על ספר שיריה של חוה פנחס-כהן, וחצי תאוותי בידו, הקיבוץ המאוחד, 2018

הכניסה בשערי עולמה השירי של חוה פנחס-כהן מעוררת חוויה של ‘התפשטות’: מעגלים נפתחים ומתרחבים לעבר סחרחרת של תנועה פנימה ומעלה, אל גבהות המעמקים, אל מעמקי הגבהים, במציאות החיים השגורה. אין זו תנועה מופשטת במושגיה, זוהי תנועה המעוגנת בחוויית חיים קונקרטית – בגוף, בבני משפחה, בתבשיליה, בפירות הארץ, בצומח ובחי ,בצפייה במסכים, ואף במסעותיה הפיזיים לאורכה ולרוחבה של הארץ. כל עניינו כאן, לרוב, במתח בין ניגודים: מקום והעדר מקום (“אין לי מקום” – מחזור משיריה), התמלאות וריקות, בית וחוץ, תהום ושגב, הסתר פנים וגילוי, “לִפְעָמִים עַל קִיר אָטוּם נִפְתָּח חַלּוֹן בְּשָׂפָה זָרָה \ וַאֲפִלּוּ מֶלֶךְ מְבַקֵּשׁ עֶזְרָה לַהֲבִינָהּ” (עמ’ 55).

חוה פנחס-כהן. לקסיקון הספרות העברית החדשה.

את התנועה הגדולה הזו של החיים מנסה חוה פנחס-כהן לפצח בכליו של הבורא, במילים ובדיבור. אלא שבניגוד לבורא, האדם המבקש לברוא את עולמו מצליח להפיק לרוב רק הברות, “אותות פזורים”, “אותיות זרות”, “שפה זרה”, וכולי. בכל ספריה ניכר הניסיון הנועז ללכוד את המילים, ליצור באפיקיהם תנועה מהפנים אל החוץ. פעמים רבות זוהי ערגתו של הכאוס המבקש סדר. זהו הציר עליו היא שוזרת את חוויות חייה. שכן, תמיד היא שומעת את הקריאה לצאת ולחצוב את המילים אל מה שמעבר להן, ומאידך, לדלות מתוך הצמצום שבהן שביב תובנה להתנסויות החיים. אדם בעקבות מילותיו כבעקבות גורלו.

אין גבולות בטוחים וקבועים למי שיוצא למסע הרחב, הרוחני, ל-quest . הוא יימשך בעבותות של יראה וקסם למורכבות, לתפרים, לקווי הביניים של המעברים, מייחל – אולי יבקע דבר מה צלול ובהיר. מעברים אלו הם דינמיים, שבירים, מעורפלים ופתוחים. הם מרתקים אנשי מסעות כמותה, ותמיד יישארו רווחים מדממים או מְזַמנים – ממש כפי שהחיים מתרחשים.

בשל החיפוש הבלתי אפשרי כמעט שירתה של חוה פנחס-כהן היא, לעיתים, עמומה במובן עמוק, שכן היא מחפשת אחיזה בסודות החיים, בפשר, במילים, וביכולת לחבר את שברי החיים ואת ממדי הקיום. המסע יישאר לעולם עמום ובלתי מושג, וגם פלאי. כך נמצא הבהובי רזים, רמזי מקורות יהודים קדומים, ומיתולוגיה, היוצרים רבדים רבדים של ממדי חיים, הנבנים ואובדים בעת ובעונה אחת. כאשר המשוררת זועקת זעקת פרידה ונטישה, הנובעת מחויה פרטית, היא זועקת בד בבד את זעקתו של האדם באשר הוא כשהיא פותחת אותה לרובד המיתולוגי. היא מחפשת כתובת ופונה אל הכס הגבוה האלוהי:

“אוֹי אֱלֹהִים, כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ בְּעִבְרִית וּמְבַקֶּשֶׁת מִמַּעֲמַקִּים

שְׁמַע קוֹלִי, זֶה כְּמוֹ לָבוֹא אֶל פַּרְעֹה וְלִרְאוֹת אֶת עָרְפּוֹ הַגֵּא” (עמ’ 40)

ניכר כאן מאמץ להתקרב מעט אל הנצחי, שהוא גם המתאכזר, ולהוריד אותו מטה אל כובד הקיום האנושי השבור, החולף, חסר האונים, המוכה:

“הַאִם תַּגִּיעַ לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת אוֹ בִּקְשִׁי לִבְּךָ

תַּשְׁאִירֶנָּה עַל נְבוֹ מַאֲכָל לְעֵיט הַשָּׁמַיִם.” (עמ’ 40)

בקובץ שיריה הנוכחי, יותר מאשר בספריה הקודמים, חוה פנחס-כהן כותבת את סיפור משפחתה, את תולדותיה שהתנהלו מאובדן לאובדן. היא, המשוררת, כמו היתה רכבת ללא קטר, ובני המשפחה היו כקרונות שקרסו חוליה אחר חוליה, שכל אחת מהן היא חוליה המרכיבה את נפשה, טמונה בה, צורבת, ונושאת אותה הלאה, עד לאותה צעקה פולחת את כל מעגלי היקום, צעקה מפחידה : “בַּדֶּרֶךְ, שׁוּב הָיִיתִי בַּדֶּרֶךְ…. הַקּוֹל הַזֶּה, הָיָה אֶחָד מִשִּׁשָּׁה קוֹלוֹת שֶׁיָּכֹלְתִּי לִצְעֹק רַק פַּעַם בְּחַיַּי” (עמ’ 19). מסע הכאב כה עמוס ומתיש עד שאולי לרגע היא כבר אינה כועסת על מתיה: “אֵינִי כּוֹעֶסֶת. עֲבוּרָם – \ הִמְצֵאתִי אֶת הַגַּעֲגוּעִים” (עמ’ 41).

בסיפור המשפחה, בפרק “אוטופיקציה” הפותח את הספר, הסיפור המשפחתי יונק מהמעגל רחב של הסיפור המיתולוגי היהודי. מחד נמצא כיצד הוא עולה מתוך חוויה קונקרטית פרטית ומבטא אותה – כך נכתב על מות האב “אֲבָל הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר, אַבָּא עָלָה בָּאֵש וּבַמַּיִם לַשָּמַיִם\ כְּלֵי הָעֲבוֹדָה נִשְׁאֲרוּ זְרוּקִים בֶּחָצֵר,…” (עמ’ 12 ); ומאידך, המעגל המיתולוגי היהודי מתבטל בפני קשיי הקיום האישי, הייחודי:

אֶצְלֵנוּ הָרָעָב לֹא הָיָה מִיתִי, אִישׁ לֹא יָרַד מִצְרַיְמָה,

זֶה הָיָה סְתָם רָעָב מֵחָמְרֵי זִכָּרוֹן שֶׁל עַצְמוֹת יַלְדוּתָהּ. (עמ’ 11)

 הבית והחוץ, המקום הפרטי וההתרחשות בעולם, הנינוחות הביתית מול הקטסטרופה בעולמו של האחר – הכל מתמזג בתחושה קורעת לב, בלתי נסבלת.

בְּשָׁעָה שֶׁצָּלִיתִי אֶת הַפִּלְפְּלִים הָאֲדֻמִּים וְהַיְרֻקִּים עַד שֶׁכָּוָה עוֹרָם

וְהִתְפַּשֵּׁט הָרֵיחַ מֵהַמִּטְבָּח אֶל הָעוֹלָם, שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּחָלֶבּ יָרְדוּ טִילִים

עַל הָעִיר, רִמּוֹנִים וְגַז עַל אֲנָשֶׁיהָ וִילָדֶיהָ.

בהיבט נוסף של היות בין דבר לניגודו, היבט השזור בכל יצירתה, חוה פנחס-כהן מתבוננת במופעי הקמילה וההתמלאות מול עיניה השואלות, המחפשות תמיד את הדיבור על חיים ומוות, ועל המעברים הסמויים שביניהם. יש והנה הכל נע על פי היותו\הוויתו – ללא מילים, ללא דיבור אנושי מפרש. המשוררת היא עדה סמויה חוזה במראה הסודי של ההוויה במחזוריה “צִמָּאוֹן וְקַיִץ עַל חֻדּוֹ שֶׁל קוֹץ \ הַנִּפְרָד מִזְּרָעָיו וְתַפּוּחֵי הַמִּדְבָּר מִתְמַלְּאִים”, כחוזה במראות שהם מעבר ליכולת המבע האנושי “עָלַי לִשְׁתֹּק אֶת מַה\ שֶּׁעֵינַי רוֹאוֹת” (עמ’ 77).

בשיר “מול הארבל” (עמ’ 66) עיניה של פנחס-כהן מתבוננות בהיקפים לא ישוערו, כשהיא נטועה במקום קונקרטי – אם זו ארץ ישראל, אם הר הארבל, הירדן ועוד – ונפשה חותרת לאינסוף, הבלתי מושג, ושאינו ניתן למגע “… שָׁאֲלוּ אֶת הַגְּשָׁמִים הִנֵּה שְׁלֹשָה בְּמַרְחֶשְׁוָן וְהָעֲנָנִים \ כְּבָר נֶאֱסָפִים מֵעַל הֶהָרִים שֶׁאֵינָם מוּבָנִים”. הארץ קופצת ומעמידה לפניה משוכת פרי בפני האינסוף, ולא נותר אלא להביט בפרי שראשו בשמים בתשוקה גלויה לפרי הגוף – הכל מתמלא פרי, חכמת הזקנים, חכמת נשים, ומתרוקן וחוזר חלילה. הזמן חוזר בעקשנות “כְּמוֹ כֶּלֶב נֶאֱמָן”, הכל נע, והמשוררת חשה כמו גיבורו של ס. יזהר “אולי גם אתה במחזור הגדול, וזה האפור שיהיה לבסוף ירוק, ואולי זה ללכת ולהתחיל להיות גדול…” (ס. יזהר, צלהבים, עמ’ 116).

דרכה של חוה פנחס-כהן להיות במחזור הגדול:

 הַכֹּל נָע סְבִיבִי וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הָאוֹתִיּוֹת וְהַכְּתָבִים

וְעוֹשָׂה מֵהֶם מִינֵי מְתִיקָה כְּמוֹ הַתָּמָר אוֹ הַתְּאֵנָה

הַפְּצוּעָה כָּךְ אַרְגִּיל לְשׁוֹנִי הַמְלַחֶכֶת עָפָר לוֹמַר

אֶת הַדָּלוּי וְהַנִּסְתָּר.

היא עדה למחזור הגדול, היא חווה את כל שרשרת הקיום, והיא חלק ממנה. החלק שלה היא ההתבוננות, ה’היות’ בתוך הדבר – הגלוי והנסתר. בעיקר, יש לה תפקיד וייעוד: לומר את הדבר. לעיתים כדברי מתיקה, כמעשה טרנספורמטיבי, מתוך הפצע והקרע. לעיתים, כלשון מתפלשת בעפר, כמעשה גילוי של הנסתר והדלוי. לעולם הכל נבדל והכל מוכל. כמעשה הבריאה עצמה.

יש מי שחייו בחיפוש כלשהו, נעור מדי פעם משגרת יומו, אפילו כמה לצאת למסע. אך יש מי שנאבק על כך. נאבק כדי להתקרב מעט אל הסוד, כמעט כמו התקרבות אל האסור, ובאותה עת נאבק להתרחק מהתהומות. כהן-פנחס חיה טלטלה זו, את “הַקִּרְבָה אֶל הַקָּצֶה”, אל שני הקצוות. זהו שילוב של נסיבות חיים ושל רבדי נפשו של האדם ואישיותו.

“הַקִּרְבָה אֶל הַקָּצֶה

מַרְחִיקָה אוֹתִי מֵהַדֶּרֶךְ.

 מֵהַקָּצֶה, הָאֶמְצַע נִרְאֶה כֹּה רָחוֹק

 כֹּה נִכְסָף כֹּה תָּפֵל וּמַקְהֶה שְׂפָתַיִם.

לִנְשֹׁךְ לָשׁוֹן לְדַבֵּר מֵהַקָּצֶה עִם הַתְּהוֹם

וּלְקַבֵּל הֵד: אֲהָהּ הָהּ יההוה אההוה.”

הטלטלה מעוררת את חוויית החיים בכל ממדיה: כאשר ממעמקי התהום נשמע הכאב- “אהה”, באותה עת נשמע הדהוד של המקור הפנימי, הבורא, העליון (“יההוה”)  – והוא מעין המענה בו זכה איוב. אין במענה זה גאולה של ממש, אין בו אלא הדהוד. ולא נוכל לבקש יותר בהווה הזה את הקריאה\זעקה: “אההוה”.

יהודה עמיחי אמר כי בקריאת ספר שירה, היא קריאה בה כל שיר הנו רומן שלם. ספרי שיריה של חוה פנחס-כהן עונים להגדרה זו. אי-אפשר לקרוא את הספר בקריאה רציפה אחת – צריך לשהות עם כל שיר. כל שיר הוא אירוע-חוויה-טלטלה-אתגר-והתעוררות לרבדים עלומים של החיים, בכאב ובהתעלות.

קראו גם :

חוה פנחס-כהן בלקסיקון הספרות

שירים של חוה פנחס-כהן

דף הפייסבוק של חוה פנחס-כהן

כריכת ספרה של חוה פנחס-כהן ״וחצי תאוותי בידו״

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 2 =