פטריק בן ישי: “בתוך משכה הנרעד של החרדה” ספרי עיתון 77, 2019, 85 עמ’

ספר השירים הראשון של פטריק בן ישי, מורה לספרות בבית הספר התיכון הקהילתי סביבתי עין כרם, הוא הפתעה משמחת.

בין דפיו מתגלה חיפוש כן וחקרני בסוגיה מהי שירה. חיפוש זה מתבטא מהבחינה התמטית, הסגנונית, והתוכנית של שיריו. בחלקו הראשון “הקדמות להגדרות בפואטיקה” הממד הפילוסופי דומיננטי, ואף גורף ודוחף את הטקסט אל אבסטרקציה סגפנית, עד כדי ויתור על הפרסונלי הקונקרטי בחיפוש אחר מהותה של השירה.

אכן, מלל עני ומזוקק אינו בהכרח עונה על רצונו האפריורי של הַמֵּשִׂיחַ, כשם שמלל רווי חומרים ריאליסטיים עשירים יכול להיות, כדברי אריסטו, רק – “חיקוי נחות של המציאות”. בשיר “אבני שפה 2” (עמ’ 11) בן ישי מציע הגדרה למושג ‘התחלה’: “שוברים בשיניים חרכים מדויקים/ עד שפרצות אלומות אור ישרות/ זו התחלה”. כן, רבים הסבורים כי  סגנון חשוב מכל תוכן. השיר “אבני שפה 1” מציע הנאה כפולה זו מסגנון ותוכן, “כאשר את צועדת על המדרכה ברחוב שלי אל תביטי מטה./ מראה האבנים המשתלבות בחיבוק אהבים ישטה בך.”

בשיר “דימוי 1” (עמ’ 12), על העורב, כותב בן ישי “טול (מעורב) את העצם התחתונה ממקורו/ והוא יאבד את יכולת ההבחנה/ בין פרורי לחם יבש וגרגרי אבק./ כל טיפת מים שהוא מצליח לגרוף ממי האגם/ טעימה יותר מקודמתה, דומה ולא דומה/ שוטפת במורד הגרון כל ניסיון להשוואה…בחצי פה הוא נאלץ להודות כי/ לא ניתן עוד לפענח את מרקם המזון שלפניו.”

השיר “דימוי 4” (עמ’ 14) ממזג בלטף מעודן אמירות משמעותיות לצד אמירות ריקות: “האופק הנדמה כמתקרב/ יישאר במרחק קבוע./ זוהי סתם מרוצתם היומיומית/ של שני קוים המקיימים ביניהם תחרות/ מי יגיע ראשון לָאוֹר בקצה המנהרה שבסופה/ מתבהרים הדברים”. מדובר בהיגד פואטי המזמין לקוראו בשנית, לא כדי להבין את תוכנו, אלא כדי להבין במה יופיו. המשורר אינו מנסה לייפות משיכות מכחול שנעים לזכור במכלול תמונת השיר, כשם שהוא מתאמץ להפגין תמהיל בין הקונקרטי והמופשט.

בשיר “סינסתיזה” (עמ’ 25) הוא תוהה: “…כלום ניחוחו של השקט הפנימי שלי / מטיב עם עורי? /…כל יום אני חש את העדר החיים שאותם אני מבקש ללטף בעיני/ אבל אני עיוור שחושיו מתחדדים אל תוך/ קהותו/ של / (הלא?) כלום”. האם החיים הם סך כל היש הנראה בעיני אדם פיכח? או מעבר לכך, האם ייתכן שהחיים הם כל היש שאדם עיוור קולט במכלול חושיו, גם בלא לראות דבר? האם כדי ליהנות מחיינו מוטב לעצום עיניים ולהיות עיוור לפרקים? ואולי הסינתזה בין השניים היא הדרך האופטימלית לחוש את מה שמעבר למכלול יכולת הקליטה של חושינו? להיות פיכח ועיוור כדי לתפוס את היש במלואו.

בשיר “ארס־פואטיקה” (עמ’ 29), המשורר לוטף ברוך את תחושותיו הקונקרטיות ומשמעותן האינטלקטואלית “כל יום אתמול הסתובבתי עם/ כאב בטן. לא בדיוק כאב כי אם/ מיחוש, שהיה מתגבר ונחלש חליפות”. שלוש השורות הראשונות עוסקות בתחושת הכאב בבטן, ושאר השיר, כמעט עד סופו, באבחנותיו הקוגניטיביות והאינטלקטואליות לגבי אותו כאב “יש משהו נעים ביכולת הָאִצְטוֹמְכָה ללפות את התודעה עם קיום הגוף/ במרחב החולי”. הבית השני ממשיך אותה מגמה “אני רואה יופי שאין לו שני / בכאב קל עד בינוני/ המערער את המובן, כמדומה/ בחיים האמתיים שאני לעצמי מדמה”. התפיסה החושית של העולם מסייעת להבנת העולם, ולהתמודדות עם היצף הגירויים הנקלטים מתוכנו ומהסביבה. קיימת התאמה רבה בין המציאות ותפיסתה.

חלקו השני של הספר, “נקודת הדיו” פותח בשיר לידתו המדומה של משורר (עמ’ 35), בעוד משוררים אחרים מפנים אצבע לטלטלת חייהם ורגשותיהם בין שמחה ויגון, צער ואושר, או בין אהבה ושלווה מכאן, ריקנות וחוסר משמעות מכאן, ככוחות הבעירה לשירתם, בן ישי כותב ” אָמְרוּ לִי: לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ/ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נַרְאֵךָ ./ אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת וּבַדֶּרֶךְ הִתְעַוַּרְתִּי / וְהַמַּרְאוֹת מְסוּכִים מְלֻכְלָכִים / עֲרָפֶל שָׁחֹר?”. פיקחון ועיוורון לדידו אלה קצוות הטלטלה הרגשית, או שמא הקוגניטיבית, הדרושה לכתיבת שירה, ואולי הגצים, הזרדים, וגדמי העץ המבעירים את להבת התאווה לכתוב שירה.    

בשיר “שירה” (עמ’ 38) בן ישי מתדיין בנושא זה, בפיכחון מעורר השתאות “קח את הלב ואת המוח,/ סכסך ביניהם באופן הבא:/ דחק בלבך לדרוש במופלא/ אחר כך הצג לראשך את אותו מופלא/ הוא ידרוש הסבר, הדרכה מפורטת./ כאן מסתיים תפקידך, אין צורך/ בתיווך נוסף, הריב יחל…”

כאן מתנסחת היטב דילמה יסודית הניצבת בפני כל יוצר: מה עדיף, פשטות או מורכבות? בשיר “תלונה למשורר 3” הוא כותב “אל תצא מחוץ לתחומי הפשטות האנושית / מורכבות נסתרת תותיר אותך מסוכסך,/ חסר משקל” (עמ’ 37). השיר החזק ביותר בקובץ לטעמי, השיר שפתח לי דלת לחלום גדול, הוא: “הזמן הוא נגר של ארונות קבורה” (עמ’ 58). “מרגע שנפגעה מחלוקי נחל שיידו הנערים/ לציפור הפצועה לא אכפת מבני אדם./ המציאות הרבה שאינה יכולה לשאת עכשיו/ היא דליפת הנוזל האדום המרוקנת את גופה./ לא נותר כוח לומר לבני האדם “לכו”, “לכו”, “לכו”, כי זמנה כעת הוא ההווה הנחפז אל העתיד/ מראה לה בבהירות את העבר שיהיה/ בצבע ארגמן קרוש”. השיר הוא תמצית מרוכזת של משמעות החיים.

תצליל מחורז אינו מספיק כדי להפוך טקסט לשיר, ומה שמוצג לעינינו כשיר על פי תבניתו הגרפית, נדרש להיאבק בהתמדה על הגדרתו ככזה, כלומר להפגין אותה יכולת “לצבוט את תשומת לב הקורא ללא הפסק”, ולהכותו מפעם לפעם בנוק־אאוט, בזכות יופיו המוזיקלי וסגנונו האסתטי. רבים משירי הקובץ ניחנו בכושר זה. כל מי שידו ונשמתו בשירה, מנסה להציע הגדרה מושכלת, מרגשת, ואינטליגנטית לשאלה מהי שירה? ובכן הנה תשובת בן ישי: “שירה היא בריחה?/ לא,.. אפשר לראות בשירה צריחה הנמלטת בשקט מגרונו המדמם של (כּוֹתְבָהּ)” (‘קללה’, עמ’ 74).

“חיקוי נחות של המציאות”. החתירה בחלק זה של הקובץ ליצירה מושגית מינימליסטית ומופשטת, גם אם זו משוקעת באינטנסיביות אינטלקטואלית ודיוק מילולי, יכולה גם לחטוא במנייריזם ופריכות פואטית. זאת הסיבה שלבי רחב והלך מהתרגשות והתמוגגות ככל שקרבתי לחלקיו הסמנטיים, הפרסונליים, ואף הסנטימנטליים. באותם שירים שבהם פגשתי לעתים תכופות את המילה “אני”, וככל שאותו “אני” פרט כנבלן מוכשר על נימי שמחותיו וכאביו ברגישות סוחפת.

אכן, כדברי בן ישי, הגוף הוא שלוחה של מבוכה, ניסיון בלתי פוסק של האני להיחלץ מאותה אי נוחות אימננטית, שהאדם חווה בשל הרמייה העצמית שאינה עוזבת אותו בנושא מותו הבלתי נמנע. אסיים בשלוש שורות, מעוררות השתאות בעוצמתן: “הילוד הנמשה מרחם אמו/ לא לחינם בוכה,/ הוא יודע שֶׁרֻמָּה” (עמ’ 48). למוות בספרות ובשירה קסם רב. בשורות אלה המוות נכרך באומץ רב ברגע הלידה ממש.

פטריק בן ישי

קראו גם :

שלושה שירים של פטריק בן ישי

דף הפייסבוק של פטריק בן ישי

כריכת ספר שיריו של פטריק בן ישי “בתוך משכה הנרעד של החרדה”

2 תגובות

  1. ”הילוד הנמשה מרחם אמו/ לא לחינם בוכה,/ הוא יודע שֶׁרֻמָּה”. המאמר יפה ומעמיק, כל הכבוד דן, לך ולמשורר, שמצליח ליצור בשיריו ”תמהיל בין הקונקרטי והמופשט”. תודה, דן, פטריק ויקום תרבות, בהצלחה לספר.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן