דווקא בימים קשים אלו פיליטון של אפרים קישון, שהופיע בספרו  “שמיניות באוויר”, ועוסק בנושא הרלבנטי תמיד של ביקורת ספרותית.

“יקום תרבות” כזכור קיים שתי תחרויות של סיפורים הומוריסטיים על שם אפרים קישון. הנה יצירה של המאסטר עצמו שנבחרה בידי ארוין קליין עם הקדמה שלו על קישון.

ההומורסקה מתפרסמת כמובן באדיבות משפחת קישון.

הקדמה מאת ארוין קליין:

אני רוצה לספר איך התוודעתי לראשונה לאפרים קישון. זה היה דרך תוכנית הרדיו משנות הששים, “טובים השניים”. בתוכנית השמיעו מערכונים וקטעי קריאה של שמוליק סגל, מתוך ההומורסקות של קישון. הייתה זאת חוויה מעולם אחר. בהומור עוצמתי כזה מצחיק, עדיין לא נתקלתי מעודי… למחרת הלכתי לחנות באילת וקניתי את הספר החדש שלו, שכיכב בחלון הראווה: “באחד האמשים”. חוויה אדירה, שאני זוכר אותה עד היום. למרות שלא היה לנו, בתור עולים חדשים, כסף, כשאמרתי אפרים קישון אימא שלי ידעה שהיא חייבת לתת לי את הכסף לספר. מאוחר יותר קניתי תקליט עם קטעי הקריאה של שמוליק סגל מתוך כתבי קישון. את המערכון “בניין ההסתדרות נהרס”, שמעתי כל כך הרבה פעמים, שההורים שלי כבר השתגעו. אבא שלי, שהיה קורא את העיתון ההונגרי אויקלט, היכן שקישון פרסם לראשונה את הפיליטונים שלו, הכיר אותו, אבל לא התמכר לו כמוני. אגב הפירוש של שם העיתון, הוא “מזרח חדש”, אבל אפשר לפרש את זה גם (כמו שאבא שלי ציין בצחוק) כ”ככה צריך”… אחי הגדול, שהיה קיבוצניק שראה עולם, בניגוד אליי שהייתי תקוע באילת, סיפר לי על קישון. התלהבתי לשמוע שהוא גם דובר הונגרית, כמו הוריי, ושיש לו מבטא הונגרי בולט.

אני זוכר שנתתי לאחי לקרוא איזה הומורסקה של קישון, ואני רואה אותו קורא בעיון, אבל לא פולט אפילו בת צחוק אחת. הייתי ממש המום. אני, שפרצי הצחוק שלי כשקראתי את הספרים שלו הרעידו את הבית, עד שהורי תמהו תדיר: “מה הוא צוחק שם”. והכי מדהים ואפילו מצחיק, שכשאחי גמר לקרוא את הפיליטון, אני שואל אותו בהיסוס: “נו איך זה נראה לך?” והוא עונה בשיא הרצינות: “ממש טוב”…

נו, חשבתי לעצמי, מה כבר אפשר לצפות מקיבוצניק…

העניין האישי שלי עם קישון התחיל כשעברתי לגור מאילת הנידחת לתל אביב. נתקלתי יום אחד בספר טלפונים של העיר, שלא היה מצרך כל כך נפוץ אז. במקרה היה שם גם טלפון של אפרים קישון, ואזרתי עוז להתקשר אליו. להפתעתי, כאילו זה ענין רגיל בהחלט, עונה לי האיש, בקולו המוכר. הוא מיד נענה לבקשתי, לשלוח לו סיפור שלי, לחוות דעת. כשסגרתי את הטלפון, עדיין נרגש כולי, אומר לי החבר שהייתי אצלו: “מה אתה מתרגש, אלו רק מחכים שיתקשרו אליהם”. צחקתי בלבי, הוא לא תיאר לעצמו שכרגע דברתי עם האליל שלי!

מאז הצלחתי לפרסם סיפורים שונים שלי במקומות שונים, ואף להוציא לאור כמה ספרים. לא שהפכתי מן אפרים קישון קטן… אבל הייתה לי חוויה מאוד נעימה, להיבחר לאחד מהשופטים בתחרות שאתר “יקום תרבות”, בשיתוף משפחת קישון, ובפרט רפי קישון בנו, קיים לזכר קישון. בעצם השתתפתי בשתי התחרויות.

עם הפיליטון הבא של קישון, בוריס, אני מרגיש הזדהות רבה. גם אני שלחתי לקישון סיפורים שכתבתי, וביקשתי ממנו חוות דעת. את אחת מהתשובות שלו אני מצרף פה. אגב, הסיטואציה הזאת, מהסיפור “בוריס”, שאתה מבטיח משהו ולא מצליח לקיים, אקטואלית היום, בחברה הלחוצה שלנו, על אחת כמה וכמה.

לפי דעתי הסיפור הזה חזק גם היום. הוא מצביע על בעיה שרק הולכת ומחריפה. אנשים לא באמת מקשיבים וקוראים. כולם אוהבים ישר להתווכח, גם אם הם לא עשו שום מאמץ כדי להבין את החומר… הכי כיף להתווכח, ובעיקר להשמיץ כמה שיותר… בין לבין, הסיפור מביא אותנו לקטעים הזויים, מצחיקים עד דמעות, אבסורדיים, אבל כל כך מציאותיים…

יתרה מזאת, הסיפור חושף את האמת מאחורי המבקרים למיניהם. שאין ממש בביקורת שלהם, שכן האמת הנצחית היא:  איש, איש וטעמו, ועל טעם ועל ריח…

בוריס מאת אפרים קישון

השתתפתי בהרבה אירועי תרבות, ותמיד שאלתי את עצמי, אם ראוי שסופר או משורר, יהיה בעצמו נושא הדיון. כוונתי שיוצר שמצליח לתת הופעה מרשימה, בפני המאזינים, הוא לא בהכרח יוצר פורה וטוב. במיוחד הרשים אותי יוצר אחד, שענה לשאלת המראיינת שניסתה לנתח את יצירתו: בשביל זה כתבתי את היצירה, כדי שלא אצטרך לתת הסברים והרצאות…

למה הדבר דומה? לאנשים שמחליפים ביניהם מתכונים, אבל לא טורחים לטעום את התבשיל עצמו…

הזוועה הזאת עם תולעת-שני העיקה עלי כל הזמן. היה ממש בלתי נעים:

הוא שלח לי את ספרו החדש לפני חצי שנה בערך, שמתי אותו באיזה מקום, ומאז הוא מונח שם באין מפריע. תחילה עוד יכולתי להתחמק איך-שהוא:

– “קיבלתי” – צעקתי לעבר תולעת-שני ברחוב – “עוד מעט ואתפנה ואקרא אותו!”. הסופר המבטיח מצמץ לעברי אסיר תודה. מקץ כמה שבועות שוב נתקלתי בו:

– “אני כבר קורא” – בישרתי לו – “אחר כך נדבר!”. אחר-כך אירעה התקרית המצערת, כשהוא נכנס לבית-הקפה ואני התגנבתי החוצה דרך המטבח וראה אותי, אני בטוח שראה אותי. אני זוכר היטב שבאותו יום החלטתי לדפדף בספר בעיון. אם אין אני טועה, אפילו הושטתי את ידי לעברו ואז פתאום צילצל הטלפון, או נפלה תרדמה עלי, אינני זוכר, העיקר שידי לא נגעה בספר הזה.

בשבוע שעבר תפס אותי תולעת-שני בתור לקולנוע: “נו, קראת?” – שאל ברטט, והנדתי חרש בראשי: “יש לי מה לומר” – אמרתי לו – “אבל לא על רגל אחת…”

ואז – אמש – נפגשנו בדיזנגוף.

לא הייתה כל אפשרות להמשיך במישחק המחבואים או להתנדף. תולעת-שני בא מולי בריצה ונבלם לפני אפי:

– ” רצית לדבר איתי” – התנשם – “בנוגע לספרי…”

– “כן” – עניתי – “טוב שנפגשנו”.

בעברית “זהו זה”, כלומר סופו הבלתי-נמנע של הסרט , במערבונים קוראים לזה Show-Down השריף והמנוול ניצבים זה מול זה להתמודדות אחרונה באמצע הרחוב הראשי הריק מאדם.

גם דיזנגוף היה פתאום ריק ממכרים, לעתים רחוקות ראיתי אותו שומם כל-כך. הלכנו כמה צעדים בלי לדבר. ניסיתי לשחזר בדמיוני את הספר, לפחות במובן החיצוני, אך לא נזכרתי אלא בנייר החום בו נעטף. היה זה נייר חום רגיל, נייר כזה בו אורזים ספרים בשביל לשלוח אותם אלי בדואר. אילו ידעתי לפחות מה נמצא בתוכו, רומאן, סיפורים, מחזה, קובץ שירים, בלטריסטיקה.

הלכנו כשני רחובות מהורהרים, עטופי-שרעפים. בפינת גורדון כבר הייתי צריך לומר משהו:

– “בכל אופן” – כך אמרתי לו – “רואים שעבדת על הספר!”

– “שלוש שנים” – רחש תולעת-שני – “אבל את הנושא נשאתי בתוכי עוד מלפני המלחמה.”

– “זה מורגש” – ציינתי – “יצירה בשלה.”

שוב התקדמנו כמה צעדים. שקט סביב. אף אחד לא הפריע לנו. גם כן ידידים!

– “אז איך התרשמת?” שאל תולעת שני בקול רופף.

– “דווקא התרשמתי”.

– “מן הכול?”

פתאום הבחנתי במלכודת. תולעת העיף בי מבט שטוח אלכסוני. אם עכשיו אשיב לו “כן, מן הכול”, יידע שגם אני לא קראתי את ספרו וישנא אותי כל ימי חייו.

– “אדבר אתך גלויות” – עניתי איפוא – “בהתחלה לא כל-כך התלהבתי.”

–  “גם אתה?” – נאנח תולעת-שני – “גם אתה בא עם זה? האם אין זה ברור כשמש, שכל ההתחלה רק אכספוזיציה?”

–   “אכספוזיציה-שמכספוזיציה” – רטנתי – “מה זה משנה? השאלה היא אם הספר תופס אותך או לא!”

תולעת-שני נעשה עצוב כל-כך שממש ריחמתי עליו. אבל למה הוא כותב אכספוזיציות כאלה, לכל הרוחות?

– “אחר-כך עלית למסלול” – ניחמתי אותו – “רישום הדברים הוא חזק מאד. יש אווירה. קצב…”

– “אתה חושב שהייתי צריך לקצר בתיאור המצוקה?”

– “אילו היית מוחק החצי, הספר היה רק מרוויח מזה.”

– “יתכן” – ענה תולעת-שני בקרירות – “אבל השכל הישר בכל זאת אומר, שאני חייב להצדיק מה דחף את בוריס להצטרף למורדים, לא כן?”

– “בוריס!”

–  “כן, בוריס הוא, בלי ספק, דמות שלא במהרה תמוש מזכרוני” – הודיתי בכך – “ניכר היטב שאתה מחבב אותו.”

תולעת-שני נעצר בפאניקה:

– “שאני מחבב את בוריס? את החזיר הזה? אני חושב שהוא הטיפוס הנאלח ביותר שיצרתי אי-פעם.”

– “אולי כך אתה חושב!” – חייכתי חיוך סלחני שקט – “ואני אומר לך שבתוך תוכך אתה מזדהה אתו!”

תולעת-שני החוויר:

– “אתה הרגת אותי עם ההערה הזאת” – נשבר האיש והוסיף – “כשהתחלתי לכתוב עוד שנאתי את בוריס, אבל כשהוא מסתבך בסיכסוך בין פיטר והנספח הימי ובכל זאת איננו מספר על האונס של אביגיל לאימו – אתה זוכר…”

– “בטח” – “כשהוא לא מספר לה…”

… – “זהו. אז שאלתי גם אני את עצמי: האם אין בוריס, על כל חולשותיו והפכפכנותו, יותר גבר מן הזואולוג.”

– “כולנו בני-אדם” – ציינתי בהבנה – “אחד כזה והשני כזה, אבל כולם שווים.”

– “בדיוק כך!…”

 אולי בכל זאת קראתי את הספר הזה? בהיסח הדעת, באקראי, בלי שארגיש בכך.

– “אומרים” – ציין תולעת-שני בענווה – “אומרים שזה ספרי החזק ביותר מבחינה עלילתית”.

נעצתי מבט חודר בקומה השנייה של הפאסז’, כמי שעובר ביעף על מכלול יצירותיו. עוד לא קראתי ממנו שום דבר. בכלל מי זה תולעת שני? למה הוא שולח לי ספרים?

– “לא הייתי אומר שיצירתך המוצלחת ביותר” – העמדתי את הדברים על הוויתם – “אבל מכל מקום אחת המפתיעות ביותר”.

 תולעת-שני נעמד וראיתי שזה פגע בו קשות. מה יש? אני מוכרח להתעלף מכל דבר שהוא כותב? אגב, סיכויי הבריחה הלכו ופחתו. אף אחד לא נזדמן בדרכנו. כבר סובבנו את הככר פעמיים.

– ” ידעתי, ידעתי שכה אני אחיה!” – פרצה המרירות מגרון הסופר לנוכח גישתי הביקורתית – “הסעודה אצל מפקד פלוגת הסער, נכון? אל תגיד שלא! הייתי מוכן להישבע שהשוביניסט בך יתקומם נגד זה! אבל מה ציפית ממני, למען השם, שאעשה סאכארין מכל מה שהתרחש בוואדי המוצף, אם אתה זוכר, שמה ש…”

– “אל תגמגם” – הערתי לו – “יש גבול לכל דבר.”

” – תסלח לי,” – היקשה תולעת-שני עורף – “כשנתתי תיאור מוחץ על מירוץ הגמלים הלילי במשולש, זה נעם לך?!”

– “כן” – הסכמתי בהסתייגות מה – “זה היה עליז למדי.”

 – “וכשקאתרינה שוברת את הפמוט על דוכן השופט, זה בסדר?”

 – “מתקבל על הדעת.”

– “אז תסלח לי, עליך לסבול גם את חשיפת התעלולים של מאיר קרונשטאדט והדומים לו!”

– “הוהו ידידי,” – התקוממתי בנפשי – “מצדי תשמיץ את כל העולם, אבל סלק את ידיך ממאיר קרונשטאדט!” – הדבר התחיל לא למצוא חן בעיני. האווירה בינינו בהחלט נתעכרה. גיליתי גם את סיבת בדידותנו המשוועת. כל המכרים המשותפים שנראו מרחוק באים מולנו, פתאום נעלמו מן האופק, כאילו האדמה בלעה אותם. רק אני מופקר פה, לעזאזל! השוביניסט הקטן בתוכי התחיל להתעורר:

– “שמע תולעת” – אמרתי, לא בלי כל עוקץ – “במקומך לא הייתי כל-כך גאה על הקרונשטאדט הזה!”

” – אני כן גאה!…”

הדם עלה לראשי. הוא עוד מתווכח אתי!

– “קרונשטאדט בתור דמות מזוייף לחלוטין ולכן בלתי-משכנע,” – פסקתי – “אפשר להשמיט אותו והספר לא יסבול מזה!”

-.”בדיחה טובה,” – שרק תולעת-שני – “ומאיפה תיקח את הקונפליקט המרכזי, אם מותר?”

 – “נו מאיפה?”

– “אתה בוודאי חושב על הזואולוג?”

– “ומה?”

 – “וקאתרינה?”

– “שתלך עם השופט.”

 – “בחודש התשיעי?”

– “אחרי הלידה.”

– “חכם! הרי היא נדרסת!”

–  “שלא תידרס! למה שתידרס? שתידרס אביגיל.”

 – “תסלח לי, זה מגוחך!”

 זה כבר הוציא אותי מכלי. אני עוסק בקריאה כמעט מתמדת זה שלושים שנה, אז אינני רוצה לשמוע הערות כאלה, כן?

– “ובכן זה מגוחך, ידידי?” – הרימותי קול – “ומירוץ הגמלים המטופש שלך, מה הוא לדעתך? לומר את האמת, אני הרגשתי בחילה ממש…”

– “זאת היתה המטרה! שתרגישו בחילה! שתראו את עצמכם כמו שאתם באמת!”

הוויכוח הענייני עבר לפסים אישיים. תולעת-שני היה צהוב לגמרי ונשם בכבדות:

– “אני יודע מה כואב לך!” – נהם – “שהעזתי לברוח מפתרונות באנאליים, הה? שבוריס לא טובע באגם המלאכותי!”

בוריס! רק הוא היה חסר לי!

-. “עזוב אותי עם בוריס!” – גערתי בתולעת – “אתה ממש מאוהב ברמאי העלוב הזה! אם אתה רוצה לדעת, כל העסק שלו עם אביגיל לא רלוואנטי!”

 – “לא רלוואנטי?” – נזדעזע הסופר המבטיח – “הלא היא מוכרחה להתחבר עם מישהו, ל א ?”

– ” טוב שתתחבר! אבל למה עם בוריס! אין שם אחרים?”

 – “מי?” – צווח תולעת-שני ואחז במעילי וטילטלני – “מי?”

– “הזואולוג הזה למשל, איך קוראים לו, קרונשטאדט!”

 – “הוא לא זואולוג!”

 – “הוא זואולוג! ואם לא קרונשטאדט, אז מפקד פלוגת הסער!”

 – “קרונשטאדט הוא מפקד פלוגת הסער!”

 – “גם אז! מצדי יכול להיות אפילו מטיאורולוג, כולם עדיפים מבוריס! אפילו הנספח הגיוני יותר! או פיטר! או בירנבוים!”

 – “מי זה בירנבוים?”

– “זה גם כן אחד! לא גרוע מקרונשטאדט, אני מבטיח לך! לא מספיק, חביבי, לקשקש סתם על נייר, כדי לכתוב ספר! צריך גם עלילה, חביבי, גם גיבורים, גם משהו פנימי! עומק…”

 אז כבר אני טילטלתי אותו.

–  ע ו מ ק !” – שאגתי – “לא לאבלאב, תמלול, אה-בה-ציגאלע-מה! בוריס! ומה עוד? זה ספר זה? זה איטריות, חביבי! זה לא יצליח בקהל, אתה יכול לסמוך עלי, יש לי אף לזה! איש לא יקרא את ספרך! גם אני לא קראתי!”

– “לא קראת?”

– “לא! וגם לא אקרא!”

עזבתי אותו לנפשו. הוא עדיין עומד שם באמצע דיזנגוף ומסתכל. אידיוט.

ראו גם:

הדמויות הקלאסיות של אפרים קישון

עטיפת ספר של אפרים קישון

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן