סקירה על הספר פרש הברונזה, מאנגלית: חנה ידור אבני, הוצאת מודן 2002.

תקציר הספר:

טטיאנה מֵטָאנובה גרה בדירה דחוסה, וחולקת בה חדר אחד עם אחותה, אחיה, ושני הוריה, בתנאי הדוחק שמזמנת רוסיה של סטאלין. כן, לנינגרד של 1941 היא עיר שימיה המפוארים מאחוריה. אבל כשגרמניה של היטלר פולשת לעיר ומטילה עליה מצור, התנאים האלה רק הולכים ומחריפים, ואל הדוחק מצטרפים דלות בלתי נסבלת ורעב קשה. זהו הרקע לרומן מרגש וסוחף, שבמרכזו סיפור אהבתה הגדולה של טטיאנה. טטיאנה מאוהבת באלכסנדר, קצין בצבא האדום, אך גם דאשה, אחותה, מאוהבת בו. דימיטרי, המשרת גם הוא בצבא האדום, מאוהב בטטיאנה, ויש לו מידע על סוד מסתורי ונורא בעברו של אלכסנדר, סוד הרסני כמו המלחמה עצמה. כך נוצר לו מרובע של אהבה, אינטריגות, ומתח, מרובע אינטימי, קטן, וסוער בתוך מציאות היסטורית גדולה ואימתנית. “פרש הברונזה” הוא רומן מהפנט, הפורש אפוס היסטורי רב רושם, ומשרטט בתוכו – ביד רגישה – דמויות אמינות ומלאות, דמויות שיכבשו כל לב. זהו ספר שמזמין לשקוע לתוכו, ספר שאי אפשר להניח מהיד. פאולינה סימונס נולדה והתבגרה בלנינגרד, והיגרה לארצות הברית עם הוריה בשנות השבעים. זהו הרומן הרביעי שלה.

מכירים את הטרנד הישראלי החדש: להשאיר ספרי קריאה ועיון משומשים במקומות ציבוריים בתקווה שמישהו יתעניין בהם ויאסוף אותם? הטרנד הזה, שמצביע יותר מכל על זילותה של תרבות הקריאה בימינו, בכל זאת טומן בתוכו יתרונות. הודות לו, אספתי בתחנת אוטובוס ספר, שככל הנראה לא הייתי רוכשת במחירו המלא בחנות ספרים, גם אם הוא היה מונח שם לפני. זהו הרומן רחב היריעה “פרש הברונזה” מאת הסופרת האמריקאית פאולינה סיימונס.

מהדורה אנגלית של “פרש הברונזה”

הרומן מתאר את אחת התקופות הקשות והמכריעות בתולדותיה של העיר לנינגרד (בימינו סנט-פטרבורג) – את ימי המצור עליה במלחמת העולם השנייה. אך המצור על לנינגרד וימי הלחימה הם רק תפאורה לסיפור אהבה דרמטי בין נערה רוסייה, טטיאנה, לבין קצין צעיר בצבא האדום, אלכסנדר, שמתגלה למעשה כ… אמריקאי, נצר למשפחה קומוניסטית מארצות הברית, שהיגרה לבריה”מ בשנות השלושים, וחוותה את כל נפלאותיו של המשטר המקומי, שאותם אפילו לא הייתה מעלה בדעתה. אלכסנדר, שנאלץ להסתיר את עברו וזהותו, וטטיאנה, שמתגוררת עם משפחתה הרחבה בדירה משותפת, ושחולקת את מיטתה עם אחותה הגדולה, המאוהבת באלכסנדר אף היא, יעברו תלאות רבות, ויקריבו זה למען זו הרבה, למען שלפחות אחד מהם ישרוד ויזכה לחירות, לה הוא כה מייחל.

עטיפה אנגלית של “פרש הברונזה”

בדיעבד נודע לי שרומן זה הינו החלק הראשון בטרילוגיה, שכוללת גם את הספרים “טטיאנה ואלכסנדר”, ו”גן הקיץ”.     

ספרי טרילוגיית “פרש הברונזה”

כבר מעמודיו הראשונים של הרומן התעורר בי חשד לגבי הסופרת. תיאוריה של לנינגרד ב-1941 ואתריה, של הדירות המשותפות, בהן חיו בדוחק נוראי מספר משפחות שונות, של מערכות היחסים בתוך המשפחה, של צורת הפניה של הדמויות זו לזו, של סגנון החיים, וההתנהגות, ועוד, היו אמיתיות ואותנטיות מדי עבור יוצרת אמריקאית. למרות שקראתי את הרומן בעברית, לא הרפתה ממני תחושה, שאני קוראת אותו בשפת אמי – רוסית. להציג את הדברים כך יכלה רק מי שהכירה אותם מבפנים.

אז גיליתי, שסיימונס נולדה בעצמה בלנינגרד, ב-1963, לאב אסיר המשטר. סבה וסבתה שרדו את המצור על לנינגרד בתקופת המלחמה. בשנות השבעים היגרה סיימונס עם משפחתה לארה”ב. שם התחנכה, התחתנה, ועשתה מאמצים רבים לעקור מתוכה את כל סימני “רוסיותה”, שגרמו לה לסבל נפשי רב במקום החדש, במטרה להפוך לחלק אינטגרלי של החברה האמריקנית. ברם, כל מי שמתכחש לעברו, עברו ירדוף אותו. משרקמה בדמיונה את עלילתו של הסיפור, חזרה סיימונס עם אביה לרוסיה לטיול שורשים, וביצעה תחקיר מקיף, שכלל עיון במסמכים היסטוריים, שיחות עם ניצולי המצור, ועוד. כך נולד הרומן הזה.

פאולינה סיימונס. תמונת יח”ץ

במאמר מוסגר, כשאני חושבת על סיימונס, עולה בדעתי אלכס ריף, מייסדת “הבריגדה התרבותית של דור וחצי”. לפי עדותה העצמית של ריף, שעלתה לישראל בגיל חמש, וחוותה הלם תרבותי עם הגעתה לגן הילדים המקומי, אף היא השתדלה להסיר מעליה את כל סימניה הגלותיים, ולהיות יותר צברית מצברים, עד ששורשיה, אותם הדחיקה, קרעו אותה מבפנים, וגרמו לה להקים את מפעל חייה. לפי הנחתי, סיימונס וריף אינן היחידות, אם כי בעיני הן הבולטות מבין נציגי דור וחצי להגירה מברה”מ, שבנו את עצמן בזכות עברן אליו התכחשו תחילה. 

לפיכך, לפנינו דוגמה להזרה משולשת המגולמת בין עמודיו של “הפרש מברונזה”. המחברת – יוצאת ברה”מ לשעבר – כתבה רומן אפי על החברה הסובייטית, בשפה האנגלית, מנקודת מבט של אדם מערבי. את נקודת המבט הזו היא הטמינה בדמותו של אלכסנדר.

כך הפך הגיבור הראשי, בין היתר, למספר המובלע של הרומן. ישנה גם ניגודיות מפורשת בין שם משפחתו של אלכסנדר, גם אם הוא שם גנוב – בֶּלוֹב, לבין שם משפחתו של האנטגוניסט שלו, דמיטרי צֵ’רְנֵנְקוֹ. שמות המשפחה האלה הן הנגזרות של המילים “בֶּלִיי” (לבן), וצ’וֹרְנִיי (שחור). ניגודיות שמדברת בעד עצמה.

יתרה מזאת. אחד המוטיבים החזקים ברומן הוא הפואמה הקלאסית של פושקין בעלת אותו שם – “הפרש מברונזה”. הפואמה הזאת, לצערי, ידועה פחות לקהל הקוראים המערבי. למעשה, “פרש הברונזה” הנו כינוי לפסלו של הצאר פטר הראשון, בונה העיר סנט-פטרבורג, על גבי סוס מזדקף.

בפואמה שלו מתאר פושקין את קורותיו של פקיד זוטר מפטרבורג ב-1824, ואת השיטפון הגדול, בו נספו תושבים רבים של העיר, כולל כלתו של אותו פקיד. בטירוף חושיו מקלל הפקיד את מייסדה הדגול של העיר ומשתגע. מאז הוא חש כל העת נרדף על ידי הפרש מברונזה, שמגלם את המשטר ואת ידו של הגורל, שאין מי שיכול להימלט מהם. אם כך, “הפרש מברונזה” הוא, בעצם, השם הנרדף לבריה”מ ולמשטר הקומוניסטי, הרומס את אזרחיו כאסון טבע, ורודף אחריהם ללא הרף. כמו שהוא, כמסתבר, רדף גם אחרי מחברת הספר.

בל נשכח גם, ששמה של הגיבורה הראשית, טטיאנה, מתכתב עם טטיאנה אחרת – טטיאנה לרינה, גיבורת הפואמה “יבגני אונייגין” של פושקין. יוצא, שבנוסף למספר המובלע, ישנה ברומן הזה גם אינטרטקסטואליות כבירה. בעוד אנו קוראים את סיימונס, אנו כל הזמן מרגישים את פושקין היכן שהוא ברקע.      

“פרש הברונזה” המהדורה העברית

מעניין אפוא, שלמרות כל הדקויות הללו, שמתבקשות להיות מובנות מאליהן לקהל הקוראים הרוסי, דווקא הקהל הישראלי, לפי התגובות, קיבל את הרומן באהדה גדולה יותר. אם אני מנחשת את הסיבה נכון, בעיני הקוראים הישראלים זוהי אחת היצירות של הפרוזה המודרנית על אהבה גדולה ועלילות גבורה באחת התקופות ההיסטוריות המכוננות ותו לא.

כך, כנראה, נתפס הרומן בעיני כל קוראיו שאינם יוצאי בריה”מ. עיקר תשומת ליבם הופנתה, ללא ספק, לעלילתו הסוחפת, לדמויותיו המרתקות, לתיאורים הססגוניים של המציאות האותנטית עליה רק שמעו, ואולי גם לחלקה של בריה”מ במלחמה נגד הנאצים.

יתרונו המובהק של הקורא המערבי, לרבות ישראלי, הינו בכך שהוא מאייש את תפקידו של מתבונן צדדי בלתי-תלוי. ואולי הוא גם רגיל הרבה יותר לספרי האקשן ההיסטוריים שנכתבים כיום, ושנתפסים כסוגה רומנטית הודות לפרשת אהבה המוצגת בהם.

לעומתם, השיפוטיות של הקוראים הרוסים, ובמיוחד תושבי חבר העמים, כלפי הספר הנפלא הזה נוקבת הרבה יותר. מן הסתם, הרומן קיים גם בתרגומו לרוסית, ונמכר בחנויות הספרים ברחבי רוסיה. הייתי מצפה, שבארץ לה הוא מוקדש, ובקרב בני העם, אותם הוא מבקש להלל, יזכה הרומן לקבלת פנים חמה. והתאכזבתי.

באתרי החיפוש הרוסים לא נמצאה ביקורת מקצועית אחת על “הפרש מברונזה”. כל הביקורות שמצאתי היו תגובותיהם החובבניות של משתמשי הרשתות החברתיות, נשים בעיקר, שגיבשו דעה כוללנית ושלילית במהותה על היצירה. אחת לא אהבה שבספר יש יותר מדי סצינות מין. האחרת התייחסה אל כל הטקסט בשלמותו כאל שנאת העם הרוסי. השלישית התעקשה על אי דיוקים היסטוריים. עוד מישהי קבעה, שהחלק הראשון של הרומן, בו מתוארים תחילת המלחמה של בריה”מ נגד הנאצים והמצור על לנינגרד, הוא החלק השווה ביותר, ואילו חלקו השני, שפונה לרובד האישי של הגיבורים, אינו ראוי לקריאה. רבות מהן תייגו את הרומן כספרות לנשים, מה שהפחית בערכו עוד בטרם נלקח ליד.

בנוסף, נערכה ללא הרף השוואה בין “הפרש מברונזה” לבין יצירות ספרות אחרות על המצור ועל המלחמה (שרשימתן ארוכה). רק בבלוג צנוע אחד נתקלתי בביקורת תומכת אחת מאת קוראת רוסייה נלהבת. אף אחת מהביקורות, עם זאת, לא הצביעו על המוטיב החשוף לעיני כל של “הפרש מברונזה” מאת פושקין. כנראה, המשורר הלאומי של רוסיה כבר אינו כזה לאומי.       

ללא כל ספק, מה שגרם ל”מבקרות” הללו להתלהם על “הפרש מברונזה” מאת סיימונס זו אותה ההזרה המשולשת עליה כבר הצבעתי. צר לי לעמוד על כך שהמלחמה הקרה בין רוסיה למערב לא תמה עד היום הזה. היא רק החליפה את אדרתה, ועברה מההיבט הביטחוני להיבט התקשורתי. עצם המחשבה שסופרת אמריקנית, מהגרת מבריה”מ לשעבר, כתבה רומן על מדינת מוצאה, מקומם אותן. לפי המשפט המפורסם, בישראל אוהבים עליות, אך לא אוהבים עולים. בהקשר של תושבי בריה”מ לשעבר אפשר לומר, שאינם אוהבים מהגרים באשר הם. זאת מכיוון שתפיסת המהגרים כבוגדים במולדת הושרשה אצלם עוד מימי החבר סטלין. 

אך לא די בכך! הסופרת האמריקאית הזאת אילצה את קוראי ספרה הרוסים להתבונן על ההיסטוריה שלהם בצורה אובייקטיבית. המבט המרוחק, האובייקטיבי הזה, התרסק על חומת המנטליות האחרת, כמו שהיה מתרסק על מסך הברזל. לפי אותה מנטליות, שהייתי מכנה אותה “שטיפת מוח”, כל מה שנוצר במערב אינו טוב בעליל. כיוצא מכך, כל המחוות של יוצרים מערביים לתושבי חבר העמים מתקבלות בחשדנות ובקרירות. כך היה עם הסדרה הטלוויזיונית המדהימה “צ’רנוביל” מבית היוצר של HBO. כך היה עם עיבודן לקולנוע של כל יצירות הספרות הרוסיות הקלאסיות, החל מ”אנה קרנינה”, וכלה ב”דוקטור זי’וואגו”. כך נהיה גם עם ה”פרש מברונזה”.  

“יקירותיי!” – הייתי רוצה להגיד לכל אותן בעלות הדעה החובבניות – “זה שאינכן מוכנות לאמץ את נקודת המבט המרוחקת מעט על המציאות בה אתן מתקיימות, ובה הסבתות שלכן התקיימו, מהסיבה שכביכול לא היה מין בבריה”מ, או מכל סיבה אחרת, זו בעיה שלכן, לא של הספר! הספר כבר זכה לכל השבחים האפשריים. אולי הוא אינו כתוב ברמה של “החיים והגורל” מאת וסילי גרוסמן, או של רומנים אחרים על מלחמת העולם השנייה, אך מי אמר שצריך לערוך השוואות? תנו לו את הכבוד המגיע לו!”.

אילו רק קוראיו הרוסיים של הספר היו מתעמקים בטקסט, הם היו נוכחים לדעת, שהאמריקנים מוצגים בו בצורה רחוקה מלהיות חיובית לגמרי. הם בני אדם ככל בני אדם, עם אילוציהם ותפיסותיהם. שמבנה הרומן, חלוקתו לפרקים, לכותרות, הדיאלוגים שבו, והיקפו האפי, חופפים את מסורת הכתיבה הרוסית. ששני גיבוריו הראשיים אינם כלל וכלל “גיבורי על”! כמוהם היו אלפים רבים, גברים ונשים, שאהבו, שרדו, ולחמו על חירותם, בתנאים לא אנושיים, איבדו את כל היקר להם, ובכל זאת המשיכו הלאה. והחשוב מכל – שהיסטוריה וספרות הם לא אותו דבר! היסטוריה – הנה הצגתן היבשה של העובדות מהעבר. תפקידה של ספרות היא להבליט את אותן העובדות היבשות בצורה אמנותית. למי באמת אכפת, אם החזית הקרלית הייתה מבוצרת או פרוצה ב-1943, כשהגיבורה הראשית חוצה את הגבול בין בריה”מ לפינלנד? זהו אך ורק מהלך ספרותי! ההיסטוריה תספוג אותו, הרומן – לא. 

לי נותר להיות אסירת תודה על כך שגיליתי וקראתי את “הפרש מברונזה” דווקא בעברית. תחבולת ההזרה למקורות היסטוריים שלי בזכות השפה שאינה שפת אמי, אלא שפתי השנייה, גרמה לי להימשך בלבי עוד יותר, הן לתקופה המדוברת, הן לעיר סנט-פטרבורג, שלדאבוני הרב עוד לא ביקרתי בה אף פעם, הן לקלאסיקה הרוסית בדמותו של פושקין. רק כמות הסרטים, הקולנועיים והדוקומנטריים, על המצור על לנינגרד, שצפיתי בהם בעת שהתענגתי על הרומן, עולה על כמותם של כל הסרטים בנושא שראיתי במשך כל חיי. זאת הייתה הזרה מבורכת. אילו הייתי קוראת את הרומן ברוסית, יתכן ולא הייתי מתחברת אליו כך, כי במקרה זה המובן מאליו היה מאפיל בי על ההתרשמות העמוקה, המהותית. שלא לדבר על כל הביקורות הקטלניות על הרומן באתרי החיפוש הרוסיים.

הדבר הנוסף שגיליתי בעקבות הקריאה והביקורות הוא, שהריחוק מקרב אל מחוז חפצינו יותר מקרבה הכי אינטימית. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. זה תמיד טוב להילחם על הבית, אבל ההתרגלות לבית בצורתו הנוכחית גורעת מערכו של אותו הבית עבורנו. השאלה המאתגרת היא, איפה הוא ביתי כעת? בעולם המערבי, כמו אצל סיימונס ואלכס ריף שהזכרתי מקודם, או, בכל זאת, באימא-רוסיה, אותה אינני מכירה בפועל? 

קראו עוד

פאולינה סיימונס בויקיפדיה

דף הפייסבוק של פאולינה סיימונס

ספרי הטרילוגיה “פרש הברונזה” בעברית

        

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + שש =