בכל שנה בחג הסוכות אוהבי הסרטים מקיימים את מצוות ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״ בפסטיבל הסרטים שבחיפה. השנה, בשנתו ה-36 של הפסטיבל, לאור הסגר וחובת הריחוק החברתי שהמצב כפה עלינו, הוחלט לא לוותר על הפסטיבל ולקיימו מרחוק. בימים אלו בהם כולנו משוועים לתרבות, מדובר ביוזמה חשובה ומבורכת.

למרות העובדה שהשנה לא נערכה תחרות סרטים עלילתיים ישראלים, עדיין ניכרת ההשקעה בהבאת סרטים משובחים מהארץ ומהעולם: מגרסתו החדשה והמדוברת של מתיאו גארונה לספר הילדים הקלאסי של קרלו קולודי ״פינוקיו״, בכיכובו של רוברטו בניני כג׳פטו (לאחר שגילם את פינוקיו בצורה מבריקה בגרסה שיצר בשנת 2002), דרך שלל דרמות אנושיות מגרמניה, ארה״ב, דרום קוריאה, צרפת, רואנדה, ספרד, צ׳ילה, דרום-אפריקה, ועוד.

למרות ההיצע הבינלאומי העשיר, דווקא מתוך רצון לתמוך ביוצרים הישראלים בעיתות קשות אלו אתמקד בהמלצה על שלושה סרטי דוקו שממש שווה לראות: ״דבש מר״ (אודי קלינסקי ורויטל אורן), ״לעזוב את גן עדן״ (עופר פרימן), ו״על כיסא הבמאי יושבת אישה״ (סמדר זמיר).

דבש מר

תמונה מ”דבש מר״ צילום אודי קלינסקי

״דבש מר״ של אודי קלינסקי ורויטל אורן מתאר לאורך 55 דקות את סיפורו של יוסף, מגדל דבורים וסוג של לוחם צדק של ולמען הטבע, המנסה בכל כוחותיו להגן על הדבורים שלו מנזקי הטבע שנוצרו בידי אדם. יוסף נלחם על שימור ייעודו כמגדל דבורים, כשהוא מתמודד הן עם בצורת, המקשה על התנאים לגידול הדבורים שכדי לייצר דבש זקוקות לפרחים שאינם גדלים בשל הבצורת, והן עם היותו של  העסק לא רווחי, מה שמאלץ אותו כאיש משפחה לקחת הלוואות, שהחזרתן תלויה בירידת גשמים, וזו, מן הסתם, תלויה בחסדי שמיים.

יוסף נשאב לתוך קונפליקטים שהיציאה מהן אינה בשליטתו, כשבמקביל המצב הפיננסי מקשה גם על חיי הזוגיות וההתנהלות בבית. זהותו של יוסף מוגדרת דרך היותו מגדל דבורים, וגם כשאשתו מנסה לכוון אותו לאפשרות בה מבחינה כלכלית הוא יאלץ לשקול קריירה חלופית – הוא מתעקש כי הוא אינו יודע לעשות שום דבר אחר. זה מי שהוא – מגדל דבורים. לאורך כל הדרך האהבה והחמלה האמיתית שהוא חש כלפי הדבורים גורמת לך להביט במצב דרך עיניו, לגלות עולם מתוק ומזמזם שיש בו הרבה מעבר למה שהאדם מן השורה מכיר ויודע.

הסרט מתחיל בזמזום דבורים ומלווה במוזיקה היפה של שרון פרבר ועיצוב הפסקול של שחף וגשל.

מלבד כאבו של יוסף ודמותו מעוררת האמפתיה, הצילום המפעים של הטבע (עליו מופקד אודי קלינסקי) שובה את הלב מן הרגע הראשון, וגורם גם לעירוניים שבינינו להתאהב בטבע מחדש.

לצפיה בשיחה עם הבימאים:

לעזוב את גן עדן

הסרט ״לעזוב את גן עדן״  צילום משפחת ברגה-בזרה, וילה ברולו  

לאורך 90 דקות מרתקות, שחלפו כהרף עין, במאי הסרט עופר פרימן חושף בפנינו את חייו של קלאו ולא פחות מחמשה-עשר ילדיו.

בפתיחת הסרט אנו מכירים את קלאו, היפי לשעבר, שהצליח להגשים את חזונו, ולמצוא את השיטה הייחודית בה הוא וילדיו יחיו יחד גם בבגרותם, כמנהלי חווה שיתופית בברזיל. זוהי סוג של קומונה משפחתית המשלבת לצד ניהול החווה גם עיסוק באמנות ובפילוסופיה.

הסרט מפתיע, ומייצר מספר טוויסטים לאורכו. צורת החיים הקסומה הזו בה האדם אינו רודף אחרי החומר, ומתמזג עם הטבע, כולו חופשי ומאושר – ראויה לסרט בפני עצמה. אך הסרט הוא רב-רבדים, ואנו מגלים כי קלאו חש קרבה אל התורה היהודית, עורך קבלות שבת בימי שישי, ודן עם בני משפחתו באלוהות כאמנות דרך קריאה בספר בראשית. גישתו עמוקה, ייחודית, ומסקרנת, וכאילו לא די בה כדי למלא סרט, גם ילדיו חשים קרבה לישראל וחלקם אף נוסעים להתנדב בה. כתוצאה מהתנדבות של אחת מבנותיו בארץ והתאהבותה בישראל, היא מרגישה שהחיבור בין משפחתה לבין ישראל הוא עמוק יותר מהתאהבות מקרית בכתובים. היא מתחילה לחקור אודות שורשיה ומגלה כי אכן קיימים שורשים יהודיים במשפחתם מלפני כ- 500 שנה. מכאן עולות שאלות של זהות בתוך המשפחה, מחשבות על גיור ועליה לארץ, לצד דילמה לגבי אורח החיים המשפחתי-קומונרי הייחודי של בני המשפחה. האם גן העדן שהם ייצרו בחווה יוכל להתקיים גם על אדמת ישראל? האם כולם רואים את החיבור ליהדות ואת הצורך בגיור ובעליה לארץ באותו האופן? ומה קורה כשמי מן הילדים מתאהב ומתחתן? כיצד הדברים מתיישבים עם אופייה הספציפי של משפחה זו?

אין רגע דל בסרט, ועל אף אורכו התחשק לי לראות עוד מעלילות משפחתו של קלאו, לדעת מה עלה בגורל כל אח/אחות גם לאחר סיום הסרט. בשמחה הייתי צופה במיני סדרה העוקבת אחרי עלילות המשפחה. זהו סרט הביכורים של פרימן.   

לצפיה בשיחה עם הבמאי:

על כיסא הבמאי יושבת אישה

“על כסא הבמאי יושבת אישה״. צילום מהאלבום המשפחתי של משפחת גרא

איך עוד לא עשו סרט כזה? שאפו לבמאית סמדר זמיר, שלאורך 58 דקות הצליחה לאגד 26 דמויות נשיות העוסקות בבימוי, כשכל אחת מהן בעלת אישיות שונה וססגונית, מה שהופך את הסרט לצבעוני וקצבי, מעניין וקולח, גם קהילתי וגם אישי – ומאוד נוגע.

כל אחת מהבימאיות מספרת מנקודת מבטה, מתקופת עשייתה, ודרך הקונפליקט האישי שלה, מה זה להיות במאית אישה בעולם גברי. שאלת השעון הביולוגי לעומת בחירה בעשיית סרטים וויתור על לידה והקמת משפחה, סיפורים על הטרדות מיניות, אפליות על בסיס מגדר, ועוד זוויות ואנקדוטות שונות המקיפות נושא אחד חשוב ומעניין באופן שנותן לצופה נקודת מבט מעמיקה ורחבה, מעוררת השתאות, התפעלות, והרבה מאוד מחשבה שמהדהדת בצופה גם אחרי תום הסרט.

השימוש בקולה של המלכה האם רונית אלקבץ זכרה לברכה, שהייתה שחקנית, במאית, ויוצרת מהסוג הבלתי מתפשר על רקע הסצנה של ויויאן אמסלם בסרט ״ולקחת לך אישה״ בה ויויאן נוהגת ומתענגת על הרוח המלטפת את שערה, חודר ללב ומעצים את המסר. הסצנה הזו היא סצנה מחלומה של ויויאן אמסלם, שכמהה לרכוש רכב. בחלומה עצם היותה הנהגת הוא מטאפורה לכך שהיא זו שאוחזת בהגה ומנווטת את חייה, ולכן – היא  חופשיה.

על רקע הסצנה הזו נשמע ברקע קולה של אלקבץ ז״ל מנאום מעורר השראה שנשאה, ובעצם היותו הנאום החותם את כל הסרט הוא נשמע כצוואה שמותירה אלקבץ ז״ל אחריה, בה היא קוראת לנשים להיות אמיצות. נדמה כי דרך כל הבמאיות בסרט ודרך הנאום החותם של אלקבץ ז״ל זמיר קוראת לנשים היוצרות פשוט להיות. לקום ולהנכיח את עצמן, להשמיע את קולן, ליצור ולשים את עצמן, בעצמן, על מפת היצירה הישראלית.

סרט מדויק ומופלא.

לצפיה בשיחה עם סמדר זמיר, במאית הסרט:

הפסטיבל שהחל ב3.10.20 מסתיים במוצ״ש ה-10.10.20. נצלו את סוף השבוע להנאה מן הפסטיבל.

לרכישת כרטיסים לצפיה אונליין הכנסו לאתר הפסטיבל:

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן