מאמר זה מתפרסם במלאת 140 שנה להולדתו של זאב ז’בוטינסקי ב-17 באוקטובר 1880.

המאמר מתבסס על עבודה סמינריונית שהוגשה באוניברסיטת בר אילן. הרעיון להשוות בין תורתו של ז׳בוטינסקי ל״מאה היהודית״ של סלזקין הוצע על ידי פרופסור אדם פרזיגר מהחוג ליהדות בת זמננו.

יורי סלזקין הוא היסטוריון אמריקאי יוצא בריה״מ. את התואר השני שלו הוא קיבל באוניברסיטת מוסקבה, את הדוקטורט עשה באוניברסיטת טקסס באוסטין. כעת משמש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי.

יורי סלזקין

סלזקין הוא מחבר של מאמרים רבים, וארבעה ספרים. מתוך ספריו החשוב והמפורסם הוא ״המאה היהודית״ שראה אור ב-2004, זכה לפופולריות רבה, הערכה מדעית, ותורגם לכמה שפות, ביניהן עברית.

כריכת המאה היהודית של יורי סלזקין

סלזקין נחשב ליוצר של ״תורת הזהות האתנית״ שעליה מבוסס ספרו ״המאה היהודית״. הספר סוקר את תולדות יהודי אירופה ואמריקה החל משנות ה-1880 ועד סוף המאה ה-20, על רקע מחקרים רבים אודות קבוצות אתניות מגוונות לאורך תולדות האנושות. על פי תורתו של סלזקין קבוצות אתניות שונות במהלך ההיסטוריה מבצעות שני סוגים של תפקידים במחזור הכלכלי-חברתי. האחד, הוא מכנה אותו ״אפולוני״, הוא ייצור אמצעי קיום יסודיים – חקלאות, מלאכה, תעשיה – והשני, אותו הוא מכנה ״מרקורי״, הוא תפקיד שקשור בשירותים המשלימים – כגון מסחר, תיווך, שירותי דת, רפואה. על פי סלזקין דומה היה תפקידו וגורלו של העם היהודי לאלה של קבוצות מרקוריות שונות אחרות במהלך ההיסטוריה, ובעיקרון הם לא היו שונים במיוחד, כולל מתח וחשדנות, רדיפות ואפילו טבח בידי קבוצות ״אפולוניות״. מה ששונה לגבי היהודים על פי סלזקין היא הצלחתם הפנומנלית ב״מאה היהודית״ בכל תחומי החיים. רוב ספרו מוקדש לסיפורים רבים מפורטים ומרתקים על ההצלחה הזאת.

הרעיון להביט על ״המאה היהודית״ דרך העיניים של ז׳בוטינסקי בא בגלל שאובייקט המחקר העיקרי של סלזקין – גורלו של העם היהודי – הוא גם עבור ז׳בוטינסקי האובייקט העיקרי של השקפתו ומורשתו, וגם תכלית חייו ופועלו.

ואומנם, בעוד שגישתו של סלזקין היא גישה ״מבחוץ״, מנותקת, אובייקטיבית, מדעית, זו של ז׳בוטינסקי היא גישה של מעורבות אישית לוהטת, רגשית, מעשית, ספונטנית, אפילו מיסטית. הוא גם לא מגביל את עצמו ל״מאה היהודית״ בלבד, אלא מושקע עמוק בעתידו של העם.

ההשוואה תיעשה לאורך מושגי יסוד עיקריים הנוגעים בגורל העם.

דגש מיוחד יושם על הנושא במורשתו של ז׳בוטינסקי, שלדעתי לא זכה לתשומת לב ראויה בימינו, ואילו במחקרו של סלזקין נבחן את שאלת האקטיביזם היהודי בניכר – ברכה או קללה.

מודל היסטורי

זאב ז’בוטינסקי. ויקיפדיה

המודל ההיסטורי של סלזקין – אנשי מרקוריוס לעומת אנשי אפולו – מתאר את הדינמיקה של תהליכי השינוי ההיסטורי ב״מאה היהודית” כאינטראקציה בין “אנשי אפולו” ו”אנשי מרקוריוס”.

המודל המקביל של ז’בוטינסקי, המניע לדעתו את ההיסטוריה היהודית, ולא רק לאחרונה, אלא לכל אורכה, גם הוא כלכלי ביסודו. הוא מפורט במאמר ״על ארבעת הבנים״[1]. המאמר מתחיל בתשובה לשאלתו של הבן החכם מ”ההגדה של פסח”:

“… ראה, בני, הפילוסופיה של יציאת מצרים כלולה בשני משפטים, הכתובים בספר הנצח. שני המשפטים האלה – כמו אלפא ואומגה באלפבית – תחילתו וסופו של שגשוג אבות אבותיך במצרים, ועוד ניתן לדמות אותם לשני קטבים, שציר עובר ביניהם, וסביב הציר הזה מסתובבת לה שאלת היהודים במצרים. ולא רק במצרים. כשתגדל ותקרא ספרים רבים, יובהר לך, כי בכל תלאות העם שלך, בכל שלב, קיימת האלפא הזאת וגם האומגה, שכל שלב מתחיל בכך ובכך גם מסתיים, במה שהתחיל והסתיים במצרים. וגם הקטבים האלה, שביניהם משליך הגורל את השבט שלך, מאז התקופה השכוחה ההיא – לא נשתנו ולא זזו.

מהם שני המשפטים הללו? את האחד תמצא בספר “בראשית”, שבו מסופר איך הציג יוסף לפרעה את אחיו ומה לפני כן הוא יעץ להם. אדם חכם וערמומי היה יוסף, בן אמתי לאביו יעקב…

יוסף …הכיר היטב את כל ענייני מצרים, ידע מה חסר למצרים, ובמיוחד הכיר את נפשו של פרעה ואנשיו. ואז נתן לאחיו שביקשו לרדת למצרים עצה: תגידו כי רועי צאן אתם. והוסיף משפט, אשר אתה, בני, שנן, כי בו כלולה החוכמה העיקרית של נדידתנו הלאומית: ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן”…

את המשפט השני תמצא בספר ״שמות״. עברו שנים רבות, יש אומרים 400, אחרים פחות, בכל מקרה מתו מזמן גם יוסף ואחיו וכל אותו הדור, וגם הפרעה, שידע את יוסף, מת. מלך חדש עלה לכס המלכות, ומצא כי צאצאי יוסף רבו יותר מדי. ואז אמר הוא את המשפט השני, שאותו חייב אתה לשנן, כי מאז ועד היום מסתיימת במשפט הזה כל תחנה בדרך, כל מרווח נשימה שמקבל העם שלך בדרך נדודיו, וברגע שנשמע המשפט הזה, נגזר עליו לאסוף את מטלטליו לילקוט הנדודים שלו: ״הבה נתחכמה לו פן ירבה״, אמר הפרעה החדש.

ומשני המשפטים האלה, בני, מורכבת בעצם כל הפילוסופיה של הנדודים שלנו. תשאל: איך זה? למה הורה יוסף לאחיו לקרוא לעצמם רועי צאן, אם רועי צאן הם תועבה בעיני המצרים? אז זהו כל העניין. לעסוק ברעיית צאן היה חרפה לדעתם, אבל צאן היה להם לרוב, ואת הגבינה הם אכלו בחשק. אי לכך היו זקוקים למגדלי צאן ובקר…. ובכלל שמחה לא קטנה הייתה במצרים – כי הינה נמצאו אנשים טובים, שיעשו עבורנו משהו שאנחנו בעצמנו לא אוהבים לעשות…

אז מה קרה במשך השנים שמפרידות בין עידן המשפט הראשון לשני? מה פתאום מאסו כל כך המצרים בצאצאי הרועים הכנעניים? … במה העניין? אתה לא מבין? לו ידעת, בני, את תולדות נדודינו החדשים, היית מנחש בנקל, מהי סיבת ההתקררות. לכאורה, למדו המצרים במשך הזמן הזה לגדל צאן ובקר. תחילה התביישו ובזו, אך אחרי זה למדו מהיהודים… אחרי כן התעודדו ומצאו בעניין הזה טעם, וביום בהיר אחד ראו כי כעת יש יותר מדי יהודים, ואפשר כבר גם בלעדיהם להסתדר לא רע. לא בבת אחת, כמובן: יציאה המונית לא רצה הפרעה להרשות, כי אז עלול היה להישאר ללא השגחה חלק מסוים של עדר הבהמות הלאומי. אבל לאט, באורח קל, באמצעות הכחדה הדרגתית – עניין אחר… ובינתיים האוכלוסייה המקורית תשתלט על כל הענף של המשק הלאומי, שנכבש על ידי זרים. והינה – ״הבה נתחכמה״… ״

בהמשך מתאר ז׳בוטינסקי את הסיפורים הדומים מההיסטוריה האירופית – על מסחר, אשראי, בנקאות, יוזמות לגילוי העולם, רפורמות פוליטיות, ומהפכות חברתיות, עם אותה התוצאה ההיסטורית – ״הבה נתחכמה לו״. אגב מזכיר ז׳בוטינסקי מחקרים של וורנר זומברט, שלדעתו היה ליהודים תפקיד של סוכני קידמה בתולדות אירופה, בפיתוח הקפיטליזם. גם סלזקין מזכיר את זומברט, אך לדעתו זומברט הגזים. [2]

זהו “הדין של ארץ נוכרייה” על פי ז’בוטינסקי – שהוא הסיבה והעילה למצוקות היהודים. זהו המודל הפשוט של ז’בוטינסקי, והוא גם המפתח לפתרון הבעיה היהודית – לשים קץ, לעזוב את ארץ הניכר ודינה המר, ולהקים מולדת יהודית בא״י. עבור העם כולו, לא רק עבור האליטה ״הנאורה״ [3]. המודל הזה מוזכר ומתואר במאמרים רבים וגם במחזה הנשכח ״ארץ הניכר״,[4] שממנו צמחה עם הזמן יצירת המופת של ז׳בוטינסקי – הרומן ״חמשתם״. אבל הכי יפה לטעמי הוא מתואר במאמר על הפוגרומים ברוסיה בתחילת המאה ה-20 [5] ובשיר שהופיע בהקדמה לתרגומו של ז׳בוטינסקי לפואמה של ביאליק ״משא נמירוב״:

בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי,

פִּיסָּה אַחַת מִגְּוִויל–תּוֹרָה קָרוּעַ. 

נֵעַרְתִּי בִּזהְִירוּת מִקְּלָף נִצְחִי

אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זרָוּעַ;

וְשָׁם כָּתוּב: בְּאֶרֶץ נכָרִיּה 

רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם–הַנֵּצַח.

בִּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה,

הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת–הָרֶצַח  [6]

לאומנות

זאב ז’בוטינסקי על רקע דגל מדינת ישראל

״לאומנות״ היא מושג מרכזי אצל סלזקין וז׳בוטינסקי כאחד, אך המשמעויות שהם מייחסים לו – מנוגדות באופן קוטבי.

אצל סלזקין ל״לאומנות״ יש תמיד קונוטציה שלילית, זה משהו מיותר ואבסורדי, כמו האף מסיפור האבסורד של גוגול, שמופיע באפיגרף לפרק 2 בספר[7]. בהתאם לתפיסה הפוסט-מודרניסטית רואה סלזקין בלאומנות דת מודרנית, מעין אופנה חולפת, לא תורמת ואף מזיקה [8], דעה קדומה פרימיטיבית משהו[9]. מבחינתו של סלזקין ציונות, שיחסו אליה שלילי, היא ״הלאומנות האקסצנטרית ביותר״[10]. נאציזם – העוול האולטימטיבי בעולם המודרני – הוא ״הביטוי העקבי … ביותר של לאומנות״ [11]. אפשר להבין כי לפי ציפיותיו בעתיד לאומנות תיאבד את משיכתה ותיעלם לטובת ערכים נעלים יותר.

נראה לי כי יחס שלילי למושג ״לאומנות״ הוא נפוץ ומקובל כיום על רבים. והינה ז׳בוטינסקי הוא המחבר היחיד הידוע לי, שהמשמעות שהוא מקנה למושג הזה היא חיובית ללא סייג וספק. לא פעם הוא מכנה את עצמו בגאווה לאומן[12]. בעיניו מגוון העמים  – כל אחד עם שפתו, תרבותו, היסטוריה, נופים, קווי אופי, ומזג משלו – הוא ערך גבוה מאוד, חלק חיוני של הבריאה [13].

הוא נוהג להשוות את מגוון העמים עם כלים מוזיקליים שונים, שינגנו בהרמוניה מושלמת בעולם אחוות העמים העתידי [14]. בפרק ״עיתונאי״ בספרו האוטוביוגרפי פורס ז׳בוטינסקי בקצרה את הפילוסופיה האישית שלו. זאת היררכיה של ישויות: אישיות מעל לכול, אחריה לאום, ואחרי זה אנושות[15]. מכאן שגם השתייכות ללאום היא בחירתו החופשית של אדם. והלאומנות – היא ״האינדיבידואליזם של עמים״[16].  

לא פעם הוא יצא להגנת ״הלאומנות” של עמים שונים באירופה המדוכאים על ידי קיסרויות על-לאומיות כביכול – רוסית, אוסטרית, עות׳מנית – ואגב, נכלם וגינה תפקידם של יהודים רבים בדיכוי הזה [17] [18]. מבחינתו של ז׳בוטינסקי נאציזם, שהוא לא זכה לראות את נפילתו, הוא בעצם ההיפך מהלאומנות, ולא “הלאומנות העקבית … ביותר” כמו על פי סלזקין.

ציונות

עבור סלזקין ציונות היא חלק מהאופנה החולפת, הדת המודרנית – לאומנות[19]. המפתח להבנת היחס הערכי של סלזקין לגבי הציונות טמון כבר באפיגרף לפרק הרביעי והדומיננטי של ספרו, בשם ״שלש ארצות מובטחות״, שמוקדש לדרכי העם היהודי ב״מאה היהודית״. האפיגרף הוא ארבעה חרוזים מסיפור אגדה רוסי פופולרי מהמאה 19 מאת הסופר יֶרְשׁוֹב, שבו מוצגות שלש דמויות סמליות מוכרות מאגדות עם רוסיות. אלה הם שלשה אחים. באגדות-עם מוצגות הדמויות האלה בדרך כלל בתחילת הסיפור כאשר האח הבכור מוצג – במפורש או לא במפורש – כחכם, והצעיר כטיפש (״איוון הטיפש״ לעתים). במהלך הסיפור התפקידים מתהפכים והאח הצעיר מתגלה כחכם אמתי ואילו הבכור – כטיפש או אפילו רשע.

באפיגרף של סלזקין מקבלות שלוש הדמויות האלה אפיון מפורש: אחד – “חכם”, השלישי – ״טיפש גמור״, והאמצעי – ״ככה – ככה״. 

האח הגדול והחכם כביכול מייצג את אותו חלק מהעם היהודי שהלך נלהב אחרי החלום הקומוניסטי הסובייטי. האח הקטן והטיפש מייצג אותם בני עיירה יהודית בתחומי המושב, שהיגרו – חייטים, רוכלים, נפחים, כמות שהם – לאמריקה[20]. בסופו של הסיפור יוצא האח הבכור והחכם הסובייטי כטיפש מושלם, ואילו האח הקטן והטיפש – הוא הוא מתגלה כחכם אולטימטיבי, כמוהו כמחבר הספר יורי סלזקין בעצמו. ואילו האח האמצעי, הוא האח הציוני, נשאר כמו שהיה ״ככה – ככה״, ומטופל בסיפור ״המאה היהודית״ בזלזול ואדישות המגיעים לו.

על פי המודל ההיסטורי של סלזקין מייצגת הציונות מגמה אפולונית [21], מעין ״חזרה לאדמה״, שהיא אבסורדית ב״עידן של מרקוריוס״ [22] על פי סלזקין.

נכון, מוטיב “אפולוני” נוכח בנרטיב הציוני, ואולי היה פעם דומיננטי אצל חלק מאבות הציונות בתחילת התנועה והמדינה, אך לא אצל ז׳בוטינסקי.

סלזקין מקדיש תשומת לב רבה לתהליך חשוב מאוד בתולדות יהודי אירופה – התמסרות רגשית עמוקה אך נואשת לזהויות התרבותיות של ארצות מושבם. משום מה, הפניה הטבעית, עקב הייאוש, לזהות התרבותית היהודית לא נראית לו הגיונית. זהו ההבדל העמוק בין גישתו לזו של ז׳בוטינסקי, שעבורו החזרה לזהות היהודית הייתה לא רק הגיונית, אלא גם בלתי נמנעת[23].
בניגוד לז׳בוטינסקי עמדו מול סלזקין עוד 60 שנה של תולדות יהדות בריה״מ, אך הוא לא התרשם מהתהליך הזה של חזרה לזהות היהודית בקרב יהודי בריה״מ, שנתלשו בכוח ממורשתם ועמם. לא התעלם, רק לא התרשם – “ככה – ככה”…

מה שז’בוטינסקי חזה, סלזקין לא השכיל לראות.

עבור ז’בוטינסקי הייתה הציונות דרך הכרחית לשרידותו של העם: אם ניסיונות לברוח מהזהות היהודית ולהתחבר לזהות ולתרבות של עם אחר נדונו לכישלון, אז רק הגיונית ובלתי נמנעת היא המסקנה: חיפוש אחר הזהות היהודית האותנטית, ואז – כיבוש המולדת ובנייתה. זאת גם הדרך ההגיונית היחידה להימנע מ”דינה האכזר של ארץ הניכר״ – רדיפות, אפליה, ופוגרומים. יש שחושבים כי הוא חזה את השואה המתקרבת[24]

לציונות של ז׳בוטינסקי היה מאפיין נוסף חשוב: הוא ראה בה תכנית הצלה ועתידו של העם היהודי כולו, ולא לעילית מובחרת, כמו שחשבו חלק ממנהיגי הציונות. באוקטובר 1936 כך אמר בנאומו במועדון “הרופאים והאינג’ינרים” בווארשה “יש תפיסה האומרת: אין טעם בחיי היהודים בגולה, יצירות-התרבות של יהודים כאן כולן בכל שטחי המדע, הפילוסופיה, הספרות – כל מה שיוצרים יהודי הגולה – נזקף על חשבון האומות אשר בתוכם הם יושבים. לכן – הבה נבנה לנו נווה במדבר, שיהא כעין מעבדה ליצירת רוחנו, וכך נראה לעולם כולו מה רבים כוחותינו וכמה רבה יכולתנו בכל השטחים, ואפילו, או, אולי, בעיקר  – בשטח יצירת משטר סוציאלי חדש, משטר של צדק ויושר. הבה נסחוט כלימון את יהדות העולם ונשקיע את העסיס שלה באותו נווה. אבל, את הלימון גופו נשאיר גם להבא בגולה! תפיסה נהדרת היא זו. אבל אני לא אנקוף אצבע לשם הגשמתה. אותי מעניין בעיקר – הלימון. אותי מעניינים המוני ישראל, עם ישראל כולו!… הייתה לי אפשרות טובה להסתכל באותה מצוקה, שאין לה גבול ואין לה אח. כל אשר משמש מכשול בדרך להגשמת המטרה הזאת – בו אלחם. ולו יהיה זה הפרוגרס בעצמו ובכבודו – אתנגד לו, אם אראה כי נכונים בגללו ייסורים לעמי.”[25]

ז’בוטינסקי, בניגוד למנהיגים ציוניים אחרים רבים, האמין שהגולה והציונות בסופו של דבר מבטלים אחד את השני, שאין עתיד לעם היהודי בגולה.

נדמה לי שבנקודה הזאת האחרונה סלזקין מסכים אתו.

מדינת ישראל

ז’בוטינסקי לא זכה לראות מדינת ישראל קמה. כל מה שהיה לו זה חזון ומנהיגות. המנהיגות שלו התרסקה מול הכוח הפוליטי הדומיננטי בתנועה הציונית, אך במרוצת השנים, תוך מאבקי שלטון, עליות וירידות, יושם במדינת ישראל חזונו של ז’בוטינסקי.

היחס של סלזקין למדינת ישראל כמוהו כיחסו לציונות – ״ככה – ככה״. וגם הטיפול שלו בנושא מדינת ישראל שטחי ופשטני, כמשהו לא כל כך חשוב.

אנסה לסכם את יחסו למדינת ישראל נטו – ללא הקשריו החכמים.

סלזקין מקבל את הקלישאות הידועות, שמקורן בעיקר בצדה השמאלי של החשיבה הפוליטית הישראלית. אמנה את העיקריות מהן ואחרי זה אתייחס לכל אחת בנפרד.

– ישראל היא מדינה ״אפולונית״, ואפילו אנטי-מרקורית, על פי תפיסתו, במילים פשוטות – לקשר
  עם אדמה לחקלאות תפקיד מוביל בתולדות המדינה, ויש בה יחס שלילי לכל דבר ״מרקורי״ –
  מסחר, מלאכה, מדע, אומנות, וכיו״ב [26].

– ישראל היא מדינה לאומנית, לאומנית וסוציאליסטית גם יחד [27].

– סוציאליזם היה הכוח העיקרי שבנה את המדינה [28].

– עם השנים נעשתה ישראל דומה לבריה״מ [29].

– בישראל הפכה השואה להצדקה מרכזית לקיומה של המדינה [30].

– ישראל היא מדינה מיליטריסטית, מחנה צבאי [31].

– ישראל דומה לדרום אפריקה עם האפרטהייד שלה [32].

– ישראל מבודדת בעולם.

– ישראל היא מדינת pariah [33]

ובכן לאור חזונו של ז׳בוטינסקי והעובדות:

נכון שבמיתוס הציוני בדורות הראשונים היה מקום נכבד להאדרת האדמה והחקלאות. בעולם בכלל מתקיים יחס מועדף, אידיאולוגי משהו לחקלאות, שמתבטא בסובסידיות ממשלתיות, מכסות ייצור, מגבלות על מסחר, וכיו״ב בתחום הזה. ואומנם גם תורת הכלכלה וגם המציאות סותרות את האנכרוניזם הזה. חלקה של חקלאות בתוצר הלאומי בעולם המערבי וגם בישראל יורד באופן קבוע.

ז’בוטינסקי לא היה שותף להאדרת החקלאות הזאת האופיינית למנהיגי ציונות רבים בדורו.  להיפך, היה לו תמיד יחס מאוד חיובי לעיסוקים יהודיים מסורתיים – “מרקוריים” – כמו מסחר ובנקאות. הוא לא חשב שיש להתבייש בהם ואף נטה לראות בהם חלקים של הקידמה, שהיהודים הביאו לאירופה [34].

דווקא בין הציונות לסוציאליזם ראה ז’בוטינסקי סתירה [35]. היו מנהיגי ציונות שחשבו אחרת, אך מעשית התגשם חזונו של ז’בוטינסקי.

בניגוד למיתוס הנפוץ לז’בוטינסקי היה ברור ״מי בנה את המדינה״ – הבורגנות בנתה ותבנה – תיאורטית ומעשית [36]. לדעתי – צדק. וכך כתב: “הכסף בשביל המדינה הציונית בא בתשעים אחוזיו מכיסיהם של אנשי המעמד הבינוני שלנו. כל בתי החרושת שלנו בארץ-ישראל הוקמו ע”י המעמד הבינוני. את הכסף להקמתה של תל-אביב הביא המעמד הבינוני. והמושבות – הוותיקות נוסדו בחלקן בכספי הזעיר-בורגנים ובחלקן בכספו של בעל הון גדול. הקבוצה הבינונית (מסחה, סג’רה ואחרות) בכספי איק”א, ז”א בכספי הברון הירש. המושבות החדשות בעמק – מכספי קרן-היסוד: על כן שוב בכספי הבורגנות” [37].
נדמה לי שמהציטוט של ז’בוטינסקי ניתן להסיק כי גם לקרנות הלאומיות היו מקורות פרטיים. סביר גם להניח כי ההשקעות הפרטיות היו יעילות יותר.

לקלישאה על הדמיון של ישראל לבריה״מ יש על מה להתבסס – עד שנות ה-1970 היו כמה קווי דמיון בולטים [38]. זאת ז’בוטינסקי לא חזה, אבל קווי הדמיון האלה נעלמו לפני שנעלמה בריה״מ.

הצדקת קיומה של ישראל: ציונות הייתה תנועה צודקת ללא סייג בעיני ז’בוטינסקי. וכך כתב:

“דמוקרטיה והגדרה עצמית הן עקרונות מקודשים, אך דווקא עקרונות מקודשים כשמו של אלוהים אין להעלות “לשווא” – לצורכי מרמה ולמען מטרות מכוערות ובלתי צודקות. עקרון ההגדרה העצמית אין פירושו שמי שתפס פעם חלקת אדמה יישאר לצמיתות בעל הבית שלה,… הגדרה עצמית פירושה – רוויזיה – רוויזיה כזאת של חלוקת כדור הארץ בין העמים, כדי שאלה מבין העמים, שלהם אדמות יותר מדי, ימסרו את חלקן גם לאלה העמים, שהם משוללים אדמה לגמרי: למען תינתן אפשרות לכל העמים ליהנות מזכות ההגדרה העצמית…

בהשוואה עם השטח העצום התפוס ע”י הערבים, הינה ארץ-ישראל רק חלק ה-170 ממנו [39]. ואולם כשהעם היהודי מחוסר המולדת דורש לעצמו את ארץ-ישראל, הרי זה בלתי-מוסרי, מכיוון שהילידים מוצאים שאין הדבר נוח להם…”.[40]

ז׳בוטינסקי אומנם חזה, כנראה, את השואה, אבל הייתה זאת הצדקה מיותרת לגמרי – עבורו ועבורנו.

בעיני ז’בוטינסקי כל מדינה ״מבוססת על אלימות״ עד ש”ישתכנעו” השכנים שלא כדאי ואין להם סיכוי להתמודד אתה. הוא לא האמין שעם כלשהו יסכים ״בטוב״ לוותר על חלק שטח כלשהו מרצונו, והזהיר מהאשליות לגבי זאת [41]. עובדתית, ולא רק מבחינת ההיגיון והצדק, האמת הייתה לצדו.

ועל ישראל ואחוות העמים כתב ז׳בוטינסקי ב-1903:

“… הוויכוח הוא הרבה יותר עמוק. בצד אחד עומדים אלה אשר – במודע או שלא במודע – איבדו את התקווה או את הרצון לשמור על היהדות ללא פגע, ומובילים להיעלמותה מהבמה, ובצד שני – אלה, שלקראת יום אחוות העמים העתידית רוצים לשמור בחיים על האח ושמו ישראל, ויישמרו עליו – מה שלא יהיה” [42].

ומעבר למענה לקלישאות הנ״ל היו בחזונו ובפועלו של ז׳בוטינסקי גם: עקרונות החופש, הליברליזם, המבנה הפוליטי של המדינה, הכלכלה שלה, הגנה וצבא, ומעל לכול – ע”פ דעתו – התרבות והשפה העברית [43].

אקטיביזם יהודי – ברכה או קללה?

מימי נעוריו היה ז’בוטינסקי מודאג, לא, מוטרד ממש, מהשתתפותם הלא פרופורציונלית של יהודים בענייני ציבור לא יהודיים. נראה לי שלא נתקלתי בדאגה כזאת מצד אף מחבר או פעיל יהודי אחר, ציוני או לא ציוני.

נכון, סוג של דאגה כזאת אופייני לאנטישמים דווקא, ופעמים רבות – היא מקוממת. זה לא אומר שהנושא לא ראוי לבחינה.

דאגתו זו של ז’בוטינסקי מובאת בכתבים רבים שלו. היא עוברת כמה שלבים, שכדאי לציין אחד-אחד:

א. דאגה קלה, או תמיהה, לאור הבחנתו ב״תופעה מוזרה״: ככל שיהודים מגלים השתתפות ערה מדי במפעל ציבורי כלשהו, משתתפים רוסים – אנשים ישרים והגונים ברובם – מתחילים איך שהוא לאבד בו עניין ובשקט מפסיקים להשתתף בו – פשוט מפסיקים לבוא [44].

ב.  דאגה כי יהודים משקיעים באופן לא פרופורציונלי במאבק צודק של ציבור גדול – כגון המאבק נגד דיכוי מצד שלטונות רוסיה הצארית. זהו מאבק צודק, כלל ארצי, כרוך בסיכון, ולכן יש להשקיע בו באופן שווה. ויהודים נוטים להשקיע, להסתכן, ולהינזק, יותר ממשתתפים אחרים [45].

ג. יותר מודאג, אפילו מוטרד היה ז׳בוטינסקי, כאשר השתתפותם של יהודים בפעילויות מחאה הייתה הופכת לגדולה מדי, אפילו דומיננטית, והציבור הלא יהודי, בהבחנתו בכך ש״זרים״ בולטים מדי במחאה, עלול היה לנטוש את קו המחאה הלגיטימית ולהפנות את האנרגיה שלה לכיוון הרסני, כגון פרעות שיכורים ואפילו פוגרום. בתופעה הזאת הוא צפה בימי המהפכה הרוסית של 1905 באודסה [46] [47].

במחזה הכמעט נשכח שלו ״ארץ הניכר״ משנת 1908 בין הדמויות יש 3 רוסים ו-25 יהודים. לכל אורך ההצגה היהודים מנהלים תעמול מהפכנית נמרצת ונלעגת ע”י המחבר כלפי הגויים, הנענים בעצלתיים. המחזה מסתיים בדיווחים על התפרעות המונית רצחנית בעקבות התעמולה של יהודים. אפשר לנחש שהיהודים יהיו גם הקורבן הגדול של הפורענות. [48]

ד. אך מעל לכול היה ז’בוטינסקי מוטרד ואף נכלם מהשתתפותם הבולטת עד דומיננטית, ואף בלעדית, בתנועות או פעילויות לא הוגנות ולא צודקות, כמו החדרת תרבותו של הלאום השולט של אימפריה בקרב עמים אחרים, המדוכאים על ידה. הוא צפה בתופעות האלה בשלוש הקיסרויות הגדולות של ימיו: באימפריה הרוסית – כלפי אוקראינים ובלורוסים, באימפריה האוסטרית – כלפי צ׳כים, פולנים, סרבים, ואחרים, ובאימפריה העות׳מנית – כלפי יוונים, סלבים וערבים [49] [50].

לא מצאתי אם הוא הספיק להגיב להשתתפותם הלא פרופורציונלית של היהודים במנגנוני דיכוי בולשביקים במלחמת האזרחים של רוסיה ובבריה״מ. מאמרו “עריקים ואדוניהם” משנת 1909 כולל נבואה כואבת ומאיימת על התוצאות של אקטיביזם יהודי מופרז [51].

והינה אקטיביזם פוליטי יהודי – זהו אחד הנושאים המרכזיים בספרו ובמחקרו של סלזקין. אומנם סלזקין לא מטפל בו בנפרד – אין אפילו מושג כזה ברשימת המפתחות. אקטיביזם הוא חלק של התיאור הכולל והמקיף של פועלם והצלחתם של היהודים בכל הענפים ״המרקוריים״ ב”מאה היהודית” – עסקים, השכלה, מדע, אומנות, וגם פוליטיקה, עסקנות, ופעילות ציבורית.

נראה שנושא האקטיביזם היהודי העסיק את ז’בוטינסקי לפני שנות ה-1920, בזמן שהוא חי ופעל בקיסרויות הרוסית, האוסטרית, והעות׳מנית. דברים אחרים וקשים העסיקו אותו אחרי זה. סלזקין מקיף במחקרו גם את האזורים האלה, ומתמקד באירופה, וגרמניה, ארה״ב, ובריה״מ לכל אורכה של ״המאה היהודית״. בעיקר בריה״מ וארה״ב מעסיקות אותו כזירות של שתיים מתוך שלש ההגירות הגדולות של יהודי העולם במאה היהודית. ארץ ישראל, הזירה השלישית, כאמור לא ממש מעניינת אותו. סלזקין מביא כמות כבירה של נתונים סטטיסטיים, סוציולוגיים, ואחרים, מלווים בסיפורים וציטוטים ספרותיים לרוב, המוכיחים את הצלחותיהם היוצאות מן הכלל של היהודים בכל תחומי החיים במאה ה-20, למרות השואה והיעלמותה למעשה של יהדות בריה״מ.

השאלה שהטרידה את ז’בוטינסקי – האם אקטיביזם יהודי הוא ברכה או קללה, עבור יהודים עצמם, ועבור ארצות הניכר שבהן הם חיו, לא ענינה את סלזקין. אבל לגבי כמה תחומים אפשר לנחש את התשובה המשתמעת ממחקרו:

לגבי האקטיביזם היהודי באירופה לפני מלחמת העולם השנייה התשובה לא חד משמעית: מצד אחד הייתה לו משמעות בעליית הנאציזם והשואה, אבל לא משמעות מכרעת, לדעתו.

לגבי האקטיביזם היהודי ברוסיה הצארית הוא כן נותן תשובה ברורה לדעתי, אבל מטושטשת – אולי בכוונה. בסיומת של פרק 3 – ״אהבתו הראשונה של באבל״, שבעיקרו עוסק ביהדות רוסיה עד סוף המהפכה, הוא מצטט את הפרשנות שנתן הסופר הסובייטי קוּנְיָאיֵב לפואמה של אדוארד בגריצקי משנת 1929. בסיפור הזה בחור יהודי בן העיר בתחום המושב שמאוהב בנערה רוסיה נדחה על ידה. הוא חוזר לעיר במהלך מלחמת האזרחים, כמפקד כוח צבאי קומוניסטי, שנלחם במתנגדי המהפכה ובפשיעה. שם הוא פוגש את הנערה הזאת בבית בושת, שבו התמקמה כנופיית הפושעים, שעליה הם פושטים, ושם הוא אונס אותה.

כותב סלזקין תוך שהוא מצטט את קוניאיב: ״לפי סְטַנִיסְלָב קוּנְיָאיֵב זה האונס של רוסיה, שעליו חוגג ״משורר הציונות הרומנטית והאידיאליסטית באופן גלוי, אשר לא רואה הבדל בין רעיונות משיחיוּת לבין אכזריות פרגמטית״. יש לתת שני הסברים לקורא העברי:

א. סטניסלב קוניאיב – סופר ידוע, עורך כתבי עת ספרותיים חשובים – הוא אנטישמי מובהק,
    וותיק עם קבלות.

ב. המשורר אדוארד בגריצקי – מחבר הפואמה “ט. ב. צ.” – הוא אומנם יהודי, אבל איננו ציוני
    כלל וכלל. בהקשרים אחרים מצטט אותו סלזקין בהרחבה דווקא כעדות לשאיפתו של הדור
    שלו להתנתק ולברוח מיהדותם. השימוש בתואר “ציוני” על ידי קוניאיב פה הוא כמוהו כביטוי
    ״יהודי מלוכלך״.

נרתע מהמשמעות הנוראה של הפרשנות הזאת מביא סלזקין בו במקום פרשנות ספרותית נוספת, רכה יותר, אבל אני חושש, שדווקא הראשונה נראית לו האמיתית. לא סתם הוא לא חושף את הרקורד האנטישמי של קוניאיב, לא פה ולא בשום מקום בספר.

אותי מסקרנת מאוד השאלה הזאת לגבי שני סיפורים אחרים של אקטיביזם יהודי, אשר ז’בוטינסקי לא זכה לראות, וסלזקין מתאר בשקדנות ובפרטים רבים: אקטיביזם יהודי בתנועת המחאה בארה״ב בשנות 1960, ובתנועת המחאה (הדיסידנטית) בבריה״מ בתקופה המקבילה, ומעבר לה בשנות 1970 ו-1980 [52]  [53].  אכן היו יהודים דומיננטיים בשתיהן על פי סלזקין.

ברכה או קללה? – קטונתי.

לסיכום

המשך קיומו של העם היהודי לא מעניין את סלזקין. המאה היהודית מבחינתו נגמרה בסיום מזהיר. שיעורים של נישואי תערובת בארה״ב מבשרים כמעט העלמות התפוצה הזאת בדורות הקרובים. הספר מסתיים בתהייה – בעקבות טוביה – האם יש משמעות לקיום העם היהודי הנפרד משאר העמים? אפשר לנחש את תשובתו: אחרי שהעולם כולו הפך ל״מרקורי״ – אין.

במהלך המאה הזאת “המדינה הכי יהודית מאז הבית השני נעלמה מעל פני האדמה” כתב סלזקין בשנינותו, אך לא הבחין ב-2004 כי הינה כבר קמה עוד אחת כזאת. לא ציפה זאת מהאח ״ככה – ככה״. אדישות.

עבור זאב ז׳בוטינסקי היה המשך קיומו של האח ישראל לקראת אחוות העמים העתידית תכלית חייו ופועלו.  

בפרק הסיום הנפלא של ״מגילת הגדוד״ – זיכרונות הגדוד העברי – מספר ז׳בוטינסקי על גויים רבים שלא נשארו אדישים לרעיון הציוני, תמכו, וסייעו בכל כוחם. ובהקשר הזה חוזר על אמרתו של הרצל: ״העולם אינו עולם שודדים, עולם צדק הוא”

Die Welt ist keine Räuber Welt, die Welt ist eine Richter welt

כשאני מביט על גל האנטישמיות נגד ישראל, השוטף את העולם, את האוניברסיטאות, כולל אוניברסיטת ברקלי של סלזקין, העולם שגם אחרי מאה שנה והשואה לא מקבל את ״המוסר של קיר הברזל״, אני תוהה אם שניהם טעו.

אחרית דבר

כתב ז’בוטינסקי ״על ארבעה בנים״:

… הבן השני – רשע חצוף – יושב בנחת, רגל על רגל, חושף שיניים בלעג, ושואל: מה זה המנהגים המצחיקים והזיכרונות לכם?

ספר לו בתשובה ללעג, שהיו כבר כמוהו, גם במצרים העתיקה. על אחד מהם נשמר זכר גם בתנ״ך. הנער משה הגן על יהודי, שהוכה על ידי מצרי, והרג את המצרי ההוא. ויהודי אחר ראה זאת והתרעם על משה: להרים יד על בעל הבית? ולמחרת עוד מישהו מהזן הזה חשף שיניו למשה. ״מי שמך מנהל ודיין עלינו?”. ואחרי זה עוד אחד מהזן הזה הלשין לפרעה, כי הופיע מפנטז מסוכן שכזה ומחנך מחדש את רצון היהודים… לו היה זה בימינו, היה כאדם הגון, בוחר בדרכים אחרות להשחיר את משה – לא בפני פרעה אישית, אלא בפני פרעה קולקטיבי, בפני הקהל הנאור של מצרים… למה אדם כמשה מבזבז את כוחו על האמנציפציה של חופן רועי צאן, במקום לפעול למען התמורה וההתחדשות של מצרים כולה? ולאן הוא קורא להם?

האם לא חטא הוא לנטוש את הארץ העשירה הזאת, שיש בה שפע רב – לחם, וסירי בשר, גם בצל, גם שום, ופפירוסים רבים, מכוסים כתבי חרטומים חכמים – בעוד שהקרובים של משה עניים, נטולי נכסים ותרבות? ״איזה מין המצאות יש לכם?״ שאל בלעג אותו אדם את משה ואהרון, יושב בנחת, רגל על רגל, חושף שיניים.

״הקהה את שיניו״ – מציע לגבי הבן הזה מנהג סדר פסח. אך אני מסופק, שניתן להקהות את שיניו. הלא הוא חמוש היטב, כי אין דבר בלתי מנוצח יותר מהאדישות….

זאב ז’בוטינסקי ,1934. ויקיפדיה

רשימת מקורות:

1. Yuri Slezkine , The Jewish Century , Princeton University Press, 2004.

2. זאב ז’בוטיסקי, אבטוביוגרפיה: סיפור ימי, מגילת הגדוד, מבצר עכו, ערי ז’בוטינסקי,
    ירושלים, תש”ז.

3. בדרך למדינה (מאמרים), ערי ז’בוטינסקי, ירושלים, תשי”ג.

4. זאב ז’בוטינסקי, שירים, ערי ז’בוטינסקי, ירושלים, תשי”ז.

5. זאב ז’בוטינסקי, מאמרים ברוסית – קישור לאינטרנט:

6. “Selma Stern “The Court Jew, The Jewish Publication Society of America,
    Philadelphia, 1950

7. זאב ז’בוטינסקי, ארץ הניכר (רוסית) «Чужбина» – מחזה, הוצאת זלצמן, ברלין 1922.

8. ז’בו, ביוגרפיה של זאב ז’בוטינקי, שמואל כץ, דביר, 1993.

9. פרויקט בן יהודה – זאב ז’בוטינסקי, https://benyehuda.org/author/62

10. דר’ דניאל גלילי: “מניע המלכות” – משנתו הכלכלית של זאב ז’בוטינסקי, דוקטורט
      בפקולטה להיסטוריה ויחסים בינלאומיים, אוניברסיטת יורק.

11. דן מירון, “הגביש הממקד, פרקים על זאב ז’בוטינסקי – המספר והמשורר”, מוסד ביאליק,
      ירושלים, 2011


[1]  (5) מאמר “על ארבעה בנים”, 1911 – «Четыре сына»

[2]  (1) עמ’ 42, 45.

[3]  (10) סיפור על דימוי הלימון מתוך ההרצאות של ז’בוטינסקי בווארשה, בתרגום של משה עטר, 1936, פרויקט
          בן יהודה.

[4]  (8) 

[5]  (5) המאמר “בימי אבל” 1903, «В траурные дни»

[6]  (4) עמ’ רלד

[7]  (1) עמ’ 40.

[8]  (1) עמ’ 1 – 2.

[9]  (1) עמ’ 43 – 44.

[10]  (1) עמ’ 2

[11]  (1) עמ’ 2, 365.

[12]  (5) על לאומנות.

[13]  (5) ביקורת הציונות, 1903, «Критика сионизма»

[14]  (5) על לאומנות, 1903, «О национализме»

[15]  (2) עמ’ 34 – 43.

[16]  (5) על לאומנות, 1903, «О национализме»

[17]  (5) לקח היובל של שבצ’נקו, «Урок юбилея Шевченко»1911, זיוף בית ספר, 1910,
          «Фальсификация школы»  

[18]  (2) פרק “קושטא”, עמ’ 75 – 76.

[19]  (1) עמ’ 2, 102, 364 ועוד.

[20]  (1) עמ’ 210

[21]  (1) עמ’ 149, 208, 212, 269

[22]  “העידן של מרקוריוס” הוא שמו של הספר של סלזקין בתרגומו לרוסית.

[23]  (5) על מה הוויכוח, 1903, «О чем спор»

[24]  (9) עמ’ 1156 – 1157

[25]  (10) על תכנית האֶבאַקוּאַציה: הרצאה במועדון הרופאים והאינג’נירים, וואַרשה, אוקטובר 1936

[26]  (1) עמ’ 328, 367

[27]  (1) עמ’ 327

[28]  (1) עמ’ 209

[29]  (1) עמ’ 367

[30]  (1) עמ’ 370

[31]  (1) עמ’ 327 – 328, 365

[32]  (1) עמ’ 328

[33]  (1) עמ’ 366

[34]  למשל (5) על ארבעה בנים

[35]  (3) ציון וקומוניזם, עמ’ 59

[36]  (11) מאמרו של ז’בוטינסקי “אנו הבורגנים”, בנספח לדוקטורט.

[37]  (3) ציון וקומוניזם, עמ’ 65

[38]  עדות אישית.

[39]  בחישוב הזה לקח ז’בוטינסקי את שטחה של כל א”י המנדטורית.

[40]  (3) עמ’ 263 – 266 מתוך “המוסר של “קיר הברזל”” , 1933. הבאתי חלק קטן מתוך טקסט של ארבעה
         עמודים. שווה קריאה במלואו.

[41]  (3) “על קיר הברזל”, עמ’ 253 – 260.

[42]  (5) על מה הוויכוח, 1903, «О чем спор»

[43]  (12) מחקרו של דן מירון על תרומתו של ז’בוטינסקי לספרות והשפה העברית.

[44]  (5) מאמר “תופעה מוזרה”, 1911, «Странное явление»

[45]  (5) מאמר “מרדנות יהודית”, 1906, «Еврейская крамола»

[46]  (5) שם

[47]  אין מנוס מלהיזכר בתופעה הזאת נוכח הידיעות על מחאות אזרחיות בארה”ב בימים האחרונים הגולשות
    לפרעות ולביזה.

[48]  (8)

[49]  (5) “זיוף בית ספר”, 1910, «Фальсификация школы»

[50]  (5) “בנתיב השקר”, 1912, «На ложном пути»

[51]  (5) מופיע תחת הכותרת “ארבעה מאמרים על מקרה צ’ריקובר”, «Четыре статьи о чириковском  
         инциденте », «Дезертиры и хозяева»

[52]  (1) עמ’ 349

[53]  (1) עמ’ 342

זאב ז’בוטינסקי ב”יקום תרבות”

“האלים של ארץ כנען“: סיפור מאת זאב ז’בוטינסקי על המפגש הראשון בין האל התנ”כי ואלי כנען

שמשון -הפרידה: הפרק הלפני האחרון והמפורסם ביותר ברומן הקלאסי של זאב ז’בוטינסקי ”שמשון”

שמשון -תמות נפשי עם פלישתים: פרק הסיום של הספר הקלאסי מאת זאב ז’בוטינסקי

זאב ז’בוטינסקי במדליה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן