכלול אחד ומצטרפים לעלילה אחת. לא רק זאת, אורן אף מצביע על גיבור אותה ‘עלילה מוצפנת’, שהוא אחד מהמשתתפים בעלילת ‘המנורה’, החלק הראשון והארוך ביותר ב’חדר’. בכך מוסט הדגש מכלל המשתתפים לאחד מהם, וזו לדעתי טעות. נכון, כפי שאורן כותב בסיום דבריו, ששמעוני מספר על פרטי חייהם של אותם משתתפים, חיים שהם ייחודיים להם. אלא שעל ידי בחירת אותן דמויות, שהזדמנו באקראי לחדר אחד ולביצוע משימה אחת, על רקען, גילן, עיסוקיהן, מקומות מגוריהן, זכרונותיהן, מחשבותיהן, השונים כל כך זה מזה, שמעוני בונה תמונת פנורמה, מפליאה ומרהיבה בדיוקה, ברוחבה ובהעמקתה, של החיים בישראל ברגע התרחשות הסיפור. אין לסיפור גיבור יחיד, כלל החברה היא הדמות המצטיירת לקורא, ולפחות קורא זה עמד על כמה מהניואנסים של דמות זו רק בקריאה שנייה, ואולי שלישית ועוד.

  2. תיקון: הצאר אלכסנדר השלישי לא חוסל על ידי המהפכנים. הוא נפטר ממחלת כליות בשנות הארבעים שלו. אביו, אלכסנדר השני הוא נהרג מידי מהפכן ב1881, ושנים אחר כך בנו, ניקולאי השני, הוצא להורג בידי הבושביקים

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן