רות ארטמן, “מכאן וממרחקים“, סלונט – בית הוצאה לאור, 111 עמ’.

ירון אביטוב סוקר את ספר השירה הראשון של רות ארטמן, שעברה ללוס אנג’לס לפני כ-30 שנה ועד לאחרונה הייתה עורכת השירה במוסף אמריקני של ידיעות אחרונות. היא משתפת את הקורא בזכרונותיה ורשמיה בשפה עברית מכשפת.

המערכת

“מכאן וממרחקים”, ספר הביכורים של רות ארטמן, נפתח בשיר מקסים על עצים (“זמן השרף”) ומסתיים במעגליות מבורכת בשיר על עצים (“בשקט הזה”). בין עץ לעץ, ארטמן כותבת בעיקר על בני אדם, הגם שספרה הזכיר לי דווקא שיר ידוע, שמצדיק פרפרזה בהקשר הזה: יש אנשים עם לב של עץ, ויש עצים עם לב אדם. ארטמן ללא ספק כותבת על עצים עם לב אדם, אבל ניכר מיד מכתיבתה שאין לה לב של אבן.

ארטמן היא משוררת חרישית, רגישה, מופנמת, ומרומזת, הכותבת על הצער שבין השורות. היא משוררת של בין השורות ולא משוררת של מעל השורות. היא לא צועקת את שירתה אלא באה מן השקט, שקט שיש בו כוח פואטי, גם מבלי שהיא תצטרך להכריז על כך. הספר מסתיים, כאמור, בשיר היפה “בשקט הזה” העוסק בעצים ה”יודעים כי בבוא יומם/ יהפוך הירוק היפה/ לצהוב/ ולחום פריך/ לבסוף”. וזה גם מה שיחוש הקורא בתום הקריאה – שעוטף אותו סוג של שקט נפשי מבורך בזכות הקריאה.

רות ארטמן

ארטמן, משוררת ישראלית החיה בארצות הברית, מפרסמת ספר ראשון בעברית, אבל ניכר עליה שהיא כבר כותבת לא מעט שנים, ושהיד שלה האוחזת בעט היא בוטחת. נשאלת השאלה איפה היא היתה עד היום.

אולי היא חרישית ושתוקה כמו שיריה, אולי היא מצטנעת כמו שיריה, ולכן לא חיפשה קודם לכן להתבלט ולפרסם, וחבל. אבל בשירה אף פעם לא מאוחר, ועכשיו ארטמן מגישה ממרחקים מבחר שירים שלא מבייש את הפירמה. בהשאלה על אחד משיריה, “מייד אין צ’יינה”, אפשר לומר שהשירים, גם אם נכתבו בפועל מקליפורניה, כמדומני, הם במפורש “מייד אין יזראל”. שם ספרה, “מכאן וממרחקים”, והציטוט להלן מהשיר הפותח את הספר “מְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקִים/ מִשְׁתַּקְּפִים, עֲמוּמִים” (עמ’ 11), מרמזים על ריחוק כפול: הריחוק מהילדות, והריחוק מישראל ומחוזותיה. אולם, הריחוק הזה מוליד קירבה נפשית ופואטית עמוקה מאוד, הן לילדות והן לישראל. מדובר אפוא בריחוק שכולו קירבה. קירבה לנופים, קירבה לילדות, וקירבה לתרבות העברית. מבחינה זו, רות ארטמן היא לעיתים משוררת הרבה יותר ישראלית ממשוררים ישראליים רבים שקראתי, וחל בספרה היפוך מעניין. בעוד שמשוררים ישראליים לא מעטים החיים בארץ כותבים על מחוזות רחוקים, היא, שחיה רחוק, כותבת דווקא על מחוזות קרובים לקורא העברי. שיריה הזכירו לי תוכניות רדיו בנוסח “ציפורי לילה”, שהציעו בשעתו מוזיקת לילה זעירה וטובה, ואיזה סוג של קריינות רקע חרישית. היו אלה שירים בלילה בלילה, כמו שירי לילה זעירים, שאפשר לקרוא לפני השינה.

שיריה של ארטמן הם שירים עבריים בטעם של פעם, המשקפים נופים ישראליים יותר מאשר נופים אמריקניים. כאילו רגל אחת שלה נטועה בארצות-הברית, אבל הרגל השנייה עדיין נטועה עמוק באדמת המולדת, ואפילו בכותל שלפני מלחמת ששת הימים, הזכור לה מילדותה, בשיר יפה על הגירה וגעגועים העוסק בירושלים של פעם.

אחד משיריה של ארטמן שמשכו את תשומת לבי, הוא השיר “בניין קלפים”, שבו היא כותבת “צביטה אחת בלב/ וכבר געגוע קטן/ וחוויה שכמעט קרתה./ וגעגוע ועוד אחד” (עמ’ 28). זהו שיר אופייני לכתיבתה האישית של ארטמן. פשוט, ישיר, ונוגע ללב. שיריה אמנם לכאורה פשוטים, אבל במפורש לא פשטניים. במיטבם, הם יכולים לדבר אל כל קורא. הם משאירים צביטה קטנה בלב, כמעין אדוות גל שמלחכת את החוף, והקורא ממשיך לאחר מכן אל הגעגוע המוקרן מן השיר הבא, אל בית ההורים, אל נופי הילדות, ויכול להתחבר גם לגעגועים של עצמו. זו אולי לא שירה שמטלטלת אותך, אבל שירה מינורית ואישית, שיכולה לגעת בעצב לירי, היא שירה ראויה וחשובה לא פחות.

כוחם של השירים הוא בחוסר יומרנותם. כמדומני שארטמן לא התכוונה להכריז על עצמה כ”משוררת הדור”, הגם שהיא פרסמה לא מעט משיריה בעבר בכתב העת “הדור”, המתפרסם בארצות הברית בעריכת המשורר והסופר הישראלי לב חקק, שחי אף הוא שנים רבות בארצות הברית. על חוסר היומרה שבכתיבתה, חוסר יומרה שאינו מעיד חלילה על היעדר כוח פואטי, מעידה ארטמן בעצמה בשיר “אשלייה”: “אני ואתה,/ החיים ביומרה של חשיבות,/ בחיפושים אחרי סיבה,/ אחר גורם ותוצאה -/ גם אנחנו אשלייה” (עמ’ 30). ארטמן בעצם מנסה לומר לקוראים ולקוראות שיומרה היא אשלייה, והיא מעדיפה לא להשלות את עצמה ולא את הקורא.

עוד שירים שצדו את עיניי הם שיריה של ארטמן על העורבים, במיוחד השיר היפה “העורבים עפים מערבה”, שעוקב בעין של צפרית חובבת אך של משוררת מקצועית, אחר העורבים ש”עפים כל ערב/ לאותו מקום באותה דרך” (47). ארטמן כאילו מתפלאת על כך שלעורבים נהירה הדרך בשמיים, ואילו לבני האדם הסוללים נתיבים על פני האדמה – ממש לא, ומשום כך הם תועי דרך. ארטמן אמנם לא מביעה זאת בישירות בשיר, אבל זוהי האסוציאציה האישית שהשיר מעורר אצלי כקורא.

שירים טובים נוספים הם השירים העוסקים בהוריה המתים, הממשיכים להביט עליה מתמונת ילדות (“מבטכם יציב ללא נוע”, 61). עוד שיר מעניין הוא “גבול לפניך”, שבו ארטמן חוקרת את הגבולות של עצמה והגבול של האהבה.

ארטמן כותבת על נושאים מגוונים: שירי אהבה, שירי ילדות, שירי הורות ושירים המוקדשים להוריה, שירי התבוננות, שירים על בעלי כנף (עורבים, יונה, ציפור, נשר), שירים על טבע ועצים, שירים העוסקים בשאלת קיומו של אלוהים, שיר אחד על השואה (“קרונות”), וגם כמה שירי הגירה כמו “על אותו קו רוחב” או “תעתועי ראייה”, שהם, לטעמי, מטובי השירים בספר. השיר “תעתועי ראייה” לא צועק את תמת ההגירה, אלא מגיש אותה בעידון ובצורה מתוחכמת “באריזונה ונבדה/ אין הרי גלבוע/ המלך לא נפל שם על חרבו./ גבעות חלקות/ שובות אין עין המטייל./ שם כל גבעה היא רק גבעה/ ולא גבעת התחמושת” (81). ובכל זאת, מתרחש בהמשך השיר הקסם המיוחל: “תעתועי הראייה/ גורמים/ למדרונות הארבל והתבור/ להתגלות./ ואנו יושבים קלי לב/ באוויר הממוזג של המכונית/ וצופים בנופים חסרי זיכרונות” (81).

לנופים אולי אין זיכרונות, אבל לארטמן יש ויש, והיא משתפת בהם בשמחה את קוראיה. שורות השירים קצרצרות מאוד, לעיתים מילה אחת או שתי מילים. שורות הכוללות שלוש מילים מצויות פחות, ושירים הכוללים ארבע מילים בשורה הם נדירים אף יותר. אבל הדיבור השירי רחב גם כך, עם שורות קצרצרות המביעות במינימום מילים מקסימום רעיונות. יש גם שירים טובים פחות, אבל הם בסך הכול היוצא מן הכלל, שמוכיח את הכלל, שמדובר בספר שמתאים לכל קורא עברי, כאן וגם במרחקים.

קראו גם:

דף הפייסבוק של רות ארטמן

כריכת ספרה של רות ארטמן ״מכאן וממרחקים״

הפוסט הקודםמסעות הויקינגים לצפון אמריקה – חלק שני
הפוסט הבאהמאה היהודית בעיני ז׳בוטינסקי
ירון אביטוב
ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות, עורך אנתולוגיות, יוצר של סרטי תעודה ומדריך טיולים. בשפה העברית פרסם 12 ספרים, בהם "פתק מאמא", "הומלס", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי" ו"הסתכלות". כמו כן ערך שש אנתולוגיות בשפה העברית, רובן בצוותא עם רן יגיל. בספרדית ראו אור שישה מספריו, בהם האנתולוגיות "הציפורים לא מזמרות באושוויץ" ו"ספר השלום", שהוצגו ביריד הספרות הבינלאומי השני בגודלו בעולם, גוודלחארה מקסיקו, דצמבר 2013. אביטוב נכלל במשלחת הסופרים הישראלית ליריד, שבו ישראל היתה אורחת הכבוד, והשתתף כסופר אורח בירידי ספרות נוספים ברחבי אמריקה הלטינית. זכה בשישה פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לספרות (2005), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1993), פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה (1994) ופרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" (2012) בזכות מפעל האנתולוגיות הישראליות שלו בשפה הספרדית. אביטוב ביים גם חמישה סרטי תעודה, ובהם הסרט "אמריקה לדינה", העוסק בתולדות האנוסים במרכז ובדרום אמריקה, סרט דובר ספרדית שהוצג במדינות רבות באמל"ט והשתתף בין השאר בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים במיאמי (2012) ובפסטיבל הסרטים הישראלי בגוודלחארה (דצמבר, 2013). סרטו החדש "הפינה האחרונה", העוסק בתולדותיהם של כמה מבכירי הספרות האקוודורית והלטינית, הוצג בהצגת בכורה בפסטיבל קולנוע באקוודור, דצמבר 2013.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן