נחי זלצמן “נשר המדבר”, ספרי ניב הוצאה לאור, תש”ף 2020. 

תקציר הספר:

נשר המדבר הוא רומן עלילתי רחב יריעה הפורשׂ לפני הקורא את תקופת מלכותו רבת-התהפוכות והמלחמות של דוד המלך. במרכז הרומן דמותו העזה, רבת-הרושם, והטרגית של יואב בן צרויה, אחיינו של דוד, איש סודו ושר צבאו. תככים, מהלכים פוליטיים, קרבות, ורומנים אסורים נמהלים זה בזה: הבריחה של דוד משאול, סיפור נבל הכרמלי, אוריה החיתי, אהבת דוד ובת שבע, סיפורם הטרגי של אמנון ותמר, מרד אבשלום, ועוד ועוד. בשפה קולחת, ברגישות, ובמיומנות, מאיר הספר את התקופה מבחינות שונות: פוליטית, חברתית, ותרבותית, ומאיר את גיבוריה כאנשים בשר ודם. נשר המדבר הוא ספר מרתק, מעשיר, ומעורר מחשבות באשר לטבע האדם ולהתרחשויות של ימינו. נחי זלצמן, יליד תל אביב, גדל ומתגורר ברמת גן, זהו ספר הפרוזה הראשון שלו.

בפרויקט הסיפור התנ”כי שלנו אנחנו מפרסמים הפעם כמה פרקים מספר חדש שיצא לאחרונה, ועוסק בחיי מצביאו של דוד בן ישי, אחיינו יואב בן צרויה.

אבל תחילה, לפני שנפנה לספר עצמו, ראיון קצר עם המחבר נחי זלצמן שזהו ספרו הראשון.



נחי זלצמן

אלי: פרסמת כבר משהו בעבר?

נחי: לא. זהו ספר הביכורים שלי.

אלי: מדוע החלטת לכתוב ספר ועוד רומן תנ”כי?

נחי: מותו הפתאומי של אחי יובל זלצמן ז”ל, במהלך טיול ג’יפים משפחתי במדבר, הניע אותי להנציחו באמצעות הוצאת ספר שיוקדש לו, וחשבתי שחזרה לימי התנ”ך תהיה הנצחה נאותה.

אלי: מדוע החלטת לפנות לסיפור יואב בן צרויה ודוד ?

נחי: במסגרת לימודי התואר הראשון באוניברסיטת בר-אילן היו קורסי חובה בנושאי דת ויהדות. אחד הקורסים התמקד בשנותיו האחרונות של דוד. המרצה ניסתה להוכיח שצוואתו לשלמה ביחס ליואב “ולא תורד שיבתו בשלום שאול “- אותנטית. אני הטלתי ספק בדבריה ואמרתי לעצמי שיבוא יום ואכתוב ספר שיעשה צדק עם יואב (איני מרחיב בתשובה כדי לא לעשות ספוילר).

אלי: מדוע התרכזת בדמותו של יואב?

נחי: כי לדעתי יואב בן צרויה הוא גדול המצביאים של עם ישראל בכל התקופות. אמיץ לב, אסטרטג, צנוע, כריזמטי, ונאמן לדוד, לעמו, ולמלכות. ליואב חלק גדול ומשמעותי בהישגיו הצבאיים והמדיניים של דוד המלך.

אלי: מה המיוחד בתקופה עליה אתה כותב?

נחי: תקופתם של דוד ויואב הינה תקופה של הרחבת הגבולות, הפיכת ישראל לממלכה מאוחדת, ולמעצמה אזורית. התקופה עשירה בסיפורים מרתקים, מאבקים פוליטיים, ניצחונות צבאיים, רומנים אסורים, ועוד. היא מזכירה בזה את התקופה שלנו, וזה דיבר ומדבר אלי.

אלי: בספר שינית מהסיפור התנכ”י או נשארת נאמן למקור ככל האפשר?

נחי: גישתי הייתה להישאר נאמן עד כמה שניתן לסיפור התנכ”י. התייחסתי לדמויות כאנשים בשר ודם: תחושות, מחשבות, רצונות, ומעלות. השתמשתי בידע שצברתי ובדמיוני על מנת להשלים את כל מה שהיה חסר לי בעלילה.

אלי: האם קראת יצירות ספרותיות מודרניות אחרות על הנושא? צפית בסרטים?

נחי: קראתי ספרות מודרנית בנושא, וגם פרשנויות שונות וספרים בנושאי מלחמות וקרבות בתקופת המקרא. אבל הפרשנות הסופית היא שלי ושלי בלבד.

אלי: אתה מתכנן לכתוב עוד ספרים מסוג זה?

נחי: בהחלט. כרגע אני כותב ספר על אירועים מיוחדים בתנ”ך, חלקם פחות מוכרים, אבל כולם מעניינים מאוד.

עד כאן נחי זלצמן וכעת לפניכם כטעימה מהספר כמה פרקים ממנו, העוסקים בשניים מהאירועים הדרמטיים ביותר בחייו של יואב בן צרויה: כיבוש העיר יבוס היא ירושלים, והמאבק בבנו המורד של דוד – אבשלום.

עטיפת הספר “נשר המדבר”

ירושלים

יואב עם אימו צרויה בעלה שני אחיו אבישי ועשאל  the 
Isais family tree 
Schedelsche Weltchronik , Nuremberg 1493
ויקיפדיה

מותו של איש-בושת הותיר את שבטי ישראל ללא מנהיג. בהתכנסות של ראשי השבטים התקבלה החלטה לוותר על העמדת מלך מקרב שבטי ישראל, ובמקום זאת לפנות בבקשה לדוד שיחיל את מלכותו גם על ישראל.

משלחת מכובדת של ראשי השבטים עשתה את דרכה לחברון.

כשהגיעו אל דוד הוא קיבלם בכבוד מלכים והזמינם לומר את דבריהם בלא חשש.

ראש המשלחת פנה אל דוד: “בני עם אחד ואב אחד אנחנו. בעבר, כששאול מלך עלינו, היית חלק מצבא שאול, בטרם נפרדו דרכיכם. אנו מאמינים שאתה הוא יורשו של שאול, ושעליך למלוך גם על ישראל.”

דוד התרגש מהמעמד ונתן את הסכמתו המיידית להיות להם למלך. הוא כרת איתם ברית, ומיהר להשלים את ההליך בטקס חגיגי שבמהלכו נמשח למלך גם על ישראל.

הממלכה נעשתה שוב מאוחדת, ממלכת ישראל.

לאחר שעזבו ראשי השבטים, איש איש לשבטו, פנה דוד ליואב: “עכשיו, כשאני מלך על כל ישראל, מן הראוי שאעתיק את ארמוני לעיר שממוקמת במרכז הארץ שאינה שייכת לשום שבט. מה דעתך על יבוס?”

“יבוס היא בחירה נבונה ומתאימה,” השיב יואב. “היא נמצאת במרכז הארץ ונשלטת בידי היבוסים החלשים, מה שאומר שכיבושה יהיה קל יחסית.”  

הם היו תמימי דעים, אבל דוד החליט לנסות תחילה לקבל את העיר ללא קרב. הוא עלה לירושלים, עם יואב ועם כוח צבאי מצומצם, וביקש להיפגש עם מלך יבוס.

מלך יבוס קיבל את דוד בסבר פנים יפות. לבקשת דוד ערך להם המלך סיור בעיר. הם התרשמו מהעיר והביעו את התפעלותם מיופייה הרב, דבר שנשא חן בעיני המלך. כל אותה העת רשם יואב בזיכרונו את מבנה העיר, את רחובותיה, את הסמטאות ואת עמדות השמירה.

כשסיימו את סיורם, הזמין מלך יבוס את דוד ואת אנשיו למשתה מלכותי. בעודם סועדים, שאל המלך: “במה אוכל לעזור לך?”

“אני בא אליך בשליחות של שלום, בשם עמי. כבוד גדול נפל בחלקך, עירך, יבוס, נבחרה להיות עיר הבירה של עם הנצח ישראל. מבקש אני ממך לעזוב את העיר עם אנשיך ולהחליפה בכל עיר מערי ישראל אשר תבחר.”

מלך יבוס לא יכול לעצור בעצמו ופרץ בצחוק גדול.

“מדוע אתה צוחק?” נעלב דוד.

“אתה בא בשלום? אתה בא אלי, אל עירי שבה אני מולך, ומבקש ממני לפנותה? איני יודע אם בקשתך משעשעת או חצופה יותר.”

“החלטָתי סופית,” הרצינו פניו של דוד. “אני מבכר לעשות זאת בדרכֵי שלום, אבל אם לא תותיר בידי ברירה, אכבוש את העיר בכוח.”

מלך יבוס פרץ שוב בצחוק. לאחר שנרגע מעט מצחוקו אמר, “לכבוש את ירושלים אתה אומר? לבקע את חומות העיר? גם אם אעמיד כשומרים אנשים עיוורים ונכים לא תצליחו לפצח את חומות העיר הגבוהות והבצורות ולכובשה.”

דוד הביט ביואב ואמר בטון של השלמה, ” יש צדק בדבריו, העיר מבוצרת היטב, החומה גבוהה ואינה ניתנת לביקוע. יהיה עלינו לבחור עיר מערי ישראל ולהקים בה את בירתנו.”

“אכן קשה מאוד יהיה לכבוש את העיר,” הסכים עמו יואב ושיווה לפניו ארשת קודרת.

מלך יבוס חייך אליהם, מבין שהשניים ויתרו על רעיון הכיבוש והם מאוכזבים. “אם פניכם לשלום אשמח לארח אתכם בכל עת,” אמר.

 הם סיימו את ארוחתם ונפרדו כידידים.

השחר טרם הפציע כשראשוני לוחמיו של דוד התקרבו לחומות העיר.

כדי להמריץ את הלוחמים לחש דוד באוזני נושא כליו: “הראשון שיכה יבוסי, יהיה לראש ולשר.”  

ההודעה עברה בלחש מפה לאוזן. יואב הרים את ראשו והציץ מעל לסוללה והבחין בסיור הרגלי של לוחמי יבוס שנע בכבדות סביב החומות: שלושה שומרים חמושים בחניתות, מותשים מהלילה ומהצעדה הבלתי פוסקת סביב החומה. הוא סימן בידיו לשניים מהלוחמים אשר איתו. נאמנים לאסטרטגיה הידועה של יואב הסירו השניים מעליהם את כל הציוד הכבד, כולל אפוד המגן והחרב, הניחו אותם על האדמה ונשארו חמושים בסכין החדה שהייתה קשורה לשוק רגליהם, ותו לא. יואב המתין שהשומרים הסובבים את החומה יחלפו על פניהם ויפנו אליהם את הגב ואז הניף את ידו מלמעלה למטה, אות לשניים להצטרף אליו ולצאת לדרך. הם נעו שלושתם בהליכה מהירה וחרישית וִנדמו לדוד, שהשקיף עליהם מעל לסוללה, כשלושה נמרים המשחרים לטרף. הם הגיחו מאחור אל החיילים היבוסיים והשתלטו עליהם, כששמאלם חוסמת את פיהם וימינם משסעת בסכין את צווארם בתנועה מהירה והחלטית. דם ניתז לכל עבר והכתים את בגדי הלוחמים. קול חרחורם של השניים כמעט לא הגיע לאוזניו של דוד, שהסתתר עם שאר הלוחמים מאחורי סוללת העפר. הוא הבין שהשלב הראשון עבר כנראה בשלום ושיהיה עליו לפרוע את החוב ליואב.

לאחר חיסול המשמר היבוסי ניתן האות לחיילים המטפסים. כעשרים חיילים טיפסו בזריזות על החומה, כקופים המטפסים על עץ גבוה. יואב ציין לעצמו את הכושר המופלא שגילו, הוא עצמו מעולם לא הצליח לטפס בצורה כזאת. כשהגיעו לקצה החומה זרק כל אחד מהם חבל, שנקשר מיד לסולם חבלים והועלה במשיכה בחזרה אל קצה החומה. כשכל הסולמות היו קשורים לחומה, ניתן האות והחיילים, ובראשם יואב, טיפסו בזריזות לחומה וירדו מעברה השני אל העיר, כגל רודף גל, מציפים את העיר הנמה.

יואב הוביל את חייליו לשער העיר, לעבר חיילי המשמר היבוסי שהיו מוצבים במקום, אך כשהגיע לשער מצא שחיילי המשמר נסו על נפשם לכל עבר, מה שהקל על פתיחת השערים לפני דוד וכל שאר הלוחמים שהמתינו מחוץ לחומות. הלוחמים נצמדו לחומה ויואב תקע בשופר את קריאת הקשתים. מאות חצים נורו ופגעו ביבוסים שהסתובבו ברחובות. יואב תקע בשופר בשנית את האות המסמן חדל ירי, ודוד ושאר הלוחמים חדרו דרך שער העיר.

היבוסים התעוררו לבוקר של תוהו ובוהו – המוני חיילים זרים עם חניתות וחרבות שלופות רצים בעיר ופוגעים בכל הנקרה בדרכם. היה זה יותר טבח מאשר מלחמה. החיילים פשטו על בתי העיר והכו בגברים בשנתם. כשהסתיים הקרב סרקו יואב ודוד את העיר. המראות היו קשים. דם זרם ברחובות וגופות היו מפוזרות בכל מקום. לא נותר גבר חי ברחובות העיר ובבתי התושבים.

דוד, יואב, אבישי ונושאי כליהם נכנסו להשלים את המלאכה בארמון המלך. לאחר שחיסלו את השומרים וסרקו את כל החדרים הם מצאו את מלך יבוס נחבא מתחת למיטתו.

“זהו מחיר היהירות,” אמר דוד למלך המפוחד טרם פילחה חרבו את ליבו.

“אם רק היה מקבל את הצעתך לחילופי ערים, היה נחסך מעמו וממנו ההרג המיותר הזה,” אמר יואב.

דוד אסף את הלוחמים, הודה לאלוהים על שניתנה לו הזכות לכבוש את עיר הנצח, ושינה את שמה לירושלים. אחר כך הודה לכל החיילים. עם יואב, כדרכו, מיעט בדיבור, גם הפעם הייתה התקשורת ביניהם בעיקר במבט. מבט קצר של תודה נשלח מעיני התכלת לעיני המתכת.

דוד ערך סיור בארמונו החדש ולאחר שהתרשם מהפאר ומהגודל לא יכול היה שלא לטפוח על כתפו של יואב. “שוב הוכחת שאתה שר הצבא הראוי ביותר,” אמר.

יואב הודה לדוד. “כבעבר, אעשה כל שביכולתי לשרת אותך, את הצבא ואת העם,” אמר. “נאמנותי לך מעל לכול.”

***

משנכבשה העיר, דוד התאהב בה – במִבְנָהּ המיוחד, בחומותיה הבצורות, בנוף ההרים הנשקף סביב ומעל לכול במזג האוויר הנעים. רוחות קרירות שנשבו משעות אחר הצהריים ציננו את גופו. סוף סוף הרגיש שהגיע למשכן של קבע. הוא השקיע בפיתוח העיר, בבנייתה ובייפויה. הוא התיישב במצודה וביצר את החומות שסביבה, את הסוללות ואת עמדות השמירה. בהמשך, הוא כה זוהה עם ירושלים, עד שהעם החל לקרוא לירושלים עיר דוד.

העמים סביב שמעו על כיבושה של יבוס, על הסבת שמה לירושלים ועל הפיכתה לעיר הבירה של כל ישראל. הצעד הזה נתפס בעיניהם כעוד שלב בהפיכתה של ישראל למעצמה אזורית. כמחווה של רצון טוב וכמסר של שלום שלח חירם מלך צור לדוד עצי ארז ומומחים לעבודות עץ ולבניית בתי אבן, והם בנו את ארמון  דוד.

כיוון שממלכתו גדלה, וגם ארמונו גדל לתפארת, חשקה נפשו של דוד להיות ככל המלכים באזור, שלא רק ארמונם, גם הרמונם רב. שלוש נשים, סבר, אין בהם די למלך כמוהו, הוא אהב נשים, והרבה. הוא הוסיף לו, אפוא, עוד נשים ופילגשים והן ילדו לו בנים ובנות.

הפלישתים, כשאר העמים סביב, שמעו שדוד נמשח למלך על כל ישראל וחששו מאוד מהתעצמותו. הם החליטו לצאת למלחמה כנגדו בטרם יתעצם עוד יותר. מחוזקים מניצחונם האחרון והבלתי מעורער על שאול, ביקשו לשחזר את הלחימה המוצלחת. הם ריכזו את צבאם מכל ערי פלישתים והתכוננו לעימות מול דוד ויואב.

השמועות על הכָנות הפלישתים למלחמה הגיעו מהתצפיתנים ליואב, ומיואב לדוד. דוד הורה ליואב להכין את הצבא לעימות הבלתי נמנע.

“כיצד בדעתך לנהוג?” שאל.

“כתמיד,” השיב לו יואב. “נתקוף ראשונים עם שחר, בעוד הפלישתים נמים את שנתם.”

“אינך חושב שהם ימתינו לנו מוכנים?” שאל דוד בהיסוס. “הפלישתים רגילים לבוא אלינו בכוחות גדולים ולתקוף בצהרי היום, כשהם ביתרון מספרי גדול,” השיב יואב. “כך עשו גם מול שאול. אל לנו להמתין להם. יתרוננו הוא בגורם הפתעה, ובכך שחיילנו אינם חוששים לנוע בחסות החשיכה. הפלישתים מאמינים שאֵל המוות יוצא לצוד בשעות אלו ומחפש לו נשמות טועות…” הוסיף בלגלוג.

דוד הנהן. “יהי כדבריך. נתקוף עם עלות השחר.”

הצבא ובראשו דוד ובני צרויה נע חרש בלילה אל מחנה הכינוס של פלישתים שבבַּעַל-פרצים, סמוך לעמק רפאים. עם אור ראשון פשטו על המחנה והכו את הפלישתים הישֵנים שוק על ירך. הפלישתים המופתעים, על חייליהם ומפקדיהם, נמלטו על נפשם בבעתה. חלקם נסו בלא כלי הנשק, חלקם לבושים למחצה, משאירים אחריהם גם את הקדוש להם מכול, פסלים וכלי פולחן לאליליהם הקדושים.

חגיגות הניצחון במחנה ישראל היו קצרות, שכן עד מהרה הגיעו ידיעות על כוונתם של הפלישתים לצאת למלחמה נוספת. הם מיהרו להתארגן, סוסיהם מוגנו וחייליהם לבשו מדי מלחמה. כוחות גדולים של פלישתים זרמו לעמק רפאים, לחזק ולהגדיל את הכוח הקיים. הסתמן, כך נראה, שכוונתם לתקוף למחרת היום, או לכל היותר בעוד יומיים.

דוד התייעץ עם יואב כיצד לפעול הפעם. הצבא טרם נח מהמאמץ האחרון, אולי עדיף לתפוס עמדות הגנה ולהמתין למתקפת הפלישתים.

“עדיף שוב לקחת את היוזמה, להקדים ולתקוף,” אמר יואב נחרצות. “זה מעניק לנו יתרון גדול.”

דוד קיבל את דעתו והם ניגשו להכין את הצבא למתקפת הפתע. בהכירו את האזור על בוריו החליט יואב לנצל את תנאי השטח המיוחדים, יער עצי הבְּכָאים, לטובתו. הוא חילק את הכוח לשניים, כוח אחד בפיקודו וכוח שני בפיקודו של אחיו אבישי. דוד הצטרף כמאסף לכוח של יואב והם יצאו יחד בחשיכה כשעה לפני עלות  השחר.

הכוח נע בשקט, איגף את מחנה הפלישתים והתמקם סמוך למקום שבו העבירו את  הלילה. יואב רחרח את האוויר שהיה ספוג בריחם של פלישתים, כאריה המרחרח את טרפו, וכל גופו נדרך לקראת הקרב. הוא אהב את הרגעים האלו שלפני התקפה, כשהדם שוצף בעורקים והמוח חד וצלול.

 עוד בטרם הואר העמק בקרני השמש הראשונות ירו הקשתים מאות חצים לעבר הפלישתים. בחסותם פתח הצבא כאיש אחד בדהירה מהירה אל עבר הפלישתים, בכידונים מכוונים. מהומה רבתי פרצה במחנה הפלישתים. חסרי המזל שביניהם פגשו את הכידונים. בני המזל שנמלטו מהכידונים פגשו את החרב. אלו ששפר גורלם נסו בדרך הפנויה היחידה שהייתה פנויה והובילה אותם הישר אל יער עצי הבכאים.

ביער ציפה להם גורלם המר – מארב של הכוח בפיקודו של אבישי. חייליו שכבו על הקרקע מוסווים, בין העצים. כשהתקרבו הפלישתים לטווח הכידונים הם זינקו מהאדמה כשֵׁדים שהתעוררו מתרדמת מוות. כידונים הוטלו, חצים נורו ומי מהפלישתים ששרד את החניתות והחצים הוכרע בדו-קרב חרבות. יואב, למוד ניסיון הפעם, לא הסתפק בניצחון בקרב ובמנוסת הפלישתים. הוא החליט ללמדם לקח ולקבוע תג מחיר גבוה למי שמנסה להילחם בצבא דוד. אם בימים אחרים, מי שברח משדה הקרב ניצל, הפעם הוא רדף אותם לאורך כל הדרך, מגבע ועד גזר, ופגע בכל הנָסים, כשנתיב הבריחה מסומן לכל אורכו בידי גופות הפלישתים ופצועיהם. צבא דוד ספג אבדות מועטות.

זו הייתה מפלה שנייה לפלישתים בפרק זמן קצר מאוד. הפלישתים ליקקו את פצעיהם, קברו את מתיהם והבינו שיחסי הכוחות השתנו. צבא דוד חזק באופן משמעותי מצבא שאול, והקרבות איתו גובים מהם מחיר דמים יקר.

לאחר שספרו את מתיהם הרבים החליטו הפלישתים לחדול לפי שעה מניסיונותיהם הכושלים להכניע את דוד. הם הבינו שהדבר חסר סיכוי, שיואב בן צרויה, שר הצבא, הוא אמיץ, ואינו חושש להילחם גם בלילה. נהפוך הוא, האלים בלילה נותנים לו כבוד ובאים לעזרתו. דמותו הילכה עליהם אימים, סיפורי אגדות צצו שהוא בן אלמוות או שד. רבים נשבעו שראו חצים וחרבות פוגעים בו, אך הוא נותר כפי שהיה ואפילו טיפת דם אחת לא ניגרה ממנו. זו הייתה דרכם להסביר כיצד שר צבא מסתער ללא מורא בראש הכוח. שרי המלחמה של הפלישתים נמצאו תמיד בסוף המחנה, במרחק שאינו מסכן אותם. הם חשו על בשרם שהוא למוד מלחמה ובעל תכסיסים לרוב, התרשמו מהחוכמה שבה הוא מנהל את הקרבות, שאינה ניתנת לפיצוח, וייחסו לו כוחות-על. הם הסיקו מכך שיתרונם המספרי בטל ומבוטל נוכח חוכמת הלחימה של יואב ורוח הלחימה שהשרה על אנשיו.

אבשלום

יואב לוכד את אבשלום בן דוד Death of Absalom, 1860 woodcut by Julius Schnorr von Karolsfeld. יואב מתואר משמאלו של אבשלום. ויקיפדיה

יואב היה מפקד העל של הכוחות. הוא כיוון את המלחמה ליער אפרים, שאותו הכיר כאת כף ידו. היער היה סבוך וקשה עד בלתי אפשרי למעבר. הוא הנחה את חייליו לא ללבוש את אפודי המגן מברזל ומיקם אותם ביער, ללא הסוסים, קלים לתנועה ככל האפשר.

העברת הלחימה ליער הייתה גורם מכריע בקרב. אנשי אבשלום, על ציודם המסורבל, רכובים על סוסיהם, התקשו מאוד בתנועה ביער הסבוך וחלקם הגדול נהרג כתוצאה מכך שנתקלו בענפים חדים שגרמו לנפילתם מהסוסים. אלה שלא נפגעו מענפי העצים או מנפילה, הפכו טרף קל לחיילי צבא דוד. עוד בטרם הספיקו לעמוד על רגליהם, חיילי דוד הכו בהם בחרבותיהם ובחניתותיהם, בעודם שוכבים על האדמה. היער רעד מזעקות המוות של חיילי אבשלום וחיות הבר המפוחדות נסו לכל עבר. הדם זרם כמים. כשחלפו השעות התברר שנפלו יותר מעשרים אלף לוחמים מצבא אבשלום. היער דמה לבית מטבחיים. תבוסת אבשלום הייתה כה גדולה, שאנשיו, שלא נפלו בקרב ונותרו חיים, נפוצו לכל עבר.

אבשלום היה שרוי בהלם. בעודו חושב על המצב שאליו נקלע עברה במוחו עצת חושי, והוא הבין שהייתה זו מלכודת מוות. הוא נפל בפח בידי נוכל, מרגל בשליחות אביו. מצב רוחו היה בשפל שלא זכר כמותו. הוא מצא את עצמו רוכב על סוסו לבדו, לאחר שלא נותר אף לא חייל אחד מצבאו בטווח הנראה לעין. שומרי ראשו הבוגדניים נסו לכל עבר עם כל שאר צבאו שנותר בחיים, והוא רכב בודד ביער אפרים, שאותו לא הכיר, תר אחר שביל יציאה כדי לנוס על נפשו. כל השבילים נראו לו זהים. הייאוש לפת את חזהו. 

הוא לא ידע מה צפוי לו אם ייתפס. כיצד ינהג בו אביו? הוא הבין שהאפשרות היחידה שלו לחיות היא להימלט בשנית אל גשור, מדינת אימו. היה לו שם טוב, הוא הרגיש בטוח, ועכשיו התגעגע. בעודו רוכב ומהרהר על מר גורלו, כיצד הפך ממלך רם ונישא של ישראל לבוגד עלוב נפש המחפש דרך מילוט, הסתבך שיער ראשו הארוך בענפי אחד מעצי האלה. סוסו האהוב, שחשבו לנאמן, נטש אותו, החיש את צעדיו והצטרף אל הצבא הבורח מהיער ולא שעה לקריאותיו ולשריקותיו של בעליו. אבשלום נותר תלוי באוויר, אחוז בשיער ראשו בלבד. הוא ניסה להתיר את השיער אך בלא הצלחה, שערו רק הלך והסתבך. הוא ניסה להגיע לסכין שהייתה צמודה לשוק רגלו ומשהצליח לשלוף אותה וניסה לחתוך את שערו, החליקה הסכין מידו.

הכאב היה עז מנשוא והוא החל לצעוק לעזרה. זה עונשי על הגנדרנות, חשב לעצמו. כה טיפחתי את שערי, והנה הוא מוביל להסגרתי לדוד במקרה הטוב, ולמותי במקרה הרע.

זעקות אבשלום חצו את היער והגיעו לאוזניו של אחד מלוחמיו הצעירים של יואב. הוא התקרב למקום, ולהפתעתו ראה שהזועק לעזרה הוא לא אחר מאשר אבשלום. הוא התלבט מה עליו לעשות. לשחררו? אולי לפגוע בו? לבסוף החליט לדווח על כך ליואב.

כששמע יואב את דיווחו של הלוחם שאלו, “מדוע לא גאלת את אבשלום מייסוריו ואת העם מעונשו? יכולת גם להרוויח עשרה שקלי כסף.”

“גם בעבור אלף שקלים לא הייתי מעז לפגוע באבשלום,” השיב הנער, “הרי במו אוזניי שמעתי את צו המלך לפני שיצאנו למלחמה: ‘לאט לכם עם הנער אבשלום’. וכך נהגתי. לא פגעתי בו. אם הייתי פוגע בבן המלך, היה הדבר נודע לדוד ואיש לא היה יכול להגן עליי מפני גזר דין מוות. גם אתה, עם כל הכבוד שאני רוחש לך, לא היית יכול לערוב לחיי. שמעתי מה עשה דוד לאנשים שרצחו את איש-בושת ולאיש שפגע בשאול.”

יואב החליט לגשת לראות בעצמו את אבשלום. הוא פסע עם כמה נערים, נושאי כליו, אל המקום שאליו כיוון אותו הלוחם שמְצאוֹ, ומחשבות התרוצצו במוחו. הוא אהב את אבשלום יותר מכל בני המלך. אבשלום הזכיר לו, בפראותו וביופיו, את דוד בצעירותו. החלטה קשה עמדה לפניו. כשהגיע לעץ האלה וראה את שיער ראשו היפה של אבשלום סבוך בענפי האלה, עיניו עצומות וגופו מתנדנד קלות באוויר, לא ידע יואב לומר אם חי הוא או מת. הוא סטר לו קלות על פניו, עד שאבשלום התעורר מעלפונו.

אבשלום נאנח מכאב, הוא הרגיש שהקרקפת עומדת להיתלש מראשו. הוא פנה והתחנן אל יואב: “בשם נאמנותך לאבי ובשם החברות בינינו, אנא, גאל אותי מייסוריי ודקור אותי בליבי. איני רוצה לעמוד בפני אבי ובפני גזר דין מוות.”

“מה עבר בראשך כשהחלטת למרוד באביך מולידך?” שאל יואב, “לא יכולת להמתין לזמנך? הרי היית אמור להיות יורשו!”

“צר לי על מעשיי,” לחש אבשלום בכוחותיו האחרונים, “אבל אבי הוליך אותי אליהם. הוא התעלם ממני ונתן לי הרגשה שאיני ראוי לכתר וכי הוא מתכוון להעביר את המלוכה לאחר.” עיניו התגלגלו בחוריהן והוא איבד שוב את הכרתו.

יואב שקל בדעתו מה לעשות בו. מילותיו של דוד הדהדו בראשו: “לאט לכם עם הנער אבשלום.” הוא שאל את עצמו מה זה אומר על גורלו של אבשלום, מה יהיה אם ישאירו בחיים ויביאו לפני דוד. הוא הרהר לעצמו שבמקרה הטוב, דוד לא חשב בשיקול דעת מלא כשנתן את ההוראה לא לפגוע באבשלום, הרגש האבהי גבר על השכל הישר ועל חובותיו לעמו. במקרה הפחות טוב וההגיוני יותר, דוד בסך הכול רצה, כתמיד, שיואב יעשה בעבורו את העבודה השחורה וישאיר אותו טהור כתינוק ביום היוולדו, כמו במקרה של אבנר בן-נר ובמקרים אחרים. הרי הוא מכיר את נבכי נפשו של דוד, הוא יודע שלא תמיד הצהרותיו תואמות את רצונותיו האמיתיים.

הוא ניתח את המצב ובחן את כל האפשרויות.

אפשרות ראשונה, דוד לא יוכל לעבור לסדר היום אחרי המרד, ההשפלה והמתים הרבים, הוא יאלץ לגזור את דינו של אבשלום כמורד מלכות ויצווה להרגו. במקרה זה עדיף שימיתוֹ כבר עכשיו ויחסוך מדוד את המעמד הנורא של אב המצווה להמית את בנו.

אפשרות שנייה, דוד יחוס על חייו.

גם במקרה זה יש שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה, רבים הסיכויים שאם יישאר אבשלום בחיים, לא יזנח את דרכו ואת רצונו להיות מלך, וישוב וימרוד בהזדמנות הראשונה שתיקרה לפניו. גם במקרה זה עדיף להרגו כבר עכשיו ולחסוך מלחמת אחים ושפיכות דמים נוספת.

אפשרות שנייה, אבשלום יזנח את רעיון המרד, יחזור לביתו ולא ימרוד. השארתו בחיים תהיה אות קלון לחולשת דוד בפני העם והצבא שנלחם למענו, ואפשר שתעודד מורדים נוספים מבניו, או מחוץ לארמון. שוב אותה מסקנה. עדיף להרגו עכשיו כשהוא סבוך בעץ ולא להסתכן בהשלכות של השארתו בחיים, גם אם הן עקיפות.

כל האפשרויות הובילו למסקנה אחת, ויואב החליט לקבל את ההחלטה הקשה בעבורו, אבל נכונה בעבור דוד ובעבור ממלכת ישראל ויהודה. היה ברור לו שהשארת אבשלום בחיים היא הפתרון הקל, אבל המסוכן, שיש להימנע ממנו. רק מותו של אבשלום יסיים את המרד אחת ולתמיד. לא תהיה עוד שפיכות דמים משני הצדדים, שלטונו של דוד יובטח, ויוסר החשש למרד נוסף של אבשלום. אין לפניו אפשרות אחרת. נאמנותו לדוד חשובה יותר מכל דבר אחר, נאמנות מוחלטת, ללא עוררין וללא שיקולים של טובה אישית ושל כבוד עצמי, גם אם הדבר כרוך בהפרה מפורשת של הוראת דוד, וגם אם באופן אישי הדבר מכאיב לו. הוא מוכן ללכלך ידיו ולקחת את הוצאתו להורג של אבשלום על כתפיו הרחבות. מצפונו היה נקי. מישהו הרי חייב להיות האיש הרע בסיפור הזה.

ובעוד אבשלום שרוי בעילפון, ירה יואב שלושה חיצים בליבו, בטוח שבכך חיסל את בן המלך. כשהחל להתרחק שמע פתאום את קולו. התברר שאבשלום היה חזק מאוד פיזית ולא מת מייד, אלא היה שרוי בפרפורי גסיסה. יואב הורה לנעריו לסיים את המלאכה ולגאול את אבשלום מייסוריו.

עם מותו של אבשלום תקע יואב בשופר, אות לסיום המלחמה. הוא חס על ישראל ולא בא חשבון עם המורדים, אלא אִפשר לנותרים מצבא אבשלום להימלט בשלום לביתם.

אנשי יואב קברו את אבשלום ביער אפרים, במקום שבו מצא את מותו.

קראו גם

חידת אבשלום מאת סם רקובר: עוד סיפור על יואב ואבשלום בפרויקט הסיפור התנכי.

דף הפייסבוק של נחי זלצמן

כריכה אחורית של ״נשר המדבר״ מאת נחי זלצמן

2 תגובות

  1. רק להזכיר את הספר הותיק ״בן צרויה״ של אריה קוצר. אינני יודע אם זה שמו האמיתי של המחבר, שכתב עוד ספרים תנכיים כמו ״בת איה״. הספר כנראה משנות ה-60 אם לא קודם.

  2. אריה קוצר היה רויזיוניסט וותיק תלמיד של ז’בוטינסקי ואיש אצ”ל או לח”י ( אני לא סגור איזה משניהם ואולי שניהם ). הוא פירסם טרילוגיה של רומנים תנכיים שכללה גם ספר ראשון מסוגו על איזבל אשת אחאב שבו היא תוארה בצורה סימפטית. .

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן